״אני רציני בחקלאות״

יותם מזרחי, בן קיבוץ כפר מסריק, מעיד על אהבתו לחקלאות מאז היותו ילד. אין פלא בכך, כי מסתבר שהחקלאות תופסת מקום מרכזי בקיבוץ זה. יותם מספר בכאב גם על נפילתו של סיון שדה הי"ד, שנפגע מרקטה שהגיעה מלבנון בעת שעבד בשדה

*תמונה ראשית: מאז שאני זוכר את עצמי, אני קשור לחקלאות – יותם מזרחי עם דור ההמשך

יותם נולד בקיבוץ כפר מסריק בשנת 1983  להורים בני קיבוץ. אימו בת כפר מסריק ואביו בן עין המפרץ. "בצעירותם הם הלכו להקים את כרם שלום, שם נולד גם אחי הבכור". מספר יותם. "ואז הם הבינו שהמקום שלהם הוא כפר מסריק וחזרו אליו." מארבעת ילדי המשפחה חיים היום בכפר מסריק יותם ואחותו עם משפחותיהם. יחד אתם גם סבתם שולמית מונציק, ניצולת שואה וממייסדי הקיבוץ, שהיא המבוגרת ביותר בין החברים היום.  יותם נשוי לירדן, שהיא במקור מנס ציונה, והם הורים לשלושה: דר בן שש, עולה לכיתה א', עידן בת שנתיים וחצי, ורום בן תשעה חודשים. 

אני הייתי מהחבר'ה שלמדו פחות ועבדו יותר

מאז שיותם זוכר את עצמו הוא קשור לעבודת החקלאות. "אני צמחתי בתחום הזה מאז שהייתי ילד קטן." הוא מספר. "בתקופת הנעורים שלי עבדנו יום בשבוע בענפים שונים וכמובן בצורה מוגברת בעונות הנדרשות. אבל אני" הוא מדגיש, "הייתי מהחבר'ה שלמדו פחות ועבדו יותר. ולכן הכינו לנו בבית הספר מסלול מיוחד. עבודת הגמר שלי בסוף כיתה יב' היתה על 'איי עיבוד של הקרקע'. הדריך אותי אחד הוותיקים בקיבוץ, אמנון ליסאי, שהיה מומחה בתחום הכותנה.    

עקב מגבלה רפואית היה יותם בעת השירות הצבאי שלו בתפקיד לוכד עריקים. אבל גם בתקופה זו השתדל לעבוד בחקלאות בכל פעם שיכול היה, כמו בחופשות של "רגילה". לאחר השחרור בשנת 2004 הוא חזר לעבוד בקיבוץ במשך שנה, כפי שנהגו אז כל המשוחררים. לאחר שנה זו הם קיבלו מן הקיבוץ  מלגת לימודים ועוד זכויות שונות. 

אף פעם לא הפקרתי את הגד"ש

"כל השנים עבדתי בענפים שונים – בהשקיה, נהגתי בטרקטורים, עבדתי עם קטפת כותנה. בקיצור, אני מאוד רציני בחקלאות". הוא מעיד על עצמו. "ובכלל, כל מה שאני לוקח על עצמי, אני משתדל לעשות את זה על הצד הטוב ביותר". 

יחד עם זה יותם לא ויתר על נסיעות לחו"ל, בעיקר בחורף. "יצאתי לעבוד גם במדינות אחרות. עבדתי בקטיף כותנה בתורכיה. עבדתי כמה חודשים באתיופיה אצל משפחה ישראלית – משפחת חובב – שהקימו מפעל לשמן שמופק משיח הקיקיון. הם חיפשו מי שיכול להפעיל כלים חקלאיים. חייתי שם במשך שלושה חודשים במין כפר, והיה נחמד מאוד". יותם היה גם באוסטרליה ובניו-זילנד, אבל בסופו של דבר תמיד חזר לעבוד בקיבוץ ותמיד בגד"ש. "אף פעם לא הפקרתי את הגד"ש", הוא מחייך. "ניהלתי את ההשקיה בטפטוף של הקיבוץ במשך שנים רבות."

מסתבר שהחקלאות בכפר מסריק תופסת מקום נכבד. בנוסף לרפת ולול יש בקיבוץ מטע אבוקדו, ובגד"ש יש גידולים שונים ומגוונים: כותנה, ברוקולי, חיטה, תירס מתוק ותירס לתחמיץ, חומוס (חִמצה),עגבניות לתעשייה, בוטנים, בצל, אבטיחים משני סוגים "מללי" למאכל ו"סידלס"  לגרעינים. בתחום התעשייה פועל בקיבוץ מפעל "דוּקָרְט" – שמכין אריזות מקרטון דק, כגון קופסאות לחלב ניגר וכו'. 

