השחקנית עירית שלג שחזרה בתשובה ובהמשך חזרה בשאלה, מספרת על ספרה "כשהתחילה שרון" שמציע מבט מפוכח לחוזרים בתשובה ועל מקורות ההשראה והאמונה שהשתנו לאורך השנים
שחקנים שחוזרים בתשובה זה לא דבר נדיר בישראל וגם חרדים שחוזרים בשאלה, אבל כאלה שעושים את הדרך הלוך וחזור ועוד בלי לוותר על חיידק הבמה – זה לא דבר נפוץ במחוזותינו. עירית שלג, אחת השחקניות המוערכות בארץ וזוכת פרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, על משחקה בסרט "למלא את החלל", עשתה את הדרך הזאת ותוצאת המסע המופלא הזה הוא הספר המרתק "כשהתחילה שרון" שרואה אור בימים אלה.
זהו רומן מרתק ומרגש שמציג את סיפורה של שרון, שחקנית בעברה, שעשר שנים לאחר שחזרה בתשובה היא חווה משבר אמונה. מה השתבש בדרך? מה נתקע? לאן להמשיך כשהטעם כבר לא מתוק? מה היא היום? עוד דתייה שחוקה?
בבוקר שבת, כשהיא ממתינה לשובם של בעלה וילדיה מבית הכנסת ולהגעתה של שירה, אורחת שהזמינה, מגלה שרון זוויות ראייה חדשות על עצמה ועל דרך ההתנהלות שלה בעשר השנים שחלפו מאז התחילה ללכת בדרך התורה.
ביקורת נוקבת של שרון על עצמה היום מציבה בפניה מראה מורכבת ולא תמיד אסתטית על דרך התייחסותה לאנשים שאהבו אותה ובטחו בה בעבר. השחקנית שבה השתלטה על כל תחומי החיים ויחסיה עם אנשים גם מחוץ לבמה. הקצוות הלא סגורים של חייה האגוצנטריים וחסרי הגבולות בעבר מחכים בסבלנות לפרוע את החשבון.
בשיחה גלויה עם עירית שלג היא עורכת חשבון נפש פתוח וחוזרת לתחנות חייה המשמעותיות. אנחנו פוגשים אותה בסיומם של צילומים לסרט "טרופיקנה" של הבמאי עומר טובי.
"הספר הזה נולד אחרי היריון ארוך מאוד ולא קל בכלל," מספרת עירית על ספרה הראשון. "תמיד כתבתי, הכתיבה הייתה חלק משמעותי בשבילי. כתבתי שירים, הצגת יחיד שהופעתי איתה בארץ וגם בחוץ בקהילות יהודיות, הצגת ילדים 'בעקבות האריה' ופרויקטים נוספים בשיתוף עם אומנים שונים, הכתיבה הייתה תמיד פונקציונלית, אבל אף פעם לא כתבתי ספר. כשהייתי צריכה חומרים ישבתי וכתבתי. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בשביל לכתוב. למען האמת גם הספר הזה לא היה מתוכנן, הוא פשוט קרה."
זה דורש הסבר.
"הייתי בתהליך של הגשת פרויקט לסרט דוקומנטרי על קבוצת תיאטרון של נשים איתה עבדתי. ניסיתי להשיג מימון וכשקיבלתי תשובה שלילית נוספת, נראה לי שזה מה שהושיב אותי לכתוב. רק אני והדף. בלי הזדקקות לשותפים נוספת, ברור שזה היה בדמיון שלי כי תמיד צריכים שותפים נוספים אם רוצים לתקשר עם קהל. עובדה שאנחנו משוחחים עכשיו – ההיריון ממשיך בצורה אחרת. בפנטזיה הייתי מעדיפה לא לדבר על דברים שאני עושה.
"כשאני נתקעת וקשה לי לקבל החלטה אני בדרך כלל הולכת לארון הספרים, לפעמים אפילו על עיוור ופותחת ספר בצורה אקראית. המשוררת לאה גולדברג הייתה בשבילי טריגר לא מעט פעמים. כשהתלבטתי גם פה המילים שלה התניעו בי את הרצון לפעול. אני לא זוכרת איזה שיר השפיע עליי במקרה הזה."
הדמות הראשית בספר – חווה שרון, מזכירה אותך באיזה אופן?
