סיפורם של שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, באמצע המאה ה-20 בתוך המלחמה הקרה בספרו החדש של אסף ענברי "הספר האדום"
אינני מבקר ספרות, אינני היסטוריון, ואינני פוליטיקאי, ולמרות כל אלה, כאשר קראתי בנשימה אחת את "הספר האדום" של אסף ענברי, הרגשתי בבית, בשדה מוכר וידוע. דווקא בגלל ההיכרות הכמעט אינטימית עם הסיטואציות המדוברות ודמויותיהן, נמשכתי לקרוא בספר עד תומו. הספר עוסק בתקופה מעצבת בה נחתמה במידה רבה משנתי האידיאולוגית-ערכית. חשתי שאני צועד בשדה מוקף עצים ורוחות המוכרים לי. האקלים אותו מנסה לתאר ענברי באמצעות שלושת גיבורי הספר, הוא אקלים נעוריי שלי. בכך מתייחס ענברי בספרו גם אלי, ואל בני דורי למרות שבספר אנחנו נוכחים-נעדרים. במידה רבה "הספר האדום" הוא המשך טבעי לשני ספריו הקודמים של ענברי: "הביתה" ו"הטנק", גם הם עוסקים באקלים פוליטי-חברתי בתקופות משבר ועיצוב שבמרכזן הבית הקיבוצי.
יצירה טובה לדעתי נמדדת ביכולתה לרתום אליה סל נוסף של דימויים. "הספר האדום" מתכתב עם הדגל האדום שהונף בראש המגדל בקיבוצי בחגי העם והמעמד. עם הבית האדום ששימש בין היתר את ארגון ההגנה בפעילות ההעפלה. ואף עם הרעפים האדומים של ביתי.
דב אלבוים, עורך הספר, מגדיר במדויק את עיקרי תכניו (מתוך דברים בדף האחורי של הכריכה):
"אמצע המאה העשרים. המלחמה הקרה. היהודים מקימים מדינה, וצריכים לבחור צד. הבחירה בין ברית המועצות לבין ארצות הברית תקבע את דמותה של החברה הישראלית: האם זו תהיה חברה סוציאליסטית, אידיאולוגית, מגויסת – או חברה קפיטליסטית, מערבית בורגנית. "זה סיפורם של שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה באותן שנים גורליות".
האדמו"ר הרביעי, בן גוריון, נוכח בספר אך איננו נכלל בשלישייה הפותחת. המנהיג המרכזי שמשך בחוטים ותווה את גבולות הוויכוחים והפילוגים, בספר הוא בחזקת אורח.
מורמים מעם
הספר כאמור מדבר על מורכבות יחסיהן של שלוש דמויות מרכזיות שהיו למנהיגים-אדמו"רים. לכאלה שנהרו אחריהם המונים ונשמעו לפסקותיהם. חידה היא בעיני סוד מנהיגותם, סוד תקופתם. מנהיג כריזמטי ככל שיהיה, זקוק לעדת ציבור מאמינים. עדיין אינני מבין פשר הקסם שהילך על המונהגים. הספר משאיר שאלה זו ללא תשובה.
מול ריבוי השאלות דבר אחד נשאר ברור: מאחורי כל מנהיג עומדת אישה שמנהיגה אותו בדרכה.
אחד הנושאים המלווים את הספר הוא הפער בין "בראש וראשונה ידיים", סיסמת המעשה של יערי, לבין מימושה אצל המנהיגות, פער שלא תמיד יש לו הסבר. "מה שמותר לרב, אסור לתלמידיו" (הרכב המפואר שנרכש עבור יערי). ענברי, באמצעות פכים קטנים ומציאות רומנטית ואינטימית מורכבת נותן מבט אנושי למורמים מעם. לאלה שנסעו הרבה לחו"ל כי קיבלו את "דין התנועה", להיות מחוץ לקיבוץ ולהרגיש בתוכו.
מה שאני לוקח מהספר היא השאלה: אילו?
אילו לא התפלגו, אילו התאחדו, אילו הרחיקו ראות מעבר להרים ולמדבר. אילו ואילו, מה היינו כיום כתנועה קיבוצית? כמפלגת פועלים עם אוריינטציה שמאלנית ולא רסיסי רעיונות מבולבלים מאילוצי קואליציה חסרי מיקוד. החטא הקדמון של פילוגים, הוא המראה של היום.
