40 שנה חלפו מאז פרצה מלחמת שלום הגליל. אל"מ במיל' משה פלד מבית השיטה מספר על ההחלטה הדרמטית שהצילה חייל שבוי ועיר שלמה
"קראו לנו במוצאי שבת אחרי הפיגוע שבו נפגע השגריר ארגוב", מספר פלד (77) מבית השיטה, כאילו לא עברו 40 שנה מאז פרצה מלחמת לבנון, שאז עוד לא קראו לה "הראשונה" אלא "מלחמת שלום הגליל", מלחמה אליה החליטה לצאת מדינת ישראל לאחר תקופה של טרור מתמשך על יישובי הגליל. "חטיבת הטנקים שלנו הייתה בבסיס כורדני ותפקידה היה לתת מענה במקרה של מתקפה מכיוון ציר החוף הלבנוני ששרץ מחבלים".
הפלשתינאים שנמלטו לכיוון לבנון התרכזו בערים שעל ציר החוף הלבנוני כמו צור וצידון, שם היה ריכוז גדול של מחבלים ומשם יצאו מרבית פעולות הטרור נגד ישראל דרך הים, דוגמת רצח משפחת הרן בנהריה ושני שוטרים נוספים באפריל 79 בידי המחבל הלבנוני סמיר קונטאר שיצא מצור. "לצה"ל היה ידע שהמחבלים בונים שם כוח ומשם מפעילים טרור נגד ישראל".
פלד השתחרר מצה"ל כמח"ט חטיבה אחרת בכורדני שנה לפני המלחמה. עם שחרורו הוא נקרא אל יאנוש בן גל, אלוף הפיקוד דאז, והתבקש להיות סגן מפקד אוגדה. "סירבתי לזה (אז לא היה מקובל שיש מח"ט במילואים). יאנוש שאל אותי: "אז מה אתה רוצה לעשות"? עניתי לו מיד: אני מבקש להיות מג"ד טנקים. הוא קפץ והתרגז וכמובן שלא הסכים. מי שכן הסכים לקבל אותי כמג"ד בדרגת אלוף משנה היה עוזי קרן מעין גב שהיה המח"ט. רפול היה אז הרמטכ"ל. הגעתי אליו בשבת, הוא עבד ברפת עם המגפיים בבוץ ותוך רגע הוא הסכים. כך הגעתי לחטיבה, כמג"ד אלוף משנה במילואים".
החטיבה, בהובלת הגדוד של פלד, שכללה שני גדודי טנקים ושני גדודי חי"ר, חצתה את כביש הקריות ובדרכים החקלאיות של אפק, כפר מסריק ועין המפרץ עלתה צפונה אל רכס ראש הנקרה. דרך שלומי וחניתה הם עברו את אבן גבול שש, פתחו את השער וחצו את גדר הגבול. החטיבה הראשונה שנכנסה לציר החוף של לבנון.
בבוקר יום ראשון החלה החטיבה ב"גלישה" לראס אל נקורה הלבנוני, ובקשר התקבלה הודעה: נחטף איש קשר מחטיבה שכנה. על חטיבה 847 הוטלה המשימה לכבוש את העיר צור ולהחזיר את החייל החטוף. הגדוד של פלד הוביל. הם דהרו עם הטנקים לכיוון העיר והציבו חסימות בכניסות. "חשבתי, מה אני עושה? איך אני עושה את זה? הרי למצוא חייל שלנו בעיר עוינת זה כמו למצוא מחט בערמת שחת. ואז עלה הרעיון להוציא את אזרחי העיר החפים מפשע אל חוף הים, החלטה דרמטית שהשפיעה על הצלחת המבצע".
במרחק של חצי קילומטר מהבתים הקיצוניים נעמדו הטנקים בעמדות אש והוצב אולטימטום. "לכל חטיבה צורף חוקר שבויים" מספר פלד, "הוא הודיע בערכת הכריזה, לתושבי העיר, שיש להם שעה לעזוב את בתיהם ולצאת לכיוון החוף. מטרתנו הייתה שלא יפגעו אנשים חפים מפשע. הרי אין לנו מלחמה עם נשים, ילדים וזקנים. המלחמה היא נגד הטרור, נגד הרשע המוסלמי הקיצוני. אמרנו שאם יצאו 500 או אלף אזרחים הרווחנו פחות נפגעים. זו תמיד הטקטיקה של המחבלים – להתערבב בתוך האוכלוסייה האזרחית".
ג'ריקן אחד לחיילים, ארבעה לאזרחים
האולטימטום הוצב בשעה 12 בצוהריים והשעה שניתנה התקרבה לסיומה. הטנקים והחיילים הכינו את עצמם לקראת התקפה. "פתאום דגל לבן. אדם נושא דגל לבן, מתקדם לעברנו ומציג את עצמו כראש העיר. הוא מבקש מאיתנו שעה נוספת כדי שיהיה אפשר לפנות אזרחים נוספים".
איך הרגשתם ברגע הזה?
"מצד אחד שמחנו, כל אדם חף מפשע שיתפנה, משמעו פחות נפגעים. מצד שני, היה חשש גדול והרגעים שהוא צעד לעברנו היו מאוד מותחים. חמש פעמים הצבנו אולטימטום וחמש פעמים הגיעו כדי לבקש הארכה. ובכל פעם התלווה החשש, אולי זה מחבל שיתפוצץ עלינו. אנחנו הרי מנוסי טרור ערבי".
האולטימטום בן השעה הפך לחמש שעות, בהן התפנו עוד אזרחים לחוף הים. פלד נתן פקודה לחייליו לחלק מים לאזרחים שעל החוף. "זה היה ביוני, צוהריים, חום אימים. לכל טנק היו חמישה ג'ריקנים של מים. הורתי לחיילים, ג'ריקן אחד עבורכם וארבעה להשקות את האזרחים, הנשים והילדים שהתקבצו על החוף".
בשעה חמש קיבל המח"ט החלטה להתחיל בלחימה כדי לא להיכנס לשעות החשיכה. "הטנקים מוכנים לתחילת תנועה על פי פקודות יציאה, אלא שפתאום, מבין הבתים מגיע אמבולנס של הצלב האדום שמתקרב לעברנו עם דגל לבן. הכול נעצר. רגעים של חרדה והלוחמים עם האצבעות על ההדק. האם זו מכונית תופת מלאה בחומרי נפץ? האמבולנס מתקרב, 50 מטר, 40, 30, אני חרד ועירני, הוא מסתובב עם הדלתות האחוריות לכיוונינו ואיש הצלב האדום פותח את הדלתות. מי יודע מה יצא משם, אולי יחידת קומנדו של מתאבדים שתסתער עלינו? יוצא חייל מחובר לאינפוזיה וצועק בעברית 'זה אני, אל תירו'. חייל מהטנק שלי יורד לכיוונו וסוחב אותו אלינו. כך בעצם נכנסנו לעיר צור וכבשנו אותה ללא יריית כדור אחד. החייל השבוי היה בידינו והעיר הייתה בידינו".
חיים של כמה אזרחים ניצלו?
"יש על זה ויכוח. ההערכה שלי היא שבין 15 ל-20 אלף אזרחים היו בשעה הזו על חוף הים. יש כאלה שהעריכו בפחות. אבל העיקר הייתה כאן חשיבה אחרת, התכוונות אחרת, לוחמה אחרת.
האקט הראשוני הזה שלנו ליווה אותנו במלחמה. אתה חייב להיות עירני, יש רוע שמעורבב בתוך אנשים חפים מפשע. האסטרטגיה הייתה לחשוב כמה פעמים לפני שנכנסים לכפר קטן או עיר גדולה. איך מפעילים חשיבה אחרת. אתה חייב להיות מדויק באבחנה, מתי נכנסים בכוח ומתי מגיבים רק למי שיורה. צריך להיות ערניים ולשאול מי ניצב מולך, אזרחים חפים מפשע או מחבלים, ואתה יודע שהם מעורבבים, כי המחבלים מנצלים אוכלוסייה אזרחית, ממש כמו בני ערובה. לוקחים בני ערובה מקרב האזרחים. כך קורה תמיד, בעזה ביו"ש ובמקומות אחרים".