"זאת שאלה מתבקשת לאור העובדה שהגיבורה היא שחקנית שחזרה בתשובה, אז התשובה לכך היא הכי כן והכי לא. הגיבורה 'שרון' אכן מורכבת מהתובנות שלי, מהקונפליקטים, מההשראה, מההתפתחות שאני עברתי, לגמרי. הטמעתי את כל המרכיבים האלה בשרון והעברתי אותה תהליך של ריפוי תוך כדי שהסיפור מתקדם. מצד שני, סיפור העלילה והדמויות ששרון פוגשת הם לא משהו שאני עברתי. הרגעים בהם הפתעתי את עצמי בכתיבה, כשנולדו מחשבות חדשות בתוך כדי כתיבה ולא רק מחשבות שדגתי מתוך עצמי, אלא גם רגעים של עונג. נראה לי שזאת אותה הרגשה בכל תחום. אני מכירה את ההרגשה הזאת גם מהמשחק – התענוג שמגיע עם השחרור מגבולות המחשבה המוכרת לי למרחב של מחשבה חדשה שפתאום מפתיעה בתהליך. ברור שמהר מאד מתרגלים גם למחשבה החדשה הזאת והיא מאבדת את כוח הריגוש שלה."
מה היית מעוניינת שיהיה לך ונתת לה, או להפך?
"היה חשוב לי שהיא תהיה שחקנית כי רציתי לתת את הפאנץ' של דברים שחוויתי, העולם שחוויתי, שנמשכתי אליו וגם דחיתי אותו. הנבירה והניתוח של טקסטים וסיטואציות זה הכלי של שחקנים. כלי נהדר שיכול להיות גם בלנדר במוח אם לא מיומנים בו וגם אם כן, לפעמים הוא משתלט. ניתוח יתר וחקירה – נראה לי שעצם זה שכתבתי אותה שיחרר בי את הצורך בפרפקציוניזם מוגזם ומיותר."
החלום והמציאות
עירית שלג גדלה במשפחה תל אביבית חילונית. בראיון שנתנה בעבר אמרה שהיחסים בבית היו מורכבים. "אבא שלי היה יפה בטירוף, ג'יימס דין כזה, גבר של נשים, ואימא הייתה מורה ואקדמאית פעילה מאוד ומוערכת, אבל לא בבית. בבית היא הקטינה את עצמה, דבר שהשפיע עליי מאוד כילדה – ההשלמה וההכנעה שלה. אולי גם האלצהיימר שפקד אותה בסוף ימיה נבע מהרצון שלה להדחיק, לשכוח הכול. הבית שלנו היה מלא ספרים אני מתכוונת לאלפים. לא היה קיר חשוף, הכול היה ארונות של ספרים ואת כל הספרים האלה היא באמת חרשה. בסוף ימיה לא הצלחתי לעכל לאן נעלם כל הידע העצום הזה שלה זה לא נתפס," היא מספרת.
בין הסרטים בהם השתתפה: "ספר נשים", "עד סוף הלילה", "נישואין פיקטיביים", "אבא גנוב 3" וכמובן הסרט שזיכה אותה בפרס אופיר "למלא את החלל", שביימה היוצרת רמה בורשטיין. השתיים זכו לכבוד של מלכות, נסעו יחד לאין סוף פסטיבלים, פסעו על שטיחים אדומים והופיעו בהקרנות ברחבי העולם. בטלוויזיה שיחקה בדרמת המתח "בתולות", לצד מגי אזרזר, אלון אבוטבול, רותם אבוהב וששון גבאי. בתיאטרון שיחקה בין היתר בהצגות: "אותלו", "תעשה לי טובה", "הנשים העליזות מווינדזור", "בעל בריבוע" ו"סינים סינים", "מסע של יום ארוך לתוך הלילה". כמו כן ביימה את ההצגות "בעקבות האריה" ו"קליל כזה" בתיאטרון אספקלריא.
איזה שחקן את מעריכה?
"יש שחקנים נהדרים בארץ, הרשימה באמת ארוכה. התמזל מזלי לשחק לצד שחקנים אייקונים שכבר לא איתנו, כמו יוסי ידין לצידו שחקתי במחזה "בצהרי היום" חוויה שנחרטה אצלי חזק. אבנר חזקיהו הנדיר שהיה אבא שלי במחזה "אותלו" בקאמרי ואני הייתי דסדמונה.
"שחקנית נפלאה איתה עבדתי ממש עכשיו היא רבקה בכר. עברנו חוויה חזקה יחד בפרויקט האחרון בו השתתפתי. זה היופי במקצוע שלי – לעבור חוויות אינטימיות מגוונות עם אנשים מעניינים. תמיד מפתיע אותי באיזה מהירות מגיעים לקשר קרוב ועמוק עם פרטנרים למקצוע, ובאותה מידה הסוויץ שעושים כשהפרויקט מסתיים, כשכל אחד יוצא מהבועה שיצרנו וחוזר לשגרת היום-יום."
