אניטה שפירא. צומת ביל"ו – שלושה ביל"ויים וארץ-ישראל. ת"א: עם עובד, 2019, 229 עמודים
תנועה משיחית ללא משיח: הספרות על הביל"ויים בכלל, ועל עלייתם וחייהם בארץ בפרט, רבה ומפורטת. היא מספרת על הרקע האידיאולוגי ומקורותיו, ההדגש השיתופי (קומוניאלי) בחיי הביל"ויים, "התקנות הפנימיות", מצבם הכלכלי ביפו, בגדרה ובירושלים (קבוצת שה"ו), קשיי העבודה וההסתגלות.
מתוך שלל הספרים והמחקרים כמו צבי אבן-שושן, רן אהרונסון, יוסף שלמון, שולמית לסקרוב, חיים חיסין, "מיומן אחד הביל"ויים", ישראל בלקינד ואחרים, אינו למדים על הרקע האידיאולוגי הבלתי מגובש: "בשבוע העבר באו על האונייה הרוסית ליפו חמישה-עשר בתי-המדע הגבוהים ברוסיה ומטרתם לעבוד את האדמה. הבאים הביאו עמם ספרי תורה, שחרית, מנחה וערבית, יתפללו בציבור ולמעון שכרו להם לעת עתה ביורא הגן הגננות אשר בסביבת יפו, בית אנטון איוב, המוכר כ'בית הביל"ויים'" (המגיד, מס' 33).
הזרמים הפוליטיים-אידיאולוגיים שאימצו חברי ביל"ו היו שונים ומשונים. היו ביניהם שדגלו במונרכיה אבסולוטית, אחרים ברפובליקה נשיאותית ומיעוט שאפו למונרכיה חוקתית. מטרתם המשותפת: "שמה לא נהיה זרים, שמה נעבוד ביד חרוצים ומעט מעט יקום ישראל על רגליו… יחיה מחדש לעם גדול וחופשי כמימי קדם" (ג. חנוך, "דרכי הנוער", עמ' 234-236). "על כל אלה עולים גם רעיונות סוציאליסטים שישולבו בציונות" (חיים חיסין, "על הביל"ו", יעקב שרטוק, הפועל הצעיר, תרע"ג, מס' 25).
בתיאור ראשוני של מושבם (יישובם), הם מגדירים אותו: "היישוב הזה יהיה שיתופי, נחלת כל החברה… אוצר אחד לכל החברה, אין לכל איש דבר העומד ברשות עצמו, גם חפציו, בגדיו וכל אשר מביא איתו מביתו או יקבל כמשלוח שם – קניין החברה הוא" (משה ברסלבסקי, תנועת הפועלים בא"י, כרך א', שולמית לסקוב, הביל"ויים, עמ' 96). שפת הביל"ויים קשה לפענוח. היא מעורבת ברוסית, יידיש ועברית, עם מושגים מקראיים. פרופסור אניטה שפירא מפענחת אותה ומנתחת את מכתביהם ויומניהם. מתוך המכתבים ניתן ללמוד על חייהם בשנים הראשונות בארץ, עבודתם כחקלאים "במקווה ישראל" ועל חלומותיהם האוטופיים להיות רופאים, וטרינרים, חרשי ברזל ועץ (שה"ו בירושלים), מהנדסים ומורים.
על עבודתם הקשה והמייגעת כותב חיסין ביומנו: "שולחים אותנו רק לעדור ולעדור, המשגיח דוחק, אינו נותן רגע לנו" (שם, עמ' 10). רק כשליש מהם עבדו והתפרנסו, כפרנק אחד ליום. המזון היה דל ביותר: לחם וענבים ביום ומרק שעועית בערב, שתו תה רק פעם אחת ליום ללא סוכר והתנזרו מן הטבק. בין לבין ניסחו את "מגילת התקנות" של ביל"ו (א. דרויאנוב, מימים ראשונים, כרך א', חוב' ד').
בספרה החדש של פרופסור אניטה שפירא, היא חושפת פנים נוספות של חיי הביל"ויים, דרך תכתובת מכתבים במשך כ-25 שנה בין שלושה מחברי הקבוצה, שהיו משכמם ומעלה משאר החברים: ולדימיר דובנוב, יעקב שרתוק וחיים חיסין. שלושתם בחורים צעירים בגילאי 17-25. מתוך חלופת המכתבים אנו למדים על חייהם המעשיים וחלומותיהם האוטופיים, מירידה בנמל יפו ו"מקווה-ישראל", גדרה, חזרתם לרוסיה וחזרת שניים מהם לארץ.
שפירא משכילה לתרגם את מכתביהם מרוסית לעברית ולנפות ביטויים ומושגים בלתי מובנים לדורות הבאים. כתיבתה נעשית "ממבט למטה", דהיינו היצמדות לכתביהם ולפרטיהם. היא מגלה שהביל"ויים לא היו ציונים מושבעים. הם התכוונו לראשונה לעלות לארה"ב יחד עם גלי ההגירה הגדולים בשנים 1881 ו-1882 בעקבות הפוגרומים שהתרחשו ברוסיה, אך לכל אחד מחברי הקבוצה התרחשו אירועים משפחתיים-כלכליים ומשברים אישיים שניתבו את דרכם לפלשתינה.
נושאי התכתובת העיקריים הם געגועים למולדת, קשיי הקליטה בארץ, עזיבת חברים או "הקומונה הביל"ויית", אכזבה רבה מדרכי השלטון העות'מאני בארץ, עריצותו של מנהל העבודה במקווה-ישראל, חוסר סיפוק אישי מעבודה מפרכת וניתוק מלימודים גבוהים כבר מגיל צעיר יחסית.
ב-1896 כותב חיסין לשרתוק על תכנית חדשה שפורסמה בימים ההם על "פתרון חדש לשאלת היהודים". הסגנון הוא לעגני וסרקסטי, ושרתוק עונה לו בסדרת מכתבים. שפירא מתמקדת בשלושה "מנהיגים" מקרב הביל"ויים ובכך מוסיפה, משלימה ומהדירה את כתביהם של חיסין, דרויאנוב, חנוך ואחרים. ישראל בלקינד, מוצג כמנהיג הקבוצה, אם כי זו מתמרדת כנגדו על ה"תקנות" הקשוחות שלו, על עריצותו והתחסדותו כלפיהם. בכתבים מהם אנו למדים רבות על חיי הביל"ויים ואורחות חייהם, אפשר למצוא את אליעזר בן-יהודה, שהתכתב רבות עם שרתוק ודובנוב; יחיאל צ'לנוב, חברו הקרוב של חיסין, שמספרו אנו למדים על חיי היום-יום; ויעקב שרתוק – אביו של משה שרת. הטלת הזרקור האישי מאירה צדדים פחות ידועים בהיסטוריה של "העלייה הראשונה".
תנועה משיחית ללא משיח – אניטה שפירא. צומת ביל"ו
