תעודת בגרות למרות נסראללה 

בחודש הראשון הם בכלל לא למדו, רק השתזפו בכנרת. בהמשך הצליחו איכשהו לקחת את עצמם בידיים וללמוד לבגרויות. הי"בניקים מהצפון שפונו מביתם מספרים על הריחוק מהבית ומהחברים, על התמיכה של המורים ועל התוכניות לשנה הקרובה 

*תמונה ראשית: שיר גלעד. "היו לי סיבות רבות להתייאש אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. רציתי לסיים את הבגרויות בכבוד ולגמור את התקופה הזו בטוב". צילום: מהאלבום הפרטי 

על הבמה בכרמיאל עומדים בשורה נרגשת תלמידי י"ב, מבית הספר "הר וגיא" (דפנה).  
איש מהצוות החינוכי או מהתלמידים לא האמין שיחגוג את מסיבת סיום התיכון במרחק של כשעה וחצי מבית הספר, אבל מילות השיר במופע הסיום מעידות על מורכבות המצב:  
"שלום, פוננו מדפנה, אנחנו לא רוצים להמשיך יותר ככה, אין לנו תעודת בגרות בגלל נסראללה, לומדים ליד הכנרת, מרגישים כאן קצת לבד…".  
להיות תלמיד או תלמידת י"ב זו משימה לא פשוטה גם בימי שגרה. מבחני בגרות, עבודות גמר, חיפוש אפיק לשנת שירות, וכמובן, גם כל כאבי הלב ומערכות היחסים עם ההורים ועם החברים. שנת הלמודים הנוכחית הייתה מאתגרת פי כמה. 1 בספטמבר היה מלא בשמחת נעורים, אך עם פרוץ המלחמה נדרשו התלמידים לחודשים ארוכים של התמודדות קשה. בתי הספר בצפון הארץ התרוקנו מתלמידים ומסגל ההוראה, חלק מהקיבוצים פונו מתושביהם, והי"בניקים מצאו את עצמם נאבקים על כל פינה של שפיות ויציבות, מתוך רצון עז להשיג תעודת בגרות מכובדת. 

תחושה של ייאוש ונטישה 

אורן עינב (יפתח), למדה בתיכון במגמת גיאוגרפיה ומדעי החברה, בביה"ס "עמק החולה" שבכפר בלום. "לפני המלחמה הייתי תלמידה טובה שמגיעה לשיעורים, עושה מה שצריך, נחמדה ומנומסת. באמת תלמידה אחלה" היא מעידה על עצמה. "אבל האמת שהדבר שהכי שימח אותי בבית הספר היה העניין החברתי. ישבנו יחד על הדשא, שמחנו להיפגש והייתה בינינו אווירה טובה".  
קהילת יפתח פונתה לגינוסר כבר בשבוע הראשון של המלחמה. אורן מצאה את עצמה בחדר במלון, בצפיפות עם כל משפחתה, (שני מבוגרים וארבעה ילדים), עדה למערכת חינוך שמתקשה להתארגן. "בחודש הראשון בכלל לא למדנו. שום דבר לא היה ברור, אז הלכנו להשתזף בכנרת. כעבור כמה שבועות התחילו להפעיל בית ספר למפונים במכללת 'כנרת'. זו הייתה תקופה בהזיה. למדנו באודיטוריום גדול עם תלמידים מכל בתי הספר בגליל, והצוות ניסה לשלב בין כולנו. הכול היה מבולגן והרגיש כמו בדיחה – אז החלטנו לא להגיע ללימודים באופן רציף בזמן הזה. בהמשך, כשהתחילה שנת הלימודים האקדמית ואי אפשר היה להישאר ב'כנרת', הקימו את בית הספר למפונים בפוריה, ובעצם עשו את זה 'על הראש שלנו'. זה היה בחורף, מספר ימים לא היה חשמל, בקיצור, עוד פעם בלגן. בסוף העמידו באמצע שדה פתוח כמה קראוונים צבעוניים ששימשו ככיתות, התקינו מגרשי כדורגל וכדורסל לטובת שיעורי ספורט, סידרו מערכת לימודית עד אחת בצוהריים ויאללה, ללמוד. הרגשתי שנדפקנו. הצוות החינוכי המקורי שלנו לא יצר איתנו קשר, והתחושה הייתה של ייאוש ונטישה. אף אחד לא הצליח להבין מה זה לא להיות בבית זמן רב כל כך בתקופה של מצוקה".  

