שבוע קשה עבר על כוחותינו. אחרי זעזוע הידיעה ביום ראשון, ליווינו ביום שני את כרמל למנוחות. אבל למי הייתה מנוחה?
לפני הלוויה של כרמל הלכתי להגיד תודה לעומדים בכביש הגישה כמשמר כבוד מרגש. היו מאות, מהדרום ומכל הארץ, נושאים דגלי ישראל או צהובים, שעמדו בשקט וחלקם הצטרפו ללוויה. כל החניות התמלאו ובלוויה עצמה היו אלפים, הגדולה ביותר שראיתי בבארי. מצידי רציתי שיבואו מיליון, ומשם נעלה יחד להחליף את הממשלה, ודבר ראשון – להחזיר את מי שנשארו שם. למרות שתוכני הלוויות בבארי אישיים, ובזו במיוחד, זו הייתה לוויה ציבורית.
הזעם הציבורי, שכבר פרץ במלוא עוזו, עצר לרגע של כבוד וצער, לסכם לעצמו דבר מה שעדיין לא ברור לו עד הסוף ועדיין הוא נחוץ והכרחי לו. ומאז הלוויות אצלנו הן לא אותו דבר.
ולא חסרות לנו לוויות. כעבור 11 חודשים מתקיימות ברחבי הארץ אזכרות רבות, אבל בבארי אנחנו בעיקר בסשן שני של לוויות קבורה שנייה. שתיים נוספות בשבוע שעבר, בשבוע הבא עלינו לטובה שלוש, ובשבוע הבא אחריו – ארבע.
שנהיה בריאים. בנפש. לא יודעת איך לעמוד במסה הזאת. יפה אמר לי מישהו ממשפחות הנרצחים על סבב הלוויות הראשון, שלא ניתנה לו האפשרות להתאבל כראוי. הבית היה אי שם, סדר הלוויות הצפוף, השבעות המקוצרות במלונות, כל אלה לא אפשרו תהליך אבל מלא. עכשיו אני מבינה שבסבב השני, יתקשה התיקון להתקיים. ללא מעט מאלה הגרים בבארי יש את הרצון לפחות לקבל את כולם כשהם מגיעים הביתה, אבל אולי לא נעמוד בעומס. מה עוד שנפל דבר.
אם תשאלו אותי, הדבר שלא סוכם ולא הוגדר במילים הוא שבמות ששת הצעירים הפכה ההפקרה (הרעה כשלעצמה) בוודאות ומוחשיות להקרבה. כולנו חזינו בה וכולנו צולקנו, וההבנה הטראומטית צובעת מחדש את העתיד והעבר. מה שהיה – היה אחרת, ומה שיהיה נע למקום קשה מהקודם.
עצובה ללא משא קהל
התעוררתי בארבע בבוקר. נו, הפרעות שינה הן אולי הדבר הנפוץ פה. המון רעיונות ומילים התרוצצו בתוכי. משהו בי אמר לי לשבת לכתוב. אז כתבתי את "לא תקריב". בשלישי הלכתי ללוויה של חצרוני שנרצחו בבית של פסי. ארבעה בני משפחה, שני התאומים. לא נתפס. קשה במיוחד לראות את חבריהם הצעירים שלמדו השנה משהו שלא היינו רוצים שילמדו בגילם ובכלל.
הלוויה בחמישי הייתה מקובצת, שלושה בני משפחה שנרצחו, כל אחד במקום אחר. יהודה, שספד לאחיו מרדכי, שנרצח כשניסה להציל את בת זוגו, פתח בזעקה קורעת לב על הממשלה המופקרת שהפקירה אותם. אבל זו בשבילי הייתה הלוויה הפחות קשה, הלוויות הציבוריות בלעו את האישי. בזו אפשר היה להיות עצובה ללא משא הקהל.
נוהל לוויות
פיתחתי נוהל חדש בחזרה מהלוויות האלה.
נטפילקס, סרט מלא, בז׳אנר המאוד ספציפי של קומדיות רומנטיות לכריסטמס. הפתיחה הנהוגה היא של כפר/ יישוב כלשהו מכוסה בשלג. מלא קישוטים ומנהגים של חג זר למקומותינו. שחקנים סוג ב' סמי יפיופים ושרמנטיים. הכוכבות מכוסות ברוב איפור, שערן בפן קשוח, קפוא לעתים לנצח בתרסיס מעצב (למעשה דירוג הסרטים אצלי הוא על פי רמת הפן) הגברים משתדלים להיות מסוקסים. מישהו מהשניים איבד את הקשר לשורשים והשני/השנייה יחזירו אותו, צעיפים משובצים מתנופפים. הגבר תמיד טוב עם ילדים.
יהיה טוב, יהיה טוב, אלה סרטים שנועדו ליצור מצב רוח טוב ונעים.
הכוכבים מחייכים בלי סוף, ובהפרזה כשהם מתאהבים, כפיצוי על מגבלות יכולות המשחק והתסריט. המשבר הבלתי נמנע, שמגיע אחרי שגילו שהם נועדו אחת לשני, שטחי וחולף מהר. יהיה טוב, כריסטמס איז קאמינג. אחרי זה אני הולכת לבריכה.
המרכז היחסי
"המרכז היחסי" הוא אחד הביטויים החביבים עלי מאז גיליתי אותו לאחרונה בתחום הפוליטי, ביחס לגנץ. הטענה היא שהמרכז בישראל היה פעם בעל אג׳נדה משלו – רוצים הסכם עם הפלסטינים, אין כל כך עם מי לדבר, נפתור בצעדים חד-צדדיים (מי אמר שרון ולא קיבל?).
על גנץ נטען שדרך המרכז שלו היא לסמן נקודת אמצע (מדומיינת כמובן) בין הצדדים ולהימצא בה. אם הצדדים יזוזו, וכמוהם המרכז, יזוז איתם. גם גנץ, שהמאמר לא חוזה לו גדולות ונצורות, רק מסמן מיקום.
ומה אומר עלי אם בניתי מרכז יחסי בין הלוויות לכריסטמס? מה נמצא שם באמצע מלבד קהות חושים? כך אני מסכמת לעצמי את השבוע בו נדחקו שאר העניינים הצידה. כמה אנרגיות הוצאו על מציאת מרכז יחסי, ולאן הוא ייקח אותי? חברות וחברים, היזהרו מעודף לוויות!
הדיבר ה-11
רבות דובר על מות בנינו במלחמות כעקידה אך את ההקרבה למולך השקר, שאינו המדינה, לא חווינו אף פעם, ודאי לא בעוצמה כזו
תהילה באה ושאלה איך לא חשבו לפניה על הדיבר: לא תקריב!
אל תקריבו למולך.
אולי הדיבר לא נכנס לתנ"ך כי לא היה צריך. קורבנות האדם מעוררי החלחלה בקרתגו כבר תמו.
לא צריך, נשכחה בת יפתח, ובסיפור עקידת יצחק, אחד המרכזיים בתורה, התגלה ה' לאבי האומה וציווה: "אל תשלח ידך אל הנער".
לא צריך.
תמו קורבנות בעלי החיים במקדשי המזרח. אלמלא חורבן בית שני היה גם מקדש הר הבית מפסיק עם נהרות הדם. יהדות התלמודים מלאת התוכן ייתרה אותם סופית.
לא צריך. הדיבר הבלתי כתוב חרות בנו כמובן מאליו.
רבות דובר על מות בנינו במלחמות כעקידה, שאלה קשה ללא תשובה, אך את ההקרבה למולך השקר, שאינו המדינה, לא חווינו אף פעם, ודאי לא בעוצמה כזו. הרודן ששולט בנו מציג כבר קרוב לשנה את מופע שלטונו החזק ביותר בעזרת נושא החטופות והחטופים. המשפחות מתחננות, בני העם רואים בסבלן, ישראל מלאה עד גדותיה בטקסים וסמלים, בצהוב, בהצגת החסר, במזעזע. והרודן – מחליט יחיד מפטיר בהבל פה שלא.
לא צריך.
לא נמצאה נחמה
עצמת הערבות ההדדית, שמחזיקה אותנו ביחד, לא נוגעת לו, הוא מעליה, הוא מרסק אותה לצרכיו, והעם רואה ושומע את הקולות. כשהרודן מסרב כשמגיע סיכוי הצלה, הנראה כאחרון, אמת אומר לו שר הבטחון שאת החטופים הוא יכול גם להוציא להורג. והינה זה קורה לנגד עינינו. שישה צעירים מוקרבים, באי הצלתם, למולך.
כי אם נראה אדם בלועו של אריה, לא מחובתנו להצילו?
עומד הרודן והופך בהבל פיו המורעל את היוצרות. יכולות מדינת ישראל, הצבאיים, המדיניים, השבויים והעצורים שבידיה, נכסיה האסטרטגיים – כל חוזקותיה – במקום שישתמשו בהן להצלת החטופות והחטופים, קיומם תלוי, על פיו, בזניחתם לאנחות.
כי מדינת ישראל, הוא ממשיך בבניית מגדל קלפי השקר, קיומה תלוי באי-הצלתם. בתבונתו, תבונת ההפקרה, יושיע הוא, ורק הוא, את המדינה.
והינה מוטלות שש גופות הצעירים לפנינו.
ואני, בלווית כרמל גת בבארי,
ראה ראיתי.
לא נמצאה לאדמה נחמה בקבלתה למולדת.
האדמה בערה ובעבעה, הרגבים הקיפו את הארון ועלו בזעם כגל גדול.
כן צריך.
הדיבר ה-11 היה מול כל אחד ואחת מאיתנו, מי שהיה ומי שלא, מי שנולד ומי שייוולד ביום מן הימים.
חרות על הרקיע, סובב סביבנו, וממלא את הדרכים.
הולך לפנינו כעמוד ענן, בוער
באותיות של אש:
לא תקריב!
