תקומה זה כאן  

מעל לשנתיים אז פרוץ המלחמה, היכרות עם חקלאים מיישובי העוטף שהצליחו להתגבר על כל המכשולים * שני סיפורים מעוררי השראה שכולם אופטימיים * סיפור הניצחון של חקלאי העוטף 

*תמונה ראשית: אחי סיטבון. צילום: דודו מלכה 

עם ישראל מגלה אורך רוח ותעצומות נפש חסרות תקדים מזה למעלה משנתיים. חרף תקופה מהקשות שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה ולצד הקשיים הבלתי נלאים, תקופה זו מגלמת בתוכה גם את החוסן המדהים של העם שלנו.  

בהיבט זה אנו מבקשים להאיר בזרקור על שני סיפורים מעוררי השראה של חקלאים מיישובי עוטף, כאלו שנותנים תקווה אמיתית ואמונה כי הטוב עוד לפנינו. 

 
"אם חקלאות כאן – מולדת כאן" 

אחי סיטבון ממושב דקל, אשר הוקם בראשית שנות ה-80 על ידי מפונים מהעיר ימית שבסיני רובם אנשי צבא, הוא דור שני של חקלאים. באמתחת משפחתו משק חקלאי הכולל כ-250 דונם של בתי צמיחה (חממות ובתי רשת), בהם הוא מגדל במשך שנים ירקות ופירות איכותיים המשווקים לכל רחבי הארץ. 

במבט לאחור אל בוקר 'השבת השחורה' הנורא משחזר אחי דקה אחר דקה, את רגעי הפחד והבלבול שאחזו בו ובקרב בני משפחתו. "באותו בוקר, כמו בכל בוקר התעוררנו ב-05:30 בבוקר. בדיקה שגרתית של תקינות המשק, מזיקים, מים, דשן. הספקנו לחזור הביתה לאחר ה-'סיבוב' ואז החלו האזעקות. מיד התקשרנו לעובדים שבשטח לשאול לשלומם, שכן אנחנו מרוחקים קילומטרים בודדים מהגבול עם רפיח ומצרים. למרבה הצער, מנהל צוות העובדים הבדואים שלנו, אוסמה אבומדגם, היה בין הנרצחים הראשונים בכביש 232, בשעה ששאר הצוות הסתתר בחממות הסמוכות עד שהגיע חילוץ." 

אחי, המשמש גם כחבר כיתת כוננות וסגן רבש"ץ ביישוב, מספר כי קפץ מיד לעמדות ויחד עם חברים נוספים המתין למחבלים. "למזלנו, או למזלם הם לא הגיעו. בדיעבד, התברר שמה שהציל את המושב שלנו, היה צוות של לוט"ר אילת, ביחד עם מח"ט פארן, שהקפיצו את עצמם ודהרו לאזור ביחד עם הטנקיסטיות וצוות קרקל. הם נתקלו בכ-70 מחבלים על אותו ציר תנועה (232) ומשם המשיכו לכיוון סופה וחיסלו עוד חוליה, שכנראה היו אמורים להגיע לדקל. אני לא רוצה לחשוב חלילה מה היה יכול להתרחש כאן אלמלא הן עצרו את המחבלים. לאורך כל היום המשפחות שלנו היו בממ"ד. רק בחצות לערך הגיעו חיילים להחליף אותנו בעמדות. למחרת בבוקר המשפחות פונו מהמושב ונותרו בו רק אנחנו, החקלאים וחברי כיתת הכוננות." 

אחי מוסיף לספר כי לאורך כל התקופה נותרו במשק רק אביו והוא: "העובדים התאילנדים פונו מהמושב. אני זוכר את עצמי כאקט של מחווה עולה לאוטובוס להגיד להם תודה על כל השנים היפות. כשירדתי מהאוטובוס, הופתעתי לראות ש-10 מהעובדים יורדים ממנו. הם לא הסכימו להתפנות והחליטו שהם ממשיכים לעבוד איתי במשק למרות הכל, זה ריגש אותי מאוד. צריך להבין, בתקופה הזו של השנה כל המשק שלנו היה שתול, כולל שאריות מעונת הקיץ ועם גידולים שכבר נשתלו לקראת החורף. לא יכולתי לראות את המשק שלנו קמל ונחרב. בתחושה האישית שלי, לסגור את המשק, משמעו היה לסגור את המדינה. לא היה נראה לי הגיוני שחבל ארץ שלם נסגר בגלל מחבלים שהגיעו לטבוח בנו." 