הגעה מסודרת ללימודים נראתה כמשהו מיותר 

נויה כהן (מחניים), זוכרת גם היא את השבועות הראשונים למלחמה כתקופה כאוטית, חסרת יציבות, המלווה בתחושת תלישות עמוקה. קיבוץ מחניים אומנם לא פונה באופן רשמי על ידי מוסדות המדינה, אך לאחר שנפלו רסיסי טילים בשטחו, החליטו הוריה של נויה להימנע מכל סיכון מיותר, ועברו להתגורר בטבריה, בבית הסבתא. "במובן הזה היה לנו מזל, כי לא נאלצנו לסבול מהסיטואציה של המלונות, בה נמצאים מרבית מחבריי ומשפחותיהם", מציינת נויה בנימה של הודיה. 

עם זאת, המעברים בין מרחבי הלימוד המאולתרים, הלחץ הרגשי והצורך להסתגל לאזור העירוני, היו שונים מאוד מתחושות החופש והביתיות, להן הורגלו נויה וחבריה. הם נדדו מ"הר וגיא", בית ספר קיבוצי, שנחל זורם בין דשאיו, לאזור עירוני, בו למדו בקראוונים זמניים, שיצרו תחושת ניכור. "המצב היה כל כך סוריאליסטי, שהגעה מסודרת ללימודים נראתה כמשהו מיותר ובטח שלא מחייב. רבים מאיתנו הבריזו לחצי יום, או הגיעו רק לחצי שיעור, ואז היינו 'מאבדים את זה' ויוצאים. הייתה תחושה שזה המשך לא מוצלח לתקופת הקורונה. אלו סיטואציות שלא בהכרח קשורות זו לזו אבל הרגשנו שנדפקנו מכל כיוון, ושלא מתאפשר לנו לשמור על שגרת לימודים ולהשיג תעודת בגרות. גם אני, שבשגרה נחשבתי לתלמידה טובה ומשקיענית, נכנסתי למן שקיעה כזו. לא היה לי כוח לכלום – לא להתאמן בחדר כושר, לא להיפגש עם אנשים ובטח שלא ללמוד".  

שיר גלעד (ברעם) למד במגמת מוזיקה ותקשורת בבית הספר "אנה פרנק" (סאסא).  
ב-7.10 הוא התעורר מצלצול הטלפון. סבתו, שחיה בברעם, הורתה לו להדליק את הטלוויזיה ולראות את הדיווחים מהמלחמה שפרצה לפני שעות ספורות. הוריו היו בטיול בחו"ל, ובבית נשארו שיר, אחותו בת ה-16, והסייעת הצמודה שלה. "בהתחלה לא הבנתי לגמרי מה קורה, חשבתי שמדובר באירוע קטן. רק מאוחר יותר התברר שמחבלים חדרו לארץ ורצחו מאות אנשים". שיר, שחש אחריות רבה כלפי אחותו והסייעת שלה, שמר על קור רוח, ובעזרת סבתו התארגן ליציאה מהקיבוץ, לבית דודתו בקריות. "הבנתי שאני צריך להישאר רגוע ויעיל, כדי לא להלחיץ את מי שנמצא לידי, וגם לא את ההורים, שניסו להתעדכן מרחוק במה שקורה". לאחר כשבוע עברה המשפחה למלון בטבריה, יחד עם כל מפוני ברעם. בחודש מרץ נמצאו עבורם חדרי אירוח באשדות יעקב איחוד, ושם הם נמצאים עד היום.  
 

דווקא ב–י"ב הגענו למקום חדש 

כרבים מתלמידי הצפון, עבר גם שיר למתחם שהוקם בפוריה. "דווקא בכיתה י"ב, הגענו פתאום למקום חדש, עם עוד חבר'ה שלא הכרנו מבתי ספר אחרים, ועם מורים חדשים. כל הנתונים השתנו – ואנחנו נדרשנו להסתגל ולנסות לשמור על שגרה ועל כושר למידה. לא לוותר ולא לשמוט את הכול מהידיים". שיר מציין לטובה את התארגנות צוות המורים של "אנה פרנק", שלמרות הכאוס הגדול, עבר בהתחלה במהירות וביעילות להוראה בזום. הוא מסביר שהצוות נאלץ לעקוב אחר תלמידים שפוזרו בכמה מרחבי לימוד, כמו כרמיאל, צפת ופוריה. לדעתו רצוי היה לשמור באופן רציף ועמוק יותר על הקשר בין המורים לתלמידים, אך אין בו כעס כלפי אף איש או גורם. הוא מגלה הערכה רבה להתנהלות צוות המורים של ביה"ס בפוריה, "שידע להעביר את חומר הלימוד כראוי,  
מצא דרכים יצירתיות להשלים פערים שנוצרו, והצליח להגיש את התלמידים למבחני הבגרות".  
גם אורן מזכירה לטובה את המחנכת בפוריה, מאיה אלון, ש"תכל'ס, בזכותה הוצאנו בגרות בספרות. היא כל הזמן דאגה שנגיע לבית הספר, דיברה איתנו, תזכרה וחפרה, ועובדה שזה עזר".  