הספר עוסק בין היתר במתח בין אגו אישי של המנהיג המבקש ייחוד והתבדלות כדי למממש את מנהיגותו, לבין אלה החשים שהמפה הפוליטית מחייבת שילוב כוחות ושותפות שלטונית בין שלושת המנהיגים. עיוורון הצבעים של ההנהגה ההיסטורית באי יכולתה ורצונה להכיל במסגרתה צבעי ביניים מוליכה אותנו כחוט השני לאורך הספר ותוצאותיה מורגשים עד היום.
סיסמה המצדיקה כל מעשה אכזרי לא צודק בשם המהפכה והמפלגה לעומת העתיד הצודק תמיד, השתרשה ב"סל הדימויים". לאחר מהלך פוליטי מקיאווליסטי שזכה לביקורת נוקבת, נשמעת הסיסמה: "כשחוטבים עצים נתזים שבבים". השאלה, מה עלה בגורל השבבים?
הספר מלא פרשות ופרשיות היכולות להכיל עוד ספרים וטנא של מאמרים: פרשת אורן ופרשת סנה. פרשת הסליקים בקיבוצי השומר הצעיר ופרשת הטמנת מכשירי האזנה אצל יערי במשרדו בתל אביב ועוד. בפרשת הסליקים הייתי נוכח בפרשנויות היסטוריות שונות בין אלה שטענו שמטרתם הייתה לקדם את המהפכה הסוציאליסטית, אגירת נשק ליום פקודה, כלומר לקבל את פני הצבא האדום בהגיעו לארץ, לבין אלה שטענו שמטרתם הייתה לשם הגנה מרחבית בלבד, כדי להרחיב את נשק ההגנה של אלה שמגינים על הגבולות. והיו גם אלה שהוסיפו, כנגד "צבא המחתרות" שזומם הפיכה בכוח הנשק.
המספר לא חוסך מאתנו פילוגים ופירוקים. ממש מלחמת אחים פנימית (הפילוג בעין חרוד כדוגמה). הוא מלא בדמויות פוליטיות מוכרות שהיו שותפות לדרך לאורכה או לחלקה.
למרות שענברי לא מצביע על תופעת פולחן אישיות שדבק במנהיגות הקיבוצית כדוגמת סטאלין, פסטיבלי ימי הולדת לאישים שהיו בני 50 ו-60, ברוב הדר ועניין, מצביע על המנהיג המורם מעם. אני יכול להעיד שכילד בן 10 ידעתי על כל נסיעת בריאות של יערי לשוויץ מעיון מדוקדק ב"על המשמר".
חורבן הבית
על מה חרבה השותפות הקיבוצית? על שנאת חינם! כך עולה מהפרשנות המובאת בספר.
הספר מציב הרבה שאלות. לא מספיק תשובות. יחד עם זאת הוא כתוב בכישרון, ביכולת לסקרן את הקורא, ולא נמנע מלגעת בנושאים רגישים ואישיים ובמערכות יחסים אינטימיות לעיתים על גבול הרכילות:
"ואז היא הופיעה בשליחותו של גלילי. כן, זה היה משפיל, ובכל זאת – הוא ראה אותה. האושר של חמש השניות הראשונות, מרגע שפתח לה את דלת הצריף ועד שהסבירה בשביל מה באה, גבר על כל רגש אחר, והבלתי אפשרי נראה שוב אפשרי. שום כמות של מציאות לא יכלה לשבור אותו. הוא היה אדם מאמין" (עמ' 186).
מדוע בחר המחבר לסיים ספר היסטורי זה באירוע שכולו מנותק מהמציאות? באשליה של אהבה קשישה נכזבת? האם משל היה הסיפור לאכזבת השמאל מעולם המהפכה? בסיפור על טבנקין גם הפעם נשארתי עם סימן שאלה.
ללמוד משגיאות
האקטואליות שבספר היא ביכולת שלנו ללמוד משגיאות מנהיגות העבר. הלקח הוא ביכולת לגיוס אנרגיות של שותפות מעבר לאנרגיות שגויסו בעבר למען העמקת השונות.
שאלתי את עצמי, בן הדור שידע את יערי, טבנקין וסנה, האם ספר מסקרן זה שנגע בי, יגיע גם אל בני דורות העתיד. אל בניי ונכדיי?
הספר האדום מאת אסף ענברי, בעריכת דב אלבוים. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד