אהבה שלא תלויה במגדר

הוריו של ג'יימס מכפר חרוב לא צפו את יציאתו מהארון כבן לפני כשנתיים. באומץ ובפתיחות מספרת אימו הדס על תהליך הקבלה במשפחה ומול קהילת הקיבוץ

*תמונה ראשית: הדס ויואב לוגסי-גפני וילדיהם ג'יימס ומיה. "תהינו הרבה זמן איך כדאי לספר לחברים ולקהילה. זה לא פשוט כשגרים בקיבוץ". צילום: מהאלבום הפרטי

הדס ויואב לוגסי-גפני הם הוריו של ג'יימס, נער טרנסג'נדר בן 13 ומיה בת 10, מקיבוץ כפר חרוב, אליו הגיעו לפני שבע שנים, "התאהבנו ממבט ראשון במקום, בנוף, בקהילה הנהדרת שיש כאן, ופה בנינו את ביתנו".  

"ג'יימס יצא מהארון לפני כשנתיים. תחילה שיתף את סבתא, שהיא עבורו 'אשת סוד', ומספר חודשים לאחר מכן סיפר גם לנו" מספרת אימא הדס החברה בארגון "ברית הלביאות". "ג'יימס תמיד היה ילד מאוד מיוחד, בוגר לגילו, ורבלי ונבון, עם תחומי עניין מיוחדים ומגוונים, לאו דווקא שיש בהם התנהגות מגדרית הפוכה. אדרבה, הוא היה מאוד 'בת', אהב פיות ושמלות מנצנצות ומתנפנפות. אהב לצייר, להתחפש, להמציא סיפורים ושירים והראה כשרון מוזיקלי ואומנותי מגיל צעיר מאוד". 

הרגיש שהוא לא כמו כולם 

"היציאה מהארון כבן טרנס הייתה עבורנו בלתי צפויה. ג'יימס סיפר לנו שמגיל צעיר הרגיש שהוא לא כמו כולם. בסביבות גיל 10 התחיל לחקור ולחפש באינטרנט משהו שיסביר את התחושות שלו עד שמצא ויכול היה לקרוא לזה בשם. יואב ואני אנשים מאוד פתוחים ומכילים, ומהרגע הראשון חיבקנו והבהרנו לג'יימס שאנחנו איתו לגמרי בכל התהליך. בהתחלה לא היינו בטוחים אם מדובר בחיפוש עצמי כחלק מגיל ההתבגרות או משהו אמיתי ומבוסס. אבל ג'יימס היה כל כך מגובש ובא אלינו עם הרבה ידע ורצה 'לצעוק' את זה לכל העולם. אנחנו ביקשנו לחכות ולתת לנו זמן. לי אישית לקח זמן לעכל. אצלנו במשפחה המורחבת יש 'שבט נשים' מפואר וחזק שאני גאה בו ומוקירה אותו, וכל הזמן חיכיתי לרגע שג'יימס יגדל ויהיה חלק מהשבט הזה". 

מה היו החששות? 

"הטרידה אותי המחשבה כל אילו חיים יהיו לו, איך יתייחסו אליו בבית הספר ובקהילה. לא היו לי מחשבות של בושה או הסתרה, חלילה, חשבתי בעיקר עליו".  

איך הגיבו מסביבכם? 

"הראשונים ששיתפנו היו המחנכת ויועצת בית הספר שהיו מאוד מכילות וסייעו לתהליך מול הכיתה. מיה אחותו גם קיבלה את זה די מהר ובצורה מדהימה. היא אמרה: 'יופי! תמיד רציתי אח גדול'. למשפחה הקרובה סיפרנו די מהר וגם קיבלו מאוד יפה. במשפחה המורחבת הרוב קיבלו יפה אבל היה קושי והיו תגובות מגוונות, לדעתי בעיקר מחוסר ידע ומבוכה. תהינו הרבה זמן איך כדאי לספר לחברים ולקהילה. זה לא פשוט כשגרים בקיבוץ. ג'יימס לא הסתדר כל כך בבית הילדים ולא הלך למפגשים תקופה ארוכה עוד לפני היציאה מהארון, מה שהקשה על החיבור והתהליך מול חברת הילדים בקיבוץ. זה העסיק אותי מאוד. בתחילה ביקשתי מחברות קרובות ביישוב לעזור לי לספר, הבהרתי שזה לא סוד ואפשר ורצוי לדבר על זה. זה עזר ולאט לאט יותר אנשים בקיבוץ ידעו. בהמשך יזמנו שיחה עם מנהלת הקהילה ומנהלת החינוך החברתי כדי לחשוב ביחד מה אפשר לעשות ברמה הקהילתית. ג'יימס רצה ולא רצה ונתנו לזמן לעשות את שלו". 

גלגל הצלה 

הדס מספרת שהיה חסר להם הרבה מידע בכל התהליך וגם מענים ברמה האזורית. "חיפשנו באינטרנט סרטונים, אתרים, גופי סיוע בגולן והסביבה. חברנו לארגון תהל"ה והתחלנו להשתתף במפגשי זום. ג'יימס התחיל להיפגש עם עו"סית להט"ב ואני יצרתי קשר עם רכזת תחום הלהט"ב בגולן כדי להבין טוב יותר מה קיים ואיך לקדם דברים שאין. מהרגע הראשון הפכתי להיות פעילה בקידום התחום בגולן, כי הכל היה מאוד ראשוני. היה חשוב לי למצוא לג'יימס את קבוצת השווים שלו, כי הוא הרגיש לבד ושונה. למדתי על איגי, אבל לא היה לארגון סניף בגולן או בעמק הירדן, ולטבריה הוא פחות התחבר. יחד עם הגופים הרלוונטיים בגולן, יצרנו קשר עם איגי והתחלנו תהליך מולם לפתיחת קבוצה, ואכן השנה התחילה קבוצת איגי של גילאי תיכון בגולן. ג'יימס התחבר לקבוצה בכרמיאל, שם הוא הכיר חברים מדהימים, נערים ונערות, וזה היה מבחינתו גלגל הצלה ועולם חדש נפתח בפניו". 

