אבא של הקראטה 

סנסאי מיכה וילצ'יק מניר-ישראל קשור לאדמה ולטבע בנימי נפשו ובמקביל הוא מאמן קראטה, בעל חגורה שחורה בדרגת דאן 8, שזוכה להכרה בינלאומית * באמצעות התחומים השונים בהם הוא עוסק, הוא מצליח במשך עשרות שנים לגרום לחניכיו לחוש ביטחון, לעבוד קשה ולהגשים שאיפות * בנוסף הוא משולב בחיי משפחותיהם ונענה להורים המבקשים את עזרתו בקשיים שונים 

לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר מלאו לייסוד מושב ניר-ישראל חמישים שנה, ראיינתי את אחת המייסדות, הלגה וילצ'יק ז"ל, ל"ספר המושב" שערכתי. הלגה – שהיא ובעלה זיגפריד היו שורדי שואה ילידי גרמניה – סיפרה לי על התנאים הקשים בהם חיו בשנים הראשונות להגיעם למושב.  

נראה שבכל המושבים בשנות החמישים של המאה הקודמת היתה תמונה דומה: "לא היה פה שום דבר, כלום. היו רק קוצים ובוץ. בשביל לעבור לצד השני של הרחוב היינו צריכים לשים ארגזים  של 'תנובה' וקרשים. עבדנו קשה – גידלנו מלפפונים, עגבניות וצנון ושיווקנו ל'תנובה'. רחצתי בבוקר את הצנון באמבטיה, ובלילה רחצתי בה את הילדים."  

הלגה ובעלה זיגפריד היו הורים לשישה ילדים: "היה לנו בית של הסוכנות: חדר אחד ומטבח קטן וזהו. קיבלנו משק עם פרה אחת, אחר כך היתה לנו רפת של 10 פרות. בעלי עבד קשה אצל אנשים – מפזר זבל, קוצר תלתן. הוא עבד גם בפרדס. גם הילדים שלי עבדו בפרדס. כאשר מיכה היה בן שש, הוא קטף תפוזים ושם אותם בקופסאות קטנות." 

אז עתה נפנה את הזרקור אל מיכה שגדל מאז. גם מיכה, שנולד בשנת 1958, זוכר את התנאים הקשים בהם חיה משפחתו: "אכן התגוררנו בבית קטן, למבנה שירותים, שהיה בחוץ,  היו שותפות ארבע משפחות. בנוסף לעבודה במשק ובפרדס, עבד אבי כשומר בשכר. זו היתה תקופת הפדאיונים שחדרו ממצרים."  

עוד הוא מוסיף: "אנחנו הילדים תמיד עבדנו ועזרנו להורים. במשך השנים היה אבי אחראי על הדואר במושב. אז לא היו עדיין תיבות דואר. לכן אני, אחי ואחותי היינו בכל יום מתפזרים במושב ומביאים את הדואר והעיתונים לתושבים הביתה."  

מכל ששת ילדי הזוג וילצ'יק נשאר רק מיכה במושב. "מאוד התחברתי לעבודת האדמה," הוא מעיד על עצמו, "וכמובן גם לחבריי במושב."  

מיכה שירת בחיל השריון בבסיס ג'וליס. בשנת 1982 נישא מיכה לדניאלה, בת קריית מלאכי. השניים קנו משק, ונולדו להם ארבעה ילדים: אוריה, מיכל, אביתר וירדן.   

"לאחר שעברנו את ועדת הקבלה, ראיתי עצמי מחויב לטפח את המשק. גידלתי מספר שנים בוטנים, ובמקביל הייתי תקופה מסוימת אזרח עובד צה"ל. כמו כן, התחלתי לעסוק בצורה מעמיקה בתחום אמנויות הלחימה בענף הקראטה. הצלחתי לשלב כל כך הרבה דברים במקביל. עתה אני לא מבין איך עשיתי זאת. במהלך השנים ראינו שהחקלאות משנה את פניה, שינינו את יעוד הפעילות במשקנו ופתחנו בית גידול לכלבים וחנות לממכר מזון לבעלי חיים."  

"יער הפרא" 

את הערך הזה של עבודה וקשר לאדמה מיכה הנחיל גם לצאצאיו: "בשנת התשעים פרצה שריפה גדולה בכרמל. היתה פנייה לציבור לתרום כסף לשתילת עצים חדשים. ילדיי שמעו על כך והביעו רצון לתרום. זה נתן לי רעיון ואמרתי להם: 'אכן יש אפשרות לתת כסף, אבל יש גם אפשרות לעשות משהו אחר.'  

