אלונה הוטר מלהבות-הבשן, בת לאב ניצול שואה, היא אחת ממובילות הפרויקט "זיכרון בסלון", במרחב אצבע הגליל. השנה גם בבתי המלון בהם שוהים המפונים
״זיכרון בסלון", הוא מסורת ישראלית חדשה יחסית (משנת 2011), של מפגשים ביתיים שמתקיימים מדי שנה באלפי סלונים בארץ ובחו"ל ומעצבים דרך נוספת, בלתי אמצעית, לזיכרון השואה, לצד הטקסים הממלכתיים והעצרות הפורמליות לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הפרויקט מתקיים בשנים האחרונות גם במרחב אצבע הגליל, כאשר אלונה הוטר (48) מלהבות-הבשן, מנהלת תקשורת שיווקית של חברה תעשייתית גדולה, לוקחת חלק בהובלתו. היא דור שני לשורדי השואה. אביה, הנרי, שנולד בגטו פשמישיל (דרום מזרח פולין), נמסר ב-1942, בהיותו בן שנה, על ידי הוריו הצעירים, לבית יתומים שנוהל על ידי נזירות, וכך ניצל. אימו, שילדה אותו בהיותה בת 19, נספתה, וכך גם אביו.
עד גיל 16 גדל הנרי בבית יתומים, בחברה נוצרית, והיה, בין, השאר, כמו כולם, גם נער מקהלה. סביב גיל זה התברר לו שהוא יהודי. ב-1960 עלה לארץ, במסגרת "עליית גומולקה", מנהיגה דאז של פולין, שהתיר ל-35 אלף יהודים לעלות לישראל במחיר ויתור על האזרחות הפולנית.
עננה גדולה
״נושא השואה חי בי מאז ילדותי, ומעסיק אותי מאוד כל השנים. כשכתבנו עבודות שורשים בכיתה ז', אבא לא סיפר לי כלום. לא דיבר. גדלתי עם עננה מאוד גדולה. עם הרבה אי ידיעה", אומרת אלונה.
ל"זיכרון בסלון" היא הגיעה לפני שש שנים, וחברה לעינת רותם-נחושתן (הגושרים), שהובילה עד אז, ומאז, את הפרויקט בגליל העליון. היום הן מובילות אותו ביחד, במרחב אצבע הגליל, כולל צפת, ראש-פינה, חצור ומבואות החרמון.
״הפרויקט הזה מבקש להנגיש את הזיכרונות והסיפורים של תקופת השואה בצורה פחות פורמלית ופחות טקסית, ואני מאוד מאמינה בו. זו התכנסות שבה אנחנו שומעים את סיפורם של שורדי השואה, או בני הדור השני, וכבר התחלנו גם עם השלישי, ובדרך הזאת לוקחים חלק בסיפור שלהם. המטרה היא להפוך את 'זיכרון בסלון' לחלק בלתי נפרד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה. אנחנו מבקשות לבנות מסורת מתגלגלת, שתעזור לנו להעביר לילדינו ולנכדינו ולדורות הבאים את הלפיד. אין דרך אחרת לשמר את הזיכרונות האלה.
״תוך כדי שהצטרפתי לפרויקט הזה, עשיתי גם את התיקון האישי שלי ושאלתי את אבא בפעם הראשונה אם הוא מוכן לספר את הסיפור שלו, וקודם כל לי, כי מעולם לא ישבתי אתו ולא שמעתי את הסיפור שלו. הייתי כבר בת 42. אמרתי לו, אבא, הגיע הזמן, הילדים והנכדים שלך גדלים, ואני חייבת להעביר להם משהו. זה שאתה שורד שואה – זה לא מספיק לי. ואז, בפעם הראשונה, התיישבנו, הוא ואני, במרפסת, אצלי בבית, והוא סיפר לי את הסיפור, מהתחלה ועד הסוף. הוא הכיר את הסיפור שלו דרך דודתו, אחותה של אימו שעלתה לארץ לפני המלחמה, ודרך מכתבים, וחברים של ההורים, ושכנים בעיירה. יש בסיפור הזה מטבע הדברים חלקים לא שלמים. זה היה לפני ארבע שנים. ואז קיימנו בפעם הראשונה 'זיכרון בסלון' אצלי בבית, והוא סיפר את הסיפור שלו לאנשים שהוא לא מכיר. זה היה מאוד מרגש. כשהוא סיפר, נודעו לי דברים חדשים, וגם היום, כשהוא מספר, כל פעם עולה פרט מידע חדש שפתאום הוא נזכר בו. זה דבר מדהים.