איך ליצור חיבור 

בחיפושיה אחרי מענה ומידע נתקלה ב"ברית הלביאות" "אבל לא עשיתי צעד לפנות ולהצטרף. עם הזמן התחברתי עם אחת האימהות של חבר של ג'ימס מאיגי, שהסתבר לי שהיא 'לביאה' פעילה ודרכה הצטרפתי. מהרגע הראשון הרגשתי שמצאתי משפחה מחבקת, בטוחה ועם הרבה ידע חשוב לתת. חוויתי תקופה לא פשוטה מול הקיבוץ, כי אנחנו אנשים מאוד קהילתיים ופעילים ביישוב, אבל הילד שלי לא הרגיש חלק מהקהילה והמחשבה הזאת הטרידה אותי. לא ראיתי איך זה קורה ואיך יוצרים את החיבור. כל הזמן הזה הייתי בקשר עם המדריכה ומנהלת החינוך הבלתי פורמאלי אצלנו, וכשהבשילו התנאים התחלנו תהליך של חשיבה, בעזרתן של אדווה האחראית על תחום החינוך ב'ברית הלביאות' החלטנו להתחיל את התהליך בקהילה בהרצאה פתוחה לכולם". בהרצאה סיפרתי גם אני את סיפורי האישי, יחד עם הסבר של מושגים בסיסיים ומידע ואפשרתי שיח פתוח והזדמנות לשאלות. 

"היה ערב מדהים ומרגש", אומרת הדס. "אנשים באו ואמרו לי אח"כ שעכשיו הם מבינים יותר טוב מה זה אומר ואיך להתייחס וממש הודו לנו על הערב הזה. ההמשך יהיה מול חברת הילדים בקבוצה של ג'יימס וגם בקבוצה של מיה אחותו הצעירה. השנה בבית הספר התחילו כל מיני קולות והערות פוגעניות. היו עוד כמה ילדים שהביעו דברים דומים לג'יימס וזה יצר קצת בלבול בקרב הילדים. בעזרת הצוות החינוכי אנחנו בעיצומו של תהליך גם שם, שאני מקווה שיביא לסובלנות וקבלה של שונות באשר היא". 

הדרך רק מתחילה 

איפה אתם היום מבחינת התהליך שעברתם כמשפחה? 

"היום אני מסתכלת אחורה בהודיה וגאווה, ורואה את הדרך שעברנו, אבל ההתחלה הייתה מאתגרת וקשה. אני גאה בילד הרגיש והאמיץ שלי, שבדרכו האמיתית לימד אותנו דברים חשובים. יש נטייה לחשוב שכשאדם יוצא מהארון הכל נפתר. זה נכון שיש הקלה גדולה, אבל הדרך רק מתחילה. חווינו עם ג'יימס דברים לא פשוטים מבחינה נפשית ורגשית. יש המון הלקאה עצמית, שנאה עצמית, תחושה שאני פגום או לא ראוי. זה לא פשוט לראות את הילד שלך נאבק וסובל. מה שעזר לנו לעבור את זה זאת אהבה גדולה לילד שלנו – ללא תנאי! להורים של ילדים שיצאו מהארון אני רוצה לומר – תאהבו את הילדים שלכם. להיות טרנס זאת לא בחירה, זאת מהות וזהות. מי שהוא לא כזה באמת לא יבחר בזה מרצונו החופשי. אלה לא חיים פשוטים. תהיו שם בשביל הילדים שלכם כל הזמן גם ברגעים של תחושת חוסר אונים לא להרפות את החיבוק, לחזק ולתת תחושה שהם שווים וראויים ואהובים. זה קריטי ומציל חיים. זה לא פשוט לצאת מהארון ובטח בקהילה קטנה כמו קיבוץ. זה סוג של משפחה וכמו במשפחה זה מייצר ציפיות ואכזבות. כל שונות באשר היא, זאת הזדמנות לקהילה לצמוח ולעשות דרך חשובה ביחד". 

ברית הלביאות 

על מיתוסים, אתגרים ומענים על הקשת 

באפריל התקיים יום עיון של "ברית הלביאות" בשיתוף עם המעוצה האזורית מטה אשר. אל אולם הכנסים בקיבוץ יסעור הגיעו יועצות ויועצים, מורות ומורים, נשות ואנשי חינוך שבאו ליום העיון של הארגון שייסדו אימהות לילדים טרנסג'נדרים, שהתמקד במיתוסים, אתגרים ומענים ונחשפה בו יוזמה חדשה "קו הקשת", המיועדת לנשות ואנשי חינוך, והורים הזקוקים לליווי ומידע, תמיכה במעבר מגדרי במוסדות חינוכיים, עבודה פרטנית מול צוותי חינוך, והפנייה לגורמי ייעוץ ואנשי מקצוע בתחום על פי הצורך.

לפני שבע שנים התקיים המפגש הראשון בסלון ביתי. מי היה מאמין שהמפגש ההוא יוביל להקמת ארגון ובו 300 משפחות לילדים ומתבגרים על הקשת הטרנסית ומגווני מגדר. 

מירב לבני-קייש היא מנכ"לית ברית הלביאות, ארגון משפחות לילדים על הקשת הטרנסית. 

אשת חינוך מזה כ-30 שנה, מדריכת הורים ומלווה צוותי חינוך בתחום הלהט"ב.