אנחנו מנסים לאחוז את החבל בשני קצותיו

ניתן לומר שכפר מסריק הוא "קיבוץ חקלאי". נעשתה בו הפרטה. החברים מקבלים משכורת והבתים שויכו להם. יחד עם זאת הוא נשאר קיבוץ מגובש ביותר. המוסדות המרכזיים פעילים. בחדר האוכל המשותף אוכלים ארוחות בוקר וצהריים, החינוך מסובסד והתרבות פעילה בו ביותר. "אנחנו מנסים לאחוז את החבל בשני קצותיו", אומר יותם. "גם הפרטה וגם שמירה על הליבה של הקיבוץ, כמו פעם". 

לפני כשנתיים התמנה יותם למנהל ענף הגד"ש בכפר מסריק. בעבר היה כוח העבודה מורכב בעיקר מחברי קיבוץ ובני הנוער שלו, שנקראים "המוסדניקים", תלמידי המוסד החינוכי, שעזרו בעונות הבוערות. תקופת המלחמה שינתה את שיטת העבודה בכפר מסריק, והם התחילו להעסיק תאילנדיים. 

תורמים אבטיחים ל"לקט ישראל"

יותם מספר שהשנה, עקב החום, פירות וירקות הבשילו מוקדם מן הרגיל, והשוק מוצף בהם. דבר זה גרם להורדת מחירים, כמובן. זאת לעומת השנה שעברה בה המחירים היו גבוהים. כך גם באבטיחים. השנה הם גידלו אבטיחים על שטח של 400 דונם. "האנשים 'אוכלים בעיניים'" אומר יותם. "הם קונים פירות וירקות שנראים להם יפים, ללא פגמים חיצוניים. לכן אנחנו קוטפים במקשה שלנו רק אבטיחים גדולים ויפים, למרות שאלו הקטנים טעימים מאוד מאוד. ואת השאר אנחנו תורמים ל'לקט ישראל'." 

"לקט ישראל" מגיע עם צוות של מתנדבים לשטח לאחר הקטיף הראשוני של האבטיחים שעשה הקיבוץ.  המתנדבים קוטפים את כל האבטיחים שנותרו על השטח. "הם מגיעים ל- 72 דולבים ליום!" אומר יותם. "אנחנו עוזרים להם להרים את הדולבים באמצעות מלגזה ולהעמיסם על המשאיות". 

יותם מציין את שמו של אייל שדה, שהוא גם מגדל וגם פקח בגד"ש של כפר מסריק. "הוא מקצוען ברמות אחרות", אומר עליו יותם. "בזכותו אנחנו מקבלים בין תשעה לעשרה טון אבטיחים לדונם!".

כפר מסריק נמצא בגליל המערבי, אזור שנפגע מאוד בעת המלחמה מפגיעות מתחום לבנון. בתחילת נובמבר 2024  נהרג הצעיר סיון שדה מפגיעת רקטה בשטח החקלאי של הקיבוץ. סיון היה אחיינו של אייל שדה, הנזכר לעיל. 

סיון תמיד עבד איתי, גם על קטפת הכותנה

יותם מספר על הקשר בין משפחתו לבין משפחת שדה ועל האירוע הטראגי. "המשפחות שלנו קרובות מאוד מאוד. זו חברוּת של שנים, ממש כמו משפחה. אפשר לומר שההורים של סיון, רחלי ואסף שדה, גידלו אותי מאז שהייתי ילד. שאול שדה ז"ל, אביו של אסף, ניהל בזמנו את כל ענף המים בקיבוץ במשך שנים, עד שנפטר ממחלת הסרטן. שאול ואני היינו ממש כמו אבא ובן. אסף היה רכז תחום ההשקיה בגד"ש, וכך אני עבדתי עם שניהם. אסף די עזר לי לסיים את הלימודים בתיכון והקשר שלנו התחזק. סיון בנו של אסף תמיד עבד איתי, גם כשהייתי על קטפת הכותנה. אגב," הוא מוסיף, "אנחנו בקיבוץ נוהגים לשמור על קשר טוב עם הנערים שלנו ממש עד יום הגיוס, כי אנחנו בטוחים שהם ישובו אלינו לאחר השחרור, לפחות לשנה". 

"בחורף האחרון גידלנו ברוקולי" ממשיך יותם לספר, "היו לנו מעט עובדים וסיון שהיה לפני גיוס עבד איתי בגד"ש. היו כמה ימים של הפוגה מהפגזות מלבנון. באותו יום, בסוף העבודה שלי, הייתי עם בתי הקטנה וסיון במחסן. דיברנו וסיון אפילו שיחק עם הבת שלי. הוא אמר שבשעה שש הוא יֵצא אל שטח הברוקולי כדי לבדוק את ההשקיה, אם אין נזילות או פריצות של מים". 

אימו של סיון אמרה שהוא לא עונה לטלפון

לאחר מכן נשמעה אזעקה. "בדרך כלל אחרי אזעקה אני מתקשר לחבר'ה שלי מהגד"ש, כדי לבדוק שכולם בסדר. אבל באותו אחר צהרים 'תפסה' אותי האזעקה כשהייתי עם הילדים שלי על האופניים. מיהרנו למקלט ו'ברח' לי מהראש שסיון יצא לשטח". הוא  אומר בכאב לב. "בשעה שמונה בערב קיבלתי טלפון מרחלי, אימא של סיון, והיא אמרה שסיון לא עונה לה בטלפון והם לא מוצאים אותו. תוך כדי כך קיבלתי הודעות שנפל אצלנו טיל ומצאו כנראה תאילנדי שנפגע בשדות שלנו. ואז פתאום 'נפל לי האסימון' ונזכרתי שסיון יצא לשדה הברוקולי."

יותם מיהר אל המשרד שלו, ומצא שם את האופניים של סיון. האוטו של הענף לא היה במקום. אז הגיע גם אסף שדה, אביו של סיון, עם המכונית שלו. "נסענו שנינו, אני במכוניתי ואסף במכונית שלו אחריי. שמרנו על קשר טלפוני בינינו. כבר אז היתה לי תחושה נוראה. התקרבתי וראיתי את מכונית האיסוזו הלבנה שלנו עם דלתות פתוחות. שוטרים שכבר הגיעו למקום עמדו סביב מישהו על הארץ, כנראה מת. הסתבר שהם חשבו שהוא תאילנדי. התקרבתי, ירדתי לידו על הברכיים. מיד זיהיתי את סיון לפי העגיל המיוחד שהיה לו באוזן. זה הוא! זה שהיה כמו הילד שלי שוכב שם! אסף אביו לא היה מסוגל להתקרב והוא קרא אלי: 'תגיד לי בוודאות שזה הוא". הרגשתי שאני עומד לקבל התקף לב, אבל אזרתי כוח וקראתי אליו: 'יוּסוּף (כך כיניתי אותו), זה סיון'. זה היה נורא!" הוא אומר בקול חנוק. 

יותם ממשיך לספר: "באותו זמן בני התינוק היה בפגיה. ואני מוצא את עצמי מצד אחד מאושר על החיים החדשים, ומצד שני אני כותב  בפגיה דברי הספד על סיון, על הצעיר שישבתי איתו כמה שעות קודם לכן על ספסל ושוחחנו. איזה מצב אבסורדי. לידה מול מוות. והוא מוסיף: "לא רק המשפחה והחברים הפסידו.  גם המדינה הפסידה את אחד הטובים ביותר. הוא היה בוודאי מגיע לאחת הסיירות בצבא."

צוות הגד"ש, שהוא כל כך מגובש, נפגש עם פסיכולוג כדי לקבל עזרה ולנסות לעבד איכשהו את המצב הקשה. "מאז שהוא נהרג אני עם סיון" מעיד יותם. "משתדל להנציח אותו. יש על הטרקטור ועל האוטו הדגל שלו, עם שמו ותמונתו. לזכרו הנחנו בשדה סלע גדול מאוד ועליו אותו דגל".

זהו סיפור על ארץ ישראל היפה וגם הכאובה – אשר דם צעירים נספג בשדותיה

יותם מציין בהערכה שעכשיו התחיל לעבוד בגד"ש גם אחיו הצעיר של סיון – עידו, תלמיד כיתה יא'. 

לסיום, יותם מייצג אדם צעיר שמגשים את החלום שלו מילדותו – לעבוד בחקלאות. ברור שזה בזכות הקרקע הפורייה עליה צמח – קיבוץ כפר מסריק, שמעולם לא ויתר על חקלאות והיא מקור חשוב לפרנסתו. זהו סיפור על ארץ ישראל היפה וגם הכאובה – אשר דם צעירים נספג בשדותיה. יהי זכרו של סיון

שדה ברוך.