״לפני שנתיים, בתקופת הקורונה, אמרתי לו, אבא, עכשיו אנחנו עושים 'זיכרון בסלון' מול מצלמה, אתה ואני, כי אנחנו מוכרחים לתעד את הדבר הזה, וכך היה. זה היה משהו שהייתי מאוד גאה בו״.
מה קורה איתך במפגשים האלה? את משתתפת פעילה?
״אני לא מספרת את הסיפור של אבא עדיין. אני עוסקת בארגון ובטיפוח של הפרויקט. יש עדיין אנשים שלא מכירים אותו. עד היום הגענו במרחב הגליל העליון לכמאה סלונים פרטיים, שזו כמות מאוד מכובדת. אלה שאירחו פעם אחת, הם כבר חלק מהעניין ורובם ממשיכים״.
לפני שנה נכנס 'זיכרון בסלון' גם לבתי הספר עמק החולה והר וגיא, לכיתות י', כפרויקט מעורבות חברתית כשעבודת הגמר הייתה לייצר מפגשי "זיכרון בסלון' אצל התלמידים ביישוב.
זהות של דור שני
איך את מעבירה את הזיכרון המשפחתי בתוך המשפחה?
״נולדתי עם הזהות הזאת של דור שני, והילדים שלי יודעים מינקות שהם דור שלישי. זה משהו שמדברים עליו בבית. אני חושבת שהפרויקט נותן תקווה שלא ישכחו. שהדור השלישי לא ישכח ללמוד ולהפנים ולדבר על זה ולכבד את האנשים שעברו מה שעברו ולהיות בשבילם. שלא נסתפק רק בטקס ובצפירה ובפורמליות. שנתכנס, שנעצור לרגע את החיים שלנו, ושנדע מי אנחנו״.
ביום הזיכרון עצמו נמצאת אלונה עם אביה בקיבוצו, נאות מרדכי. "בימים שלפני הרבה פעמים אני מצטרפת לסלונים כשומעת. לפני שנה עשינו סלון אצלי בבית, כשאת הסיפור סיפרה חברת הקיבוץ, דליה קנר״.
באיזו מידה בני הדור השני נענים לפניות שלכם ומצטרפים לפרויקט?
״הדור השני מבין שאם הוא לא יעלה על העגלה ויספר את הסיפור, לא יהיה מי שישמע את הסיפור של ההורים שלו ושל הסבא והסבתא שלו, ויש היענות. לפני חמש שנים כשהצטרפתי לפרויקט היו ברשימות שלנו הרבה שורדים דור ראשון, אבל לא כולם הסכימו לספר את הסיפור שלהם, כך שיש ערך רב להסכמה של בני הדור השני לספר. אחד מהמסרבים היה יצחק ינובר מלהבות-הבשן שלא הסכים לספר את הסיפור שלו. לפני ארבע שנים באתי אליו הביתה, וביקשתי ממנו לספר. הוא היה אז בן 96. וכך, פעם ראשונה הוא סיפר את הסיפור שלו. שנתיים אחר כך נפטר״.
אמרת שיש באזור כמאה סלונים רשומים. המצב השנה מורכב. יש מפונים.
״מאוד חשוב דווקא השנה לספר את סיפורם של השורדים. מצד שני, המציאות מאוד מורכבת. אנחנו מפוזרים בכל הארץ. פתחנו השנה אופציה לעשות 'זיכרון במלון', להזמין איש עדות ולייצר את המפגש במלון. יהיו השנה פחות מפגשים, אבל יהיו״.
