משה וינשטיין, חקלאי ותיק ממטולה, זכה לאות הוקרה מיוחד מטעם מועצת הצמחים על פועלו המסור במהלך מלחמת "חרבות ברזל". סיפורו של משה, ובמיוחד סיפורו של בנו, עומר ז"ל, הוא סיפור מצמרר על אהבת האדמה, על מורשת משפחתית עמוקה ועל המחיר הכבד שגובה המלחמה
*תמונה ראשית: עומר וינשטיין ז"ל – הותיר אחריו מורשת ערכית של חקלאות, ציונות ורעות. התמונה באדיבות המשפחה)
משק וינשטיין, המשתרע על פני כ-700 דונם של מטעים – שזיפים, תפוחים מזנים שונים, משמש, אגס, אבוקדו ואפרסמון – מהווה לב ליבו של מפעל חיים שהועבר מדור לדור. חלק ניכר מהמטעים צמוד לגדר הגבול עם לבנון, עובדה שהפכה את עבודת האדמה למורכבת ומסוכנת שבעתיים בתקופת המלחמה. למרות הסכנה הברורה, משה ובנו עומר ז"ל, המשיכו לעבד את המטעים, מתוך תחושת שליחות ואהבה עמוקה לאדמה.
עומר וינשטיין ז"ל: חקלאי בנשמה, דור חמישי למשפחת חקלאים
משה וינשטיין מדבר על בנו, עומר ז"ל, בקול חנוק אך מלא גאווה. "אם הייתי ישן בבית הכנסת ומתפלל 24 שעות, לא הייתי יכול לקבל בן ממשיך כמו עומר", הוא אומר. עומר, שנהרג מפגיעת רקטה ב-31 באוקטובר 2024 יחד עם ארבעה עובדים זרים, בעת שעבד בקטיף תפוחים, היה חקלאי מצטיין וערכי, דור חמישי למשפחת וינשטיין. "הוא היה ילד שאהב את העבודה, את החקלאות, נשם אותה", מספר משה.
עומר, שסיים בהצטיינות את הפקולטה לחקלאות ברחובות במגמת קרקע ומים, בחר לשוב לעבודת האדמה שכל כך אהב. הוא לא רק עבד בעצמו, אלא גם הנשים חינוך חקלאי לילדיו מגיל צעיר: "לקח את הילדים בני שבע, שמונה, למטע, לשטחים, לנטיעות, שידרכו סביב העץ בנטיעה, שירגישו את האדמה, יחיו אותה". משה, שמוסיף כי לא היה לו זמן לדברים אלו, רואה בעומר מודל לחיקוי בכל הנוגע למסירת המורשת לדור הבא.
עומר, שהיה בן 47 במותו, היה העוגן המקצועי של המשק. "העברתי לך את המשק, נתתי לך את המשק, תעשה, אני סומך עליך", אמר לו משה. עומר היה אחראי על הנטיעות, הזנים, ההשקיה והדישון, בעוד שמשה התמקד בהדברת מזיקים וריסוסים. גם כשלמד ברחובות, עומר הצליח לנהל את השקיית המטעים באמצעות האינטרנט – יכולת שהייתה בגדר פלא. "כל מה שאני אגיד לך עליו זה מעט ממה שהוא היה", מסכם משה בכאב. עומר הותיר אחריו מורשת ערכית של חקלאות, ציונות ורעות, וכל מילה של משה עליו היא עדות לחיבור עמוק ואוהב בין אב לבנו.
המחיר האישי והתמודדות עם האובדן
"בשנייה אחת הילד נעלם, נשארתי לבד עם כל המשק, מה אני צריך את זה?" זועק משה. מול האובדן הנורא, משה נאלץ להתמודד לבד עם ניהול משק חקלאי עצום. בנו השני, המתגורר בתל אביב ועובד בתחום ההייטק (8200 וגוגל בעבר, וכיום אחראי על תוכנית אודיסיאה באוניברסיטת תל אביב, תוכנית להקניית ידיעות במדעים לתלמידי תיכון מצטיינים), אינו מיועד, לדעת משה, להצטרף לענף. "אני הכנתי מקל גדול, שאם הוא ירצה לבוא לחקלאות, אז אני מגרש אותו ומכה אותו עד זוב דם", אומר משה בחצי חיוך-חצי כאב, "כמה שאני חקלאי ונושם את החקלאות, מבוקר עד לילה, אני לא מוכן שהבן שנשאר לי יבוא לחקלאות".