נויה מלאה הערכה ותודה למורי "הר וגיא", שידעו להגיש עזרה רגשית ולימודית לאורך כל הדרך. "זכינו בצוות מאד אכפתי ומסור, שהתמודד עם סיטואציה מורכבת ולא צפויה", פותחת נויה בנימה אמפטית למוריה. "למרות שאנחנו לא היינו פנויים ללמידה, והמסגרת לא הייתה מאורגנת כראוי,  
הם תמיד עודדו אותנו להגיע, ללמוד, להקשיב ולהתקדם. הם התקשרו במקרה שלא הגענו, ערכו עמנו שיחות ממושכות, הפגינו דאגה והגישו עזרה. המורים עטפו אותנו לא רק בתחום הלימודי,  
אלא גם הגישו סיוע מנטלי, כך שחשנו בנח לשים את כל הרגשות על השולחן. האהבה שלהם הייתה נעימה ומחזקת".  

נאחזנו במסורות הבית ספריות המוכרות 

מעבר לשיחות ולתמיכה אישית, ניסה הצוות החינוכי של "הר וגיא" לשמור על אירועים המאפיינים את בית הספר בעיתות שגרה. מסיבת פורים נערכה כהלכתה, סמינר אזרחות יצא אל הפועל, ואפילו הטיול השנתי להרי אילת שמר על מתכונת של טיול שטח, לינה באוהלים והליכה מאתגרת. לרשימת הרגעים המרגשים, נכנסת כמובן מסיבת סיום י"ב, שהפקתה הייתה לוט בערפל זמן רב. נחישותו של הצוות החינוכי ודרישת התלמידים שלא לוותר על אירוע סמלי זה, הובילו למופע מיוחד, שנוצר תוך שבועיים בלבד. "זו הייתה חוויה קשה וכיפית גם יחד, במיוחד כשהתוצאה הסופית הייתה משמחת ומרגשת", מחייכת נויה בגאווה. שיר מספר גם הוא שבמהלך חודשי המלחמה הצליח הצוות החינוכי להוציא לפועל סמינר ספרות לכל שכבת י"ב, להעלות ערב מוזיקה ולהפיק מסיבת סיום. "נאחזנו במסורות הבית ספריות המוכרות, וניסינו שהן תתממשנה. במסיבת הסיום שהועלתה בכרמיאל השתתפו כל התלמידים שרצו בכך, והיה ברור שהטקסט של המחזה יעסוק באירועי התקופה".  

מצאתי את עצמי בלי החברים הטובים שלי 

העומס הרגשי בו היו נתונים התלמידים, קיבל מענה בדרגות שונות, ממעגלי שייכות קרובים.  
"היו לנו הרבה אוזניים קשובות", מתאר שיר, "כולם גילו גמישות אחד כלפי השני, וזכינו לסיוע רגשי מההורים, המורים ומהחברים כמובן". הנושא החברתי חזר כעניין מרכזי אצל מרואייני הכתבה. מכיוון שלא כל יישובי הצפון פונו באופן רשמי, ואלו שכן התפנו מביתם פוזרו ברחבי הגליל והארץ כולה, התערערו הקשרים החברתיים המקורים. במתחם הלימודי בפוריה כונסו תלמידים מבתי ספר שונים בגליל – "אנה פרנק" (סאסא), "דנציגר" (קרית שמונה), ו"עמק החולה" (כפר בלום).  
 

אורן, נויה ושיר התראו רק עם חלק מחבריהם הוותיקים, ובמקביל נפגשו עם תלמידים שלא הכירו מעולם. "דווקא בתקופה קשה כזו מצאתי עצמי בלי כל החברים הטובים שלי" מספרת נויה בכאב. "אומנם פגשתי חבר'ה מדהימים בפוריה, אבל יחד עם כל הקשיים שהמלחמה הביאה איתה, כולל השאיפה ללמוד לבגרות ככל האפשר, התמודדנו עם חוסר במעטפת חברתית מוכרת".  
 

