בית המשפט העליון פסק בהלכה חדשנית כי פגיעה במוניטין, במרקם החיים הקהילתי ובלכידות החברתית של אגודה שיתופית, היא נזק בר פיצוי, גם ללא הוכחת נזק כספי ישיר
שניים מחברי אגודה שיתופית (הם הנתבעים) הוציאו, בפרסומים פוגעניים, לשון הרע על "ועד האגודה (שהוא אורגן של האגודה), ובפרט על יו"ר הוועד וחברים מרכזיים בו". האגודה (ולא חברי הוועד עצמם) היא זו שהגישה תביעה לפיצוי בגין לשון הרע, וטענה שהנתבעים ייחסו לוועד האגודה ולחברים בו "שורה של פעולות פסולות", בין השאר "נטילת כספים בלתי-חוקית מהתושבים לטובת מטרות אישיות של חברי הוועד".
השופטת מיכל שרביט מבית משפט השלום בירושלים מצאה כי היה בדברים שאמרו הנתבעים לשון הרע וכי לא עומדת להם הגנת "אמת בפרסום". היא מצאה ש"פרסום לשון הרע" פגע במוניטין של האגודה, "במרקם החיים הפנימי" שלה ואף גרם ל"שסע בין חברי האגודה". היא פסקה שעל הנתבעים לשלם לאגודה פיצוי בסך 80,000 ש"ח וכן להפיץ ברבים תיקון לפרסומי לשון הרע שהפיצו.
ערעור על החלטה זו הגיע לבית המשפט העליון, בהרכב השופטים: יעל וילנר, אלכס שטיין ורות רונן.
השופט אלכס שטיין אמר כי "לשון הרע" הוא דבר שפרסומו עלול לפגוע בשמו הטוב של "אדם". לפי חוק לשון הרע, "אדם" מוגדר כ"יחיד או תאגיד", ומכאן זכותו של תאגיד לקבלת פיצויים בגין לשון הרע שפגעה בו". קיים הבדל מהותי בין אדם לתאגיד, הבהיר השופט. תאגיד, בשונה מאדם, הוא ישות משפטית מלאכותית שאין לו עולם רגשי. "לתאגיד אין נפש ועל כן פרסום לשון הרע אודותיו אינו יכול להסב לו עוגמת נפש או חוויה מסוג של כאב וסבל", אמר השופט. לכן, שלא כאדם בשר-ודם, תאגיד אינו יכול לתבוע פיצויים בגין פגיעה ברגשותיו, אך כן יכול לתבוע בגין פגיעה ב"אינטרסים שאינם ממוניים" שהם בעלי ערך, "ובראשם מוניטין ומעמד ציבורי", שיש לתאגיד. כלומר, יש לו זכות לתבוע בגין נזק לא ממוני (שאינו מתורגם לנזק מוחשי).
מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם
"מאחורי התאגיד והנראוּת שלו עומדים אנשים בשר-ודם. אנשים אלה כוללים את בעלי המניות בתאגיד – אלה שבחרו לְאַגֵּם את משאביהם במסגרתו על-מנת לקדם את עסקיהם – וכן מנהלים שמשקיעים בתאגיד את כישוריהם, את מרצם, ולעיתים גם את המוניטין שצברו בעולם העסקים".
לשון הרע שפוגעת בשמו הטוב של התאגיד הופכת את ההתאגדות, והעבודה במסגרתו לפחות אטרקטיבית, עבור החברים שבו, בעלי המניות, מנהלים ולקוחות, ומהווה נזק ממשי בר פיצוי, גם אם לא הוכח שניתן לתרגם אותה להפסד כספי מיידי ב"שורת הרווח".
"הכתמת שמו הטוב של תאגיד יכולה לפגוע במוניטין ובהערכה החברתית שהציבור רוחש לו גם כאשר אינה מסבה לתאגיד נזק כלכלי-מסחרי", אמר השופט ותיאר שבמקרה זה הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, "בכך שחברים באגודה מסרבים ליטול חלק בפעילותה השוטפת, ואין מי שישמש כחבר בוועד האגודה. לאגודה נגרמה פגיעה משמעותית אחרי שהנתבעים הוציאו את דיבתה רעה".