פוסט תמים ברשתות החברתיות שהעלתה בחורה בשם אורה, חברתו של אחי משנת השירות ופעילה חברתית באותם ימים, הובילו בהמשך לגל של מתנדבים שביקשו לתמוך בפעילות החקלאית: "תוך יומיים כבר הגיעו שני מתנדבים ראשונים מרמת הגולן. הם התייצבו ופשוט שאלו מה אפשר לעשות. אמנם הם היו רק שניים בהתחלה, ממשק שכלל קודם לכן עם כ-40 ידיים עובדות. אבל באותו בוקר הייתה לי אופטימיות גדולה. בהמשך, בעזרת המתנדבים ההמונים שהתחילו להגיע והתאילנדים שכן נשארו הצלחנו להפיח תקווה מחודשת. זה היה מורכב ועם הרבה אתגרים בדרך, אבל בסופו של דבר , עם המון עזרה מהמתנדבים ותמיכה מהמוסדות המשק חזר לפעול." 

קצת יותר משנתיים מאז האירועים הטראומטיים, מספר אחי כי כלל התושבים (כ-78 משפחות) חזרו למושב, ועימם יחד גם העובדים התאילנדים. "מבחינת המשק – הצלחנו לייצב את השורות. זה קרה אחרי שבכל חלקה עשינו סוג של 'משפט שלמה' – זאת למות או זאת לשתילה מחדש. בפרספקטיבה של שנתיים אחורה, הצלחנו להחזיר את המשק לגלגל עבודה מלא. זה המקום להודות לעזרה לא מובנת מאליה של הבנקים שהזרימו לנו כספים והלוואות בעלויות נמוכות, כולל עזרה ממס רכוש שסייע במתווה מהיר ונוח, שהיוו עבורנו כמו 'חמצן' לאדם מחוסר הכרה." 

ומה לגבי העתיד?  

"אני מאמין באמת ובתמים שיהיה כאן טוב," מבהיר אחי במסר אופטימי. "הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא התחושה שלנו החקלאים שהאסימון נפל אצל אזרחי ישראל ובמיוחד אצל מקבלי ההחלטות. כמו שאומר המשפט המפורסם, הם מבינים ש-'חקלאות כאן – מולדת כאן', זוהי ממש לא רק סיסמה. עם שלא מסוגל לתחזק את עצמו ולייצר לעצמו חקלאות וביטחון תזונתי – אין לו זכות קיום. אם ההסתכלות בעבר על חקלאים הייתה של 'ספסרי מים וגוזלי אדמות', הרי שהיום המציאות היא כזו שבה החקלאים משמשים לא רק כשכפ"ץ האנושי שיושבים על האדמות והגדרות, אלא אנחנו גם ספקי המזון האמיתיים שדואגים למדינה. כולנו מבינים שאי אפשר עוד להסתמך על סחורות מטורקיה או מדינות אחרות. בשעת הצורך, אין לנו ברירה – עלינו לסמוך אך ורק על עצמנו." 

"מגדלים תקווה – קוטפים חוויות" 

אורי וגלית פטקין מגלמים בדמותם סיפור ניצחון שכולו על טהרת הרוח הישראלית, אמונה בצדקת הדרך ודבקות באופטימיות יוצאת דופן. אורי הינו דור שני ל'משק פטקין' במושב ישע, שבחבל הבשור, המשתייך למועצה האזורית אשכול, המרוחק כ-5 קילומטרים בלבד מגבול הרצועה.  

לפני כשני עשורים זנח קריירה בתאגיד מחשבים בינלאומי מוביל, כשהוא מחליט לחבור לאביו ולטפח את המשק המשפחתי הפעיל מזה 60 שנים בדיוק. עד להצטרפותו לפעילות המשק המשפחתי התבסס על גידול פרחים. בהמשך הוסיף אורי שורה של גידולים, לרבות תותי שדה תלויים, פטל אדום ושחור (אסנה) וכן אוכמניות, המוכרים כ"אורי תותים". בהמשך החליטה גם אשתו גלית להירתם למען המשק, כשהיא זונחת אף היא קריירה בעולמות היי-טק, הניהול והכספים, ומרחיבה את פעילות תיירות הקטיף העצמי של המשק. בישע ובמועצה האזורית אשכול הם נהנים מחבל ארץ יפה ומערכים קהילתיים משמעותיים. 

בשיחה עם "קו למושב" חוזרים השניים לאותו בוקר ארור של השבעה באוקטובר 2023, היום בו חייהם, כמו של רבים אחרים, עברו טלטלה. "שמענו את התראות ה-'צבע האדום' ומיד נכנסו לממ"ד. לאחר כשעה החלו להישמע קולות ירי בסביבת המושב. בהמשך הבנו שהמחבלים הגיעו לאזור והתנהלו קרבות במספר מוקדי לחימה קרובים. אלו היו זירות קשות, בהן נפלו ארבעה מחברי כיתות הכוננות של המושבים ישע ומבטחים וחייל קרבי שהיה בחופשה והצטרף לכוחות: גיל אביטל, ליאור בן יעקב, איתי נחמיאס, דן אסולין וטל ממן הי"ד. לפני שנפלו הספיקו לפגוע במחבלים ולגרום למנוסתם. לחימתם מנעה טבח בישע ובמושבי האזור. ביום הארור נרצחו באזורנו תושבים וצעירים ששבו מהמסיבות, ונחטפו עובדים בחקלאות." 

לצד ההלם הראשוני והכאוס שהתרחש בכל יישובי העוטף, מתארים הזוג פטקין מציאות עגומה ביחס למשק המשפחתי אשר עתידו נותר לוט בערפל. "בצהרי ה-8 באוקטובר, הרוב המכריע של חברי המושב התפנו בשיירה מאובטחת. תוך 48 שעות דאגנו לפנות גם את כל העובדים הזרים שביקשו להתפנות. סך הכל התפנו מכאן כ-180 תאילנדים מישע למוקדים אחרים, בעיקר למשקים אחרים בערבה ובאזור השרון, שסבלו מהיעדר פועלים ערבים ושמחו לקבל כוח אדם חלופי. בפועל, נותרנו עם 2 פועלים בלבד. בשלב הזה נדרשנו לקבל החלטות קשות. מהר מאוד הבנו שאין לנו אפשרות להמשיך לקיים את הפעילות החקלאית ללא עובדים. יצאנו מהאזור והתלבטנו אם לוותר ולסגור את המשק לאלתר, מתוך השלמה עם המצב הקשה במושב. סגרתי את המים והחלטתי בלב כבד לסגור מפעל חיים שלם." 

אלא ששבועיים חלפו, וכפי שמתאר אורי, "קיבלתי המון פניות מארגוני מתנדבים. הם ביקשו להבין מה הצרכים שלי וסיפרו שישמחו לשלוח מתנדבים שיגיעו לעבוד ולתת כתף בכל מה שנזדקק. זה היה רגע מדהים. לראות את המתנדבים מגיעים לכאן, זה מה שגרם לא לי לוותר על החקלאות."  

יחד עם מתנדבים מופלאים מכל קצוות הארץ, הצליח להעמיד את המשק שוב על הרגליים. "המצב בתחילת המלחמה היה קשה. אני זוכר את עצמי חוזר למושב ורואה בעיניים עד כמה המצוקה גדולה," הוא מספר במבט לאחור. "הבנתי שאין סיכוי להמשיך בגידול הפרחים, ונאלצנו לנטוש את חלקות פרחי הליזיאנטוס שרק החלו לפרוח. תוך חודשיים גם המדינה התגייסה וסייעה בעובדים חלופיים ממלאווי. נאלצנו לשנות חלק מענפי החקלאות, והחלטנו שממשיכים קדימה בכל הכוח, למרות כל הקשיים. כיום, שנתיים אחרי, המשק חזר לתפוקה מלאה. אנחנו אופטימיים, ובעיקר יודעים להעריך את מה שיש לנו." 

כיום המשק ממשיך גם את הפעילות התיירותית של הקטיף העצמי תחת השם 'אורי תותים' ומהווה מוקד עלייה לרגל הודות לשפע של תותים וזנים מגוונים, כולל אפשרות לכל המשפחה ליהנות מתוצרת טרייה ומבילוי המשלב חקלאות וטבע במיטבם. 

השניים מבקשים לנצל את ההזדמנות כדי לשלוח מסר של העצמה. "הוכח שבשעת צרה אמיתית, העם המיוחד שלנו יודע להתעלות על עצמו. קמו אנשים טובים מכל קצוות הארץ, מכל המגזרים, והיטו שכם. הגיעו להתנדב אצלנו מכל טווחי הגילאים והעיסוקים. אנשים מדהימים שרק רצו לעזור. בתוך האבל והשכול הקשה ששרר בעוטף, ההתגייסות למען החקלאים, הייתה קרן אור של ממש. אנשים שתחת סיכון ונפילת טילים פשוט לא היו מוכנים לוותר. זה חימם לנו את הלב וחיזק אותנו לאורך כל התקופה." 

לדבריהם: "תקומה אמיתית תהיה אם וכאשר יוסר האיום הבטחוני והחקלאות והתיירות ישגשגו בעוטף יותר מאשר לפני השבעה באוקטובר. בחרנו לחרות על דגלנו את הסלוגן 'מגדלים תקווה – קוטפים חוויות'. זה משקף את התחושות שלנו ואת הרצון להמשיך לטפח את חבל הארץ היפהפה שאנחנו חיים בו,  בתקווה לימים של שקט ושגשוג."