שיחקת גם את אימא של נועה קולר בסרט "לעבור את הקיר". בסרט היא עומדת להתחתן וחודש לפני המועד, חוזר בו החתן ומבטל את החתונה. ברגע של ייאוש ואמונה גם יחד היא מחליטה שתתחתן בנר שמיני של חנוכה, ואף מזמינה אולם שמחות למטרה הזאת, אף שאין לה חתן. את מאמינה בליצור את המציאות שלך בצורה כזאת? לזמן את מה שאת רוצה?
"מאוד מאמינה. אני חיה ככה. זה קורה לא ב-99 אחוז, אלא במאה אחוז. אם אתם רוצים לעשות פרויקט מסוים אתם יכולים לדמיין מה תעשו, אבל עד שלא תעשו פעולה מסוימת במציאות זה לא יקרה. ברור שזה יכול להסתבך בדרך כי הספקות נכנסות וכבר אין בהירות מהו הרצון המדויק, אבל אם אנחנו מצליחים להעיף את הספקות ולהתמקד ברצון. זה כבר חלק נכבד מיצירת המציאות. ההוכחה הכי טובה לכך היא הספר הזה. כתבתי את הספר בלי שידעתי שתהיה לזה היתכנות במציאות. כל כך הרבה ספקות קשרו לי את הידיים במשך כל כך הרבה זמן – מה פתאום אני כותבת? מה, אני סופרת פתאום? ואם זה לא טוב? ומה יגידו? הרבה קולות רקע הסתובבו לי בראש והאמת שלקולות האלה היו טיעונים משכנעים. לכתוב ספר זה כבר אחריות ברמה אחרת – אין פה שחקנים, תאורה, תנועה ואת כל העזרים שהם חלק מהשפה של התיאטרון והבמה. גם אם המחזה לא גאוני, יש עדיין גורמים נוספים ואפילו רק האישיות של השחקנים שנפגשים עם הקהל הם בעלי משמעות ועם ספר זה לגמרי חשוף. בלי שום מסך ותלבושות להסתתר מאחוריהם.
"ורצוי להתגבר על העכבות האלה ולהשתחרר מהן. איך? למצוא שנייה שהם לא שמים לב ולעשות פעולה במציאות. כמו בסרט שהזכרת – לקנות שמלת כלה ולשלם על האולם."
איזה תפקיד הכי אהבת?
"וואו, זה לא כמו לשאול איזה ילד הכי אהוב עליי, אבל בכל זאת הייתי רוצה לחשוב שכן. שיחקתי מגוון תפקידים. יצא לי לגלם דמויות קלאסיות כמו דזדמונה במחזה 'אותלו' של שייקספיר וגם תפקידים מודרניים. רוב הדמויות שגילמתי היו דרמטיות למרות שאני נהנית מאד לשחק גם דמויות קומיות. כששיחקתי את 'מרי' במחזה של המחזאי יוזין אוניל 'מסע של יום ארוך לתוך הלילה' – זאת הייתה הפקה פרטית מיוחדת של הבמאי מאיר בן סימון ולמרות שלא הופענו הרבה, לא פשוט להביא קהל להצגה קלאסית ארוכה מאד שדורשת סבלנות. המשכנו להופיע אפילו לצופים מעטים. הערך של להיות חלק ממשפחת אומנים בעולם שגילמו את התפקידים שבמחזה הזה כמו קתרין הפבורן, ג'סיקה לאנג וונסה רדגרב הפך להיות המשמעות, פשוט להגיד שוב ושוב את הטקסט של יוזין אוניל ולהיות חלק ממסלול חייו של המחזה המרתק הזה. יש לי מקצוע שהוא באמת ברכה."
זכית בפרס אופיר על תפקידך בסרט "למלא את החלל", איך הרגשת?
"אנחנו לא יוצרים כדי לקבל פרסים, אבל ברור שזה תמיד נעים לקבל חיבוק מהקהל שמראה שאנשים התחברו למה שעשיתי ואני מודה על כך. בהפקה הזאת במיוחד הייתי מעורבת ובעצם הייתי אחת מיוזמות הפרויקט – לא רק שחקנית. זאת הייתה עשייה באמת מיוחדת."
למרות שחזרת בתשובה המשכת להופיע.