אורן, שהציגה אכזבה מהצוות החינוכי המקורי, מספרת על תמיכה משמעותית שקבלה מחברותיה. "התקבצנו יחד ועזרנו אחת לשנייה. הוצאנו את הכעס ביננו לבין עצמינו. כמו כן, נוצרה בפוריה כיתה חדשה של תלמידים מפונים מ'עמק החולה'. התגבשנו חברתית וזה מה שהציל אותנו". סיוע רגשי משמעותי התקבל לרוב גם מהורי התלמידים והתלמידות. למרות שרוב ההורים היו טרודים במלחמת הישרדות משל עצמם, יודעים הצעירים להודות להם על זמינותם. "לאורך כל התקופה ההורים שלי עזרו לי מאוד, והיו כתובת אמיתית לדיבור רגשי פתוח. הם תמיד מצאו עבורי זמן של הקשבה, ותמכו בי בימים קשים". מספרת נויה. אורן יודעת לברך על אמה וסבתה שהיו לצידה וסייעו גם בעניין הלימודי. "אמא סייעה לי להתכונן למבחנים. כשהייתי עצבנית וכעוסה היא הייתה מנחמת, מבינה אותי ומרגיעה. גם סבתא הייתה לעזרי כשהייתי מתייאשת. כולם היו לצידי והיו שם בשבילי". 

רציתי לסיים את הבגרויות בכבוד 

בשלב מסוים הבינו התלמידים, שההישגים בבגרות תלויים רק בהם ושינסו מותניים. "באופן אישי היו לי סיבות רבות להתייאש אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. רציתי לסיים את הבגרויות בכבוד, ולגמור את שנת הלימודים האחרונה ואת התקופה הזו בטוב", מספר שיר. "לפני המלחמה הייתי תלמיד שמשקיע, אם כי הייתי ידוע בנטייה שלי לדחות דברים לרגע האחרון. לא רציתי לזרוק לפח את כל מה שעשיתי עד כה, אז נתתי בראש". נויה, בחורה שאפתנית, המשלבת בשנים האחרונות בין לימודי ביוטכנולוגיה ללימודי ביולוגיה, חשפה בכנות שחודשי המלחמה גרמו לה לחוסר מוטיבציה כללית, "אבל לאחר תקופה ללא כוחות, ובעזרת דחיפת ההורים והמורים, הצלחתי לעשות סוויצ' ולהרים את עצמי על הרגליים. נזכרתי בעתיד שאני שואפת אליו, ובחלומות שאני רוצה להגשים. ערכתי מחדש את סדרי העדיפויות שלי, והתקדמתי להשגתם בצעדים קטנים. השלמתי חומר שהפסדתי, ערכתי ניסויים בביולוגיה בבית במקום במעבדה מסודרת, וקיבלתי ליווי מסור מהמנחים המקצועיים. בסופו של דבר יש לי בגרות טובה בשתי המגמות".  

הייתם מעורבים פוליטית בתקופה הזו?  

השאלה עצמה מעוררת במרואיינים מעט מבוכה, ומתברר שלגבי כולם הנושא הזה לא תפס מקום מרכזי בסדרי העדיפויות. "ידעתי שזה חשוב אבל לא מצאתי לזה זמן, כך שלא יצא לי להפגין", אומר שיר באדישות מסוימת. אורן מספרת שלפני המלחמה היא השתתפה במעט הפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אבל "עכשיו אני אומנם מעודכנת במה שקורה בארץ, אבל לא הולכת להפגנות, וגם לא אף אחד מחבריי. אני רואה שאמא שלי חוזרת מיואשת מההפגנות האלו, אז אני לא באמת לוקחת חלק".  

מבט אל העתיד 

אומנם בשדה הפוליטי ובנוכחות בצמתים לא הפגינו הצעירים את נוכחותם, אבל הם בהחלט מתכוונים לתת את תרומתם לחברה הישראלית בשנה הקרובה. בימים אלו, כמו כל י"בניק מברעם שמסיים את חוק לימודיו ועדיין לא גויס, עובד שיר באחד מענפי הקבוץ. למרות החשש הבטחוני, הוא מתייצב בכל בוקר להסעה שיוצאת מטבריה, ועולה לקיבוץ שעל גבול הלבנון, כדי לעבוד במטעים. "זה אומנם קצת מפחיד אבל מאוד נזקק", הוא מציין ללא רגשנות יתר. בסוף אוגוסט הוא עתיד להתגייס לחיל הים. נויה מקווה להתקבל לארבע שנים של לימודים בעתודה בטכניון, בתחומי הביוטכנולוגיה והנדסת מזון ובהנדסה ביורפואית. אורן יוצאת לשנת שירות בקהילה, ותחייה בקומונה שתלווה נוער בסיכון באחת הערים הגדולות. "אני בטוחה שיהיה מאתגר", היא מציינת בנחרצות ומפנה מבטה קדימה, אל העתיד.