"הצעתי להם שאקנה שתילים והם ינטעו עצים במשק שלנו. הם קיבלו את הצעתי בהתלהבות, וכך התחיל להיווצר 'יער הפרא' שלנו.  בכל יום שישי הייתי קונה כמה שתילים במשתלה. לפני כניסת השבת התכנסה כל המשפחה. הילדים החליטו מה לשתול ואיפה לשתול. הם עשו את כל העבודה – חפרו בורות, שתלו והישקו. וכך לאט לאט, בתהליך שארך קרוב לשלושים שנה, הוקם 'יער הפרא' שלנו  – מרחב גדול של עצים נותני צל וגם פירות. ראיתי שזה מאוד מחבר את בני המשפחה זה לזה, וכמובן החיבור לאדמה מתחזק. התחלנו לקבל בעלי חיים ועופות עזובים או פצועים. לעתים בעליהם לא רצו אותם, כמו תרנגול ש'מרעיש' יותר מדי או ברווז פצוע. את כולם קיבלנו באהבה. 'יער הפרא' הפך מקלט עבורם." 

והיום, כל הצאצאים של מיכה ודניאלה קשורים למושב. אוריה ואביתר חיים בו עם מהמשפחות שהקימו, והנכדים גם הם נהנים מהטבע והחיבור לאדמה. הבת מיכל מתגוררת עם בעלה באופן זמני מחוץ למושב והבן הצעיר ירדן.  

גם ילדי המושב מרוויחים מהיער ופינת החי המאוכלסת בו. הם באים לבקר ולעזור בעבודה. ובחופשת הקיץ הנוכחית מתקיימת ביער קייטנה – "קייטנת נהנים בטבע" – אותה מנהלים אוריה ושירה רעייתו. 

החנות במתחם של משפחת וילצ'יק, שנקרא "יער הפרא" נותן מענה לצרכי האזור, לתושבים בעלי חיות מחמד. הם קונים בה מזון לבעלי חיים ומקבלים ייעוץ מקצועי.  

איש הקראטה 

מיכה הוא בעל חגורה שחורה דאן 8 בקראטב. את ההכרה קיבל מבית הספר האקדמי ביפן ונציג בית הספר של יפן בישראל. כל השנים הוא משמש כמאמן מקצועי בכיר ותלמידיו מגיעים להישגים לאומיים ובינלאומיים. הוא מאמן את בני כל הגילים, לקראת כל הדרגות, הוא מלווה משלחות לתחרויות בעולם ומייצג את ישראל בקונגרסים בינלאומיים.  

מיכה רואה את הקראטה כאמצעי חינוכי וכאמצעי לעזור למשפחה כולה – ילדים והורים: "קרה משהו לילדים ולהורים במשך השנים," הוא אומר. "ההורים מתקשים מאוד להוביל את הילדים, והקראטה הוא כלי מאוד מרכזי במסגרת העזרה להורים והחינוך המשלים, הבלתי פורמלי.  

"אני מצאתי את מקומי בצורה רצינית במסגרת הזו. מעבר להנחיה המקצועית הספורטיבית, לקחתי על עצמי משימה להיות הורה חורג מלווה – זה יותר ממחנך. אני משפיע על המשפחה כולה. נעזרים בי בטלפונים ובשיחות אישיות. לעתים הורים מבקשים ממני לשוחח עם הילד, לפתור בעיות ביניהם. ולשם כך יש צורך להשקיע זמן ומחשבה, ואני עושה את זה ברצון ובאהבה. 

"אחת הדוגמאות היא של תלמיד בעל חגורה חומה, שהיה צריך להמשיך להתאמן לקראת חגורה שחורה. והנה, הוא הפסיק להגיע לשיעורים, דבר שלא התאים לאישיות של הילד שאני מכיר. 

"התקשרתי לאביו," מספר מיכה "והתגלה לי סיפור עצוב. האב חלה, פוטר מהעבודה ואין למשפחה מקורות פרנסה. לפיכך האב התבייש שאין לו אפשרות לשלם עבור השתתפות בנו בחוג, ואמר לו להפסיק להשתתף בו. שמעתי זאת וברור שהחזרתי את הילד לאימונים ללא תשלום – והוא השיג חגורה שחורה בסופו של דבר."   

סיפור עצוב מאוד היה במשפחה בה האם חלתה במחלה קשה. הנער הפסיק להגיע לאימונים. גם שם מיכה התערב, החזיר אותו לחוג ודאג לו. בסופו של דבר אותו נער זכה במכבייה, והביא לאימו מדליה, כחודש לפני פטירתה. "כל ילד והסיפור שלו," מסכם מיכה, "ואני חייב להיות קשוב ועירני. אני לא מוותר על אף אחד." 

מיזם עם חברת "אינטל" 

מיכה מעדיף לא לדבר הרבה על ההישגים הגבוהים שלו ושל חניכיו. הוא מפנה את הזרקור לבעיה, שאין די משאבים לפתח את הכישרונות צעירים. לפיכך הוא יצר מיזם עם חברת "אינטל" יצרנית מעבדי המחשב העולמית, שגם חרטה על דגלה מעורבות בכמה תחומי מעורבות בחברה, ביניהם ספורט, טיפוח נערים למצוינות ושמירה על איכות הסביבה.  

מיכה פנה לנציגי החברה על הקראטה הישראלי, על הישגי הספורט הגבוהים, על המצב הכלכלי הלא-קל – וגם על הסיכונים של היישובים שמצויים בטווח הטילים מעזה.  

חברת "אינטל" הביעה נכונות לעזור, וכך נוצר מיזם משותף בו ילדים ומבוגרים אוספים בקבוקים ריקים, מרכזים אותם בנקודות איסוף שונות, (גם בחצרו של מיכה) – ואחר-כך מביאים אותם למרכז פינוי. התמורה שמתקבלת מופנית כולה לקידום הספורט בישראל.  

"ההתגייסות של ההורים והילדים היתה רבה. את הפרויקט הזה מנהלת עמותה שההורים מנהלים, וברור שיש כאן צעד חינוכי שקשור גם לשמירה על כדור הארץ. חברת 'אינטל' תומכת במיזם זה ביד נדיבה," מעיד מיכה. "יש כאן שילוב בין מקצועיות, חברתיות, כלכלה, שמירה על הטבע של כדור הארץ. בקיצור, זה בזכות ה'דוּ' שאני מוביל."  

לשאלתנו מסביר מיכה ש"דו" ביפנית הוא "דרך", "משעול". רוב אומנויות הלחימה מסתיימות במילה זו. (כגון ג'ודו, טאיקוונדו וכמובן קראטה דו). והמשמעות היא שפעילויות אלו אינן רק פיזיות, אלא גם דרך חיים באמצעותה מתחברים הגוף והנפש, וכן החיבור לטבע.  

ילדים והורים מספרים על מיכה 

סנסאי מיכה וילצ'יק  עומד בראש הארגון הישראלי לקראטה. למעלה מארבעים שנה הוא מלמד ומאמן קראטה במקומות שונים ברחבי הארץ, בין היתר במרכז "תקוותנו" ברחובות, במתנ"סים באשקלון כן בביתו בניר-ישראל. דורות רבים התחנכו אצלו, ויש הורים שהתאמנו אצלו בעבר ומביאים את ילדיהם הצעירים ללמוד אצל המורה הנערץ עליהם. ויש אפילו שסבים מסיעים את נכדיהם. כאמור, תלמידיו מגיעים לרמה מקצועית גבוהה, כמה מהם בנבחרת ישראל ומשתתפים גם בהכנה לאליפויות אירופה ואליפויות עולם.   

בכתבה שפרסמה רותי ורד בעיתון "ערים: רחובות" ב-31 בינואר 2019, ניתן למצוא עדויות של תלמידים והורים על פועלו של מיכה. אחד התלמידים שלמד אצל מיכה חמש שנים והגיע לחגורה שחורה סיפר: "היינו ילדי רחוב. כל מה שהיה לנו בראש זה סיגריות, אלכוהול, בילויים, גנבות ובריחה מלימודים. לא הייתה עלינו שליטה… ואז הופיע מיכה, שהיה בשעתו חייל. הוא החזיק את כולנו ואיחד אותנו. כל הנוער חי סביב הקראטה שלו. מיכה אף פעם לא תבע מאתנו בכוח דברים כמו להפסיק לעשן. הוא חינך אותנו בדרך אחרת, שאהבנו. אין מצב שילד לא היה מגיע לאימון של מיכה וכולם היו מגיעים חצי שעה לפני הזמן." ועוד הוסיף "ההורים שלנו היו פונים אליו בעצמם והוא היה מטפל בכל הבעיות המשפחתיות בין הורים לילדים. את מיכה כולם כיבדו. גם היו יראים מפניו וגם אהבו אותו, הכול ביחד. הוא היה עבורנו אבא ואח גדול. סגדנו לו." 

עוד הוא מעיד עליו: "זה אדם שלעולם לא ביקש ממני שקל אחד על כל האימונים וההשקעה במשך כל השנים. אפילו לא שאלתי אותו אף פעם כמה זה עולה והוא מצדו לא דרש ממני כלום."  

לשאלה מה למד ממדריכו הוא עונה: "הוא השפיע על האופי שלי, על ההתנהגות, ההתייחסות לאחרים.  הוא תמיד אמר שהקראטה הוא החינוך הטוב ביותר שקיים. הוא לימד אותנו שככל שנהיה יותר חזקים נהיה פחות אלימים. עד היום אני מחזיק מזה. אני מרגיש חזק עד כדי כך שאני כבר לא מפחד, אני כבר לא אלים." 

אחד האבות שלמד אצל מיכה בילדותו במתנ"ס באשקלון, ואחר-כך הביא את בנו ללמוד אצלו, אומר:  

"קראטה זה באמת דרך חיים, זו לא קלישאה. זה דרך חיים של אמונה שאתה יכול להגיע לכל מטרה שאתה מציב לעצמך בעבודה קשה, בשעות של אימונים." האב מעיד שהקראטה פיתח אצל בנו ביטחון עצמי. אותו אב תרם לזכר רעייתו שנפטרה אוהל גדול, שהוצב בחצרו של מיכה בניר-ישראל, והאוהל משמש לאימוני נבחרת ולקידום ספורטאים צעירים." 

אחת האימהות מעידה: "לבן שלי יש בעיות רגשיות מאוד כבדות ולקויות למידה. הוא לומד אצל מיכה מגן חובה ומאז ההבדל הוא של שמיים וארץ. הוא יותר מפוקס, יותר רגוע, הכול טוב יותר. כשאני מביאה אותו לאימון הוא נסער ועצבני. כל שני וחמישי הוא 'פורש' מבחינתו, אבל מספיק שהוא פוגש את מיכה לחצי דקה והכול נפתר. הוא שוכח שהוא רוצה לפרוש ושוכח את העצבים שהוא הגיע איתם. למיכה יש יכולות לקרוא את הבן שלי. את מיכה לא מעניינות הצלחות. מעניין אותו להעניק לבן שלי את היציבות שלו ושיהיה לו איפה לבוא ולפתוח את הלב והנשמה." 

היא מתארת איך מיכה עושה זאת: "הוא מדבר עם הילדים בגובה העיניים ויש לו סבלנות אין קץ. הוא מתעניין בכל אספקט בחיים שלהם. אם ילד מגיע עם מצב רוח לא סימפטי הוא אומר לו 'אתה תעשה חימום ותהיה העוזר שלי'. והילד מסתכל עליו בעיניים בורקות.  

"כשהבן שלי מצליח בלימודים, מיכה עושה מזה טררם גדול. הוא הופך כל הצלחה קטנה לחוויה עצומה ומשמעותית ברמה של 'סופר נני'. אפילו לתספורת של ילד הוא שם לב ומתייחס. הוא יכול לומר משהו בסגנון 'אוהו, אני רואה שביקרת אצל הספר. הוא יכול להצמיח לי שיער? הוא יכול להדביק לי את השיער שלך?' כי למיכה יש קרחת." 

מוסיף אב אחר, שגם הוא בנערותו התאמן אצל מיכה: "בתפיסה שלו כל ילד שמגיע אליו הוא ילד שלו, והוא שותף של הילד בדרכו באשר הוא ילך, גם אחרי שיעזוב את הקראטה. זו תפיסה אחרת לגמרי, לא של מישהו שעושה חוג וגובה תשלום בשביל להתפרנס. הוא לא לוקח כסף מהורים שלא יכולים לשלם. מיכה נמצא בקשר עם בתי הספר של חלק מהילדים שיש להם בעיות, גם ברחובות וגם באשקלון, בכדי להבין מה קורה איתם. הוא עבד שנים בהתנדבות עם נוער במצוקה והרים אותם מהרחובות. הגישה שלו היא לטעת בך דרך הקראטה את האמונה שאתה יכול. יכול לכל מה שתבחר." ואכן הסלוגן של ארגון הקראטה הישראלי הוא: "מייצרים אלופים לחיים."