"נכון, אבל רק בפני נשים. היו לי קבוצות, לימדתי. עשיתי שיתופי פעולה עם שחקניות נוספות. לא הלכתי לאודישנים רגילים, אלא יזמתי תפקידים שמתאימים לדרך התורה. זה שלא היו לי חומרים של המחזאות הכללית. היה אילוץ שבעצם עזר לי מאד ופיתח אצלי את הכתיבה, את הבימוי ואת ההפקה. נאלצתי ליזום בגלל אורח החיים שהשתנה ובעצם הבנתי שאני אוהבת ליזום ולקחת חלק בבניית פרויקטים."
למה חזרת בשאלה?
"התהליך האישי שאני עברתי מעולם חילוני לדתי ושוב חילוני הוא תהליך ארוך ומורכב של שנים, והיום אני מבינה שהשיטוט בין העולמות נתן לי כלי יקר של הבנה והזדהות עם כל הצדדים בעצם. הבית שלנו היה בית דינאמי מאוד שהיה מורכב מדעות ומהשקפות שונות, אבל הצלחנו ללמוד להקשיב ולקיים דיאלוג מכובד – זה היה ערך מרכזי מאד במשפחה שלי. נראה לי שזה מרחיב את הטריטוריה של נקודת השיפוט והביקורת שלנו."
והיום את מגדירה את עצמך חילונית?
"למה צריך להגדיר? אני לא אוהבת להגדיר את עצמי במונחים של דתייה או חילונית. זה תהליך מורכב של שנים שבסופו של דבר אני עדיין נוגעת בכל העולמות. הייתי נואמת בבית שאנחנו מעבדה קטנה של עם ישראל. אם זה יצליח אצלינו ונלמד לחיות עם השוני, אולי יש סיכוי שזה יקרה גם בחוץ. אצלינו בבית זה עבד ועדיין אנחנו חיים את זה. יש לי משפחה שחלקה מקיימת אורח חיים דתי וחלקה לא ואנחנו קשורים מאד האחד לשני."
אז היה לך בית דינמי?
"כן, מאוד. למרות שהדעות היו שונות הצלחנו לקיים בית מכיל וסובלני."
מה מכל זה בא לידי ביטוי בספר?
"נראה לי שיש את זה בחלק מהתהליך שעוברת הגיבורה – היא עוברת טלטלות שמאתגרות את החשיבה שלה ואת הדרך בה היא רואה את החיים."
איך היה תהליך הכתיבה של הספר? מתי כתבת?
"התהליך היה ארוך וממושך, בעיקר בגלל שלא היה רציף. היה בו קשת צבעונית של מצבים שעברו מתענוג לייסורים , מועקה והתעלות ומה לא. גם אחרי שסיימתי, עבר זמן עד שהחלטתי לקחת אותו שלב נוסף ולחשוף אותו לאחרים. אני רוצה לציין את העורכת שלי מוריה דיין, סופרת שכתבה את הספר 'צבים', ממנה למדתי כל כך הרבה. העיניים החדות שלה עזרו לי להתמקד, סמכתי עליה לגמרי. גם עם מעצבת הכריכה המוכשרת שרון ארדיטי, אמנית שאני מאד אוהבת עברנו תהליך יצירתי ומעניין."
מה המסר שניסית להעביר בספר?
"כשכתבתי את הספר לא חשבתי על מסר. אם מישהו ימצא מסר בספר אני אשמח לדעת מהו. אני גם לא אוהבת לקרוא או לראות אמנות שמצהירה על מסר. כשאני כותבת אני מתארת סיטואציות וחווה את הדמות דרך החושים שלי כשחקנית. אני לא סופרת – אני שחקנית שכותבת."
מי קהל היעד של הספר הזה?
"קשה לי להגיד. בכלל למי ספרים מיועדים? זה לא ספר לימוד שמלמד אותך בעשרה צעדים להיות מאושר או עשיר. הוא מיועד לאוהבי קריאה דבר ראשון, למי שבוחר להאט קצת את הקצב. היום העיניים שלנו רגילות לאימג'ים מהירים וספר דורש עצירה של הזמן ולהיכנס לבועה אינטימית. מוזר להגיד את זה, אבל ספר זה כמו ממד אחר היום. זהו סיפור שמיועד לאנשים שרוצים לצאת למסע באמצעות המסע של שרון. אחת הקוראות של הספר אמרה לי שהיא חייבת לשבת עם הספר ולעשות איתו עבודה. היא אמרה שיש משהו בעבודה הפנימית של הגיבורה שגם היא רוצה לעשות – זה הפתיע אותי מאוד לשמוע."
מה את יותר אוהבת: לכתוב או לשחק?
"כולם היו בניי – הכתיבה בשבילי היא התפתחות חדשה שהיחסים שלי איתה עדיין לא ברורים לי ואני נאבקת כדי שהיא תהפוך לחלק יותר דומיננטי בשגרה שלי. אולי זאת אהבה, אבל זוהי אהבה סוערת שלפעמים מתישה ולפעמים מרוממת, כך שאני עדיין חשדנית לגביה. משחק זאת אהבה ישנה וטובה -. זה המקצוע שלי. ההבדל הוא גם בתקשורת עם הקהל – כשאני על הבמה אני מרגישה את הקהל. גם אם יש דממה אני יכולה להבחין אם זה שקט מרוכז או שקט אדיש. הקהל והשחקנים הם גוף שנושם יחד. גם בעת הצילומים ישנם הבמאי והצוות ואפשר להרגיש את הפידבק.
"בספר זוהי בדידות מוחלטת – זה וואקום. אני לא שומעת ומרגישה את התגובות של מי שקורא. רק את של מי שפונה אליי באופן אישי, ואני שמחה לומר שעד עכשיו התגובות טובות."
היית רוצה להפוך את הספר להצגה?
"אני לא חושבת שאני אעשה זאת, אבל אם מישהו ימצא בזה עניין ולעבד את הספר למחזה – זה יהיה מעניין."
כמי שמלווה את תעשיית הקולנוע בארץ כבר עשרות שנים, מעניין לשמוע את דעתך על הדרך שעשתה התעשייה הזאת שזוכה בשנים האחרונות להכרה בינלאומית.
"התעשייה הזאת התפתחה מאוד. כשאני התחלתי היו בקושי תפקידים ראשיים לנשים, והיום יש המון תפקידים טובים. שחקנים ובמאים ישראלים זוכים כיום בפרסים בינלאומיים. אני מקווה שזה ישפיע גם על קבלת תקציבים."
* * *
עירית שלג, אימא לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים, מגוננת על משפחתה ומעדיפה להשאיר אותם מחוץ לעין הציבורית. "לכל אחד מהם יש את החיים שלו, אבל בגלל כל מה שעברנו כמשפחה הם זוכים ליהנות מכל העולמות ולהיחשף לכל צורות החיים," היא אומרת.
ומה לגבי דאנה בתך, שהלכה בדרכך? מעניין שעד כה לא יצא לכן לשחק יחד. זה מכוון?
"דאנה היא אוצר – אמנית מקורית ונדיבה. אם נשחק יחד? אני לא יודעת. זה לא משהו שאנחנו מכוונות אליו, אבל זה יהיה מסקרן מאוד אם זה יקרה."
מה הלאה? יהיה ספר נוסף? קריירה של סופרת?
"כפי שכבר אמרתי אני לא סופרת. אני שחקנית שכותבת ומקווה לכתוב יותר. אני לא יודעת אם יהיה ספר נוסף. כרגע אני מתרכזת בילד הזה. ובכל מקרה אני לא מגדירה את עצמי סופרת."
חוץ מכתיבה, אילו תחביבים יש לך?
"אני מנפחת זכוכית. רק מתלמדת בסטודיו של בוריס ומעיין – שני אמני זכוכית מדהימים. התאהבתי בזה. הפלא הזה של שני חומרים כל כך לא קשורים כמו אש וחול שהופכים לחומר חדש ומדליק כמו זכוכית – זה מרתק. כדי להיות באמת טובים בזה זה דורש אימון של שנים. אני לא שואפת לשם, אבל זה מאד מהנה."
מתוך הספר: "איך הזמן יודע להבליט רגע אחד ולתת לו לזהור לתמיד, ולהסתיר רגע אחר ולהעלים אותו כמו לא היה אף פעם. גם הזיכרון יודע לעשות את זה. מתי כבר התפילה תסתיים? אני מחכה שעמוס יחזור כבר מבית-הכנסת עם המתוקים שלי. מחכה…לפעמים נדמה לי שכל החיים אני רק מחכה . מחכה לחופשה, מחכה לטיסה, מחכה שהסרט יתחיל כבר, ואז מחכה להפסקה. מחכה לקיץ, ובקיץ לחורף. לאורחים שיבואו ואז שילכו. שהתור יתקדם, שהאוטובוס יגיע, שיגמרו ההתלבטויות. שהראש יהיה נקי ממחשבות, ואז מחכה שוב שיבואו מחשבות חדשות. נו די…שיחזרו כבר…"
את הספר אפשר להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה https://nivbook.co.il/