"מוניטין של תאגיד נמנה עם האינטרסים המשמעותיים ביותר שלו. מוניטין טוב אינו צומח יש -מאין. מדובר בפרי מאמציהם של העומדים בראש התאגיד ועבודתם הקשה. משכך הוא, שומה עלינו לקבוע, באופן חד וברור, כי פגיעה במוניטין של תאגיד על ידי מעשה עוולה המוגדר כלשון הרע מסבה לו נזק בר-פיצוי – גם כשהתאגיד אינו סובל מפגיעה ממונית-כלכלית".
איך תובע תאגיד בגין לשון הרע
תאגיד שנפגע מלשון הרע, פסק השופט, זכאי, ככל אדם, להיפרע ממי שהוציא דיבתו רעה ולתבוע גם פיצוי בגין נזק לא ממוני, בשתי דרכים:
הדרך האחת, תביעה לפיצוי ללא צורך בהוכחת נזק, אך מוגבלת בתקרה לסכום הפיצוי: 50,000 ש"ח, ואם הוכחה "כוונה לפגוע", ניתן לפסוק כפל הסכום: 100,000 ש"ח (הסכומים צמודי מדד, מספטמבר 1988). דרך זו נועדה להתגבר על הקושי המובנה הכרוך בהוכחת נזק לא ממוני (כגון פגיעה בכבוד, בשם הטוב או עוגמת נפש במקרה של נפגע בשר ודם).
הדרך השנייה, תביעה לפיצויים ללא תקרה, ובלבד שהתאגיד יוכיח כי נגרם נזק לשמו הטוב (כגון שיבוש פעילות קהילתית או פגיעה במוניטין), כאשר שיעור הפיצוי ייקבע על דרך האומדן.
השופטת רות רונן הייתה בדעת מיעוט. לשיטתה, הגשת התביעה על ידי בעל התפקיד שנגרם לו נזק הולמת יותר מאשר תביעת התאגיד עצמו. עם זאת מעניינת התייחסותה לאבחנה שעשתה לגבי אגודה השיתופית. "האגודה שונה מתאגיד מסחרי רגיל, שכן היא נועדה גם כדי לקדם עזרת הדדית בין חברי האגודה, לשפר את תנאי חייהם ולקדם חיי קהילה המבוססים על שיתוף, אחריות ושוויון. גם פגיעה שאיננה מגולמת בהפסד ממוני עשויה להסב לאגודה נזק, שכן היא עשויה לפגוע בכושרה לקדם את מטרותיה החברתיות והקהילתיות".
בתי המשפט שדנו במקרה זה, סקרה השופטת, קבעו שהפרסומים שיבשו את מרקם החיים הפנימי במושב, יצרו שסע עמוק בין חברי האגודה, ופגעו בנכונותם של חברי האגודה ליטול חלק בפעילות הקהילתית השוטפת ולשמש כחברים בוועד האגודה בשל החשש כי יחוו השמצות דומות. זו "פגיעה ברורה בשותפות הדדית בין חברי האגודה, בלכידות הקהילתית בה ובכושרה להתנהל לטובת רווחת חבריה – פגיעה, שאף בהנחה שאין לה השלכה ממונית על האגודה, היא מסבה לה נזק בהגשמת מטרותיה".
במילים אחרות: פרסומים של חברי אגודה הפוגעים "בלכידות הקהילתית" – הם עילה לתביעת פיצויים מצד האגודה.
השופטת יעל וילנר, הסכימה עם עיקרי פסק הדין של השופט שטיין.
פגיעה בשם הטוב
סוף דבר, הערעור נדחה, ונותרה על כנה הפסיקה לפיה על הנתבעים לפצות את האגודה בגין לשון הרע שהם הוציאו כלפיה. אגודה שיתופית זכאית, אפוא, להגיש בעצמה תביעה על לשון הרע שהוצא כלפיה ואין חובה שנושאי המשרה עצמם יגישו את התביעה, גם אם הדברים כוונו כלפי התנהלות הוועד או האורגנים של האגודה, שכן הפגיעה בשם הטוב של האגודה או נושאי המשרה, משקפת פגיעה בתפקוד האגודה. דומה שאם הפרסום פוגע באדם מסוים (יו״ר, גזבר, חבר ועד, מנהל באגודה וכיו"ב), אותו אדם רשאי לתבוע בעצמו, שכן זכות התביעה של האגודה אינה "מחליפה" את זכותם האישית.
האגודה יוצגה באמצעות עורכי הדין נדב העצני ואורית יפת, ואילו הנתבעים באמצעות עורכי הדין, אורי שפיגל ואורי שנהר.