את הכוח להמשיך שאב משה בין היתר מאחייניו, המנהלים את חברת "הדסים" המספקת ירקות לבתי חרושת ברחבי הארץ, ובאו לעזרתו, ומעל הכול – מאמין דאבוס, עובד מרמת הגולן, כשמו כן הוא, שלא עזב את המשק לדקה מאז האסון. "אם לא אמין דאבוס, אני לא הייתי הולך למטעים. לא היה לי מה לחפש שם. אני לבד. בגיל שלי, כך שההמשכיות והשיקום זה בזכות אמין". מדגיש משה.
המשק ממשיך לטעת עצים חדשים כפי שעומר תכנן למרות האסון האישי והמצב הביטחוני המורכב, משה וינשטיין ממשיך לעבד את האדמה. הוא קם כל בוקר בשלוש, קורא עיתון, ויוצא לעבודה עם העובדים עוד בחשיכה. המשק ממשיך לטעת עצים חדשים, כפי שעומר תכנן, מתוך כבוד למורשתו. "אני הממשיך של עומר", אומר משה, "אני לא אתן שעומר עשה הזמנת שתילים ואני לא אכבד אותה".
משה מספר גם על קבלת מענק מיוחד מ"לקט ישראל" בסך 120 אלף שקל, אשר שימש לרכישת טרקטור חדש לאחר ששניים מהקודמים נפגעו מטילים. על הטרקטור החדש הודבקה מדבקה: "לזכרו של עומר, תרומת לקט ישראל" – עוד נדבך בהנצחה המתמדת של הבן האהוב.
מתוך 120 משקים במטולה, נשארו רק שישה
משק וינשטיין מגוון מאוד, וכולל מטעי אפרסמונים, שזיפים, תפוחים, נקטרינות, אפרסקים, קיווי ופקאנים, ובעשור האחרון גם התרחב לגידול אבוקדו באזורים חמים יותר. עם זאת, משה לא חוסך בביקורת על מצב החקלאות בישראל. "במטולה היו 120 משקים, נשארו שישה, כשגם מתוך השישה יש רק לשניים בנים ממשיכים", הוא מציין בעצב. לדבריו, פערי התיווך העצומים בין החקלאי לצרכן (כ-4-5 שקלים לק"ג אפרסקים עבור החקלאי, לעומת 34 שקלים לק"ג בסופר), יחד עם הוצאות הגידול הגבוהות, הופכים את הענף לבלתי רווחי. "אם לא מרוויחים, סוגרים את הבאסטה", קובע משה בפשטות. "מטולה הייתה מעצמה של תפוחים. תוך שנתיים אנחנו נקנה תפוחים בסופר. לא מגדלים תפוחים במטולה."
דור רביעי למשפחת חקלאים במטולה
משה, דור רביעי למשפחת חקלאים במטולה, ועומר, דור חמישי, היו שותפים מלאים במפעל החיים. משה מספר כי הקים אתר הנצחה מרגש להוריו, בשטח שהוכשר עם אדמה שהובאה מעמק מר-זיון, שהייתה שייכת לחקלאי מטולה ונותרה בשטח לבנון לאחר 1948. זהו סמל נוסף לקשר העמוק לאדמה ולמורשת המשפחתית והמקומית.
סיפורם של משה ועומר וינשטיין הוא סיפור על חוסן בלתי ייאמן, על אהבה עזה לאדמה ולמשפחה, ועל המאבק היומיומי של החקלאות הישראלית – מאבק שמקבל משמעות כפולה ומכופלת בתקופה זו של מלחמה ואובדן. דרכם, אנו למדים על עוצמת הרוח האנושית ועל החשיבות העצומה של שמירת אדמתנו וטיפוחה, גם במחירים אישיים כבדים.