בציבור המלחמה הזו לא נתפסה כ"מלחמת אין ברירה". הייתה הרבה ביקורת
"המלחמה הייתה צודקת במיליון אחוז. זה שנשארנו בלבנון בהמשך זה ענין אחר. התגובה לטרור היא התקפה, לא התבצרות, לא עוד גדר ועוד בטונדה. נלחמים בטרור מתוך רצון לנצח ולא כדי לתת אזהרות. טרוריסטים הם בני מוות, גם עכשיו וגם אז. הביקורת לא הייתה על היציאה למלחמה, כי תושבי הגליל סבלו מפעולות טרור. הביקורת הייתה על שנשארנו שם. אני חושב שהבעיה הכי גדולה של מדינת ישראל שהיא עוד לא קבעה את עמדתה. טרור בכל מקום שהוא מתקיים צריך להיגדע ביד קשה. מדינת ישראל לא קיבלה החלטה לא בקשר לערביי ישראל, לא בקשר לערביי יהודה ושומרון ולא לגבי ערביי עזה, אבל זה דיון אחר, שלא ניכנס אליו כעת".
לא מוריד את המדים
לאחר המלחמה, עוזי קרן קיבל אוגדה ופלד מתמנה במקומו כמח"ט 847. החל משנת 87 החטיבה החלה תהליך הסבה למרכבה. בינואר 92 כל החטיבה סיימה את ההסבה וגם פלד סיים את הפרק של פיקוד על חטיבת טנקים והתחיל פרק אזרחי. בשנים אלה הוא עסק בפיתוח מיכון חקלאי ומיכון תעשייתי, והגיע אף לפרס של ימי השאה. עם זאת הוא קיבל החלטה להישאר עם הטנקים במילואים כתומך לחימה. "הייתי בן 47 ואמרתי שאני עוד צעיר ויכול לתרום. ביום שבו סיימתי, קיימנו מסדר החלפה ובסיומו ירדתי לבית נבלה, למרכז ההובלה. לקחתי שני שיעורי נהיגה על מוביל טנקים, נסעתי לאשדוד שם עברתי טסט, ובאותו יום אחה"צ נהייתי נהג מוביל טנקים. מאז לא הפסדתי יום מילואים אחד. גם כשהייתי חבר כנסת וגם כשהייתי סגן שר, עשיתי מילואים כנהג מוביל טנקים ואני רואה בזה ייעוד שהוא לא פחות חשוב מכל תפקיד אחר בצבא. הייתי חלק מההקמה של שתי פלוגות המתנדבים ואני רואה בכך שליחות".
בגיל 77 פלד עדיין מתנדב לשירות מילואים ומעבר להובלה הוא מבקש לשוחח עם החיילים הצעירים. להסביר להם עד כמה מכריע תפקידו של נהג ההובלה לניצחון בשדה הקרב. "בלי הנהגים בחירום, הצבא לא ינצח ולא יכול לנצח. טנקים זקוקים לדלק וחיילים זקוקים לתחמושת ומזון. תפקיד הנהג לא פחות חשוב למרות שהוא לא בקו האש. ללא הפגזים הטנק לא יכול לירות". פלד סיים לפני פחות מחודש שירות מילואים בן שבועיים וחצי על הגדר בעזה, מוביל משתיים בלילה עד הלילה שלמחרת ואם צריך גם בשבת ובחג. ויש לו מסר לבני 40 שמסיימים מילואים: לוחמים רבים יכולים להמשיך לעשות מילואים עוד עשר ועשרים שנה כתומכי לחימה. חסרים נהגים ויש רבים שיכולים לעשות את זה. אלו שבועיים-שלושה בהתנדבות או בתשלום סמלי ואני עושה זאת באהבה גדולה וברצון. יש עשרות ומאות תפקידי נהיגה לחבר'ה שיכולים לעשות זאת במילואים, גם אם לא 30 שנה כמו שאני עושה. אני מנצל את הבמה כדי לקרוא לחיילים במילואים לבוא ולהתנדב ומוכן להיות איש הקשר. הצבא ישמח על התרומה הזו".
למה לי פוליטיקה עכשיו
עם סיום מלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה) סיים רפול את תפקידו כרמטכ"ל, נכנס לפוליטיקה והקים את מפלגת "צומת". "בערב ההקמה של 'צומת' הייתי על הדשא של אסי יופה בנהלל. אמרתי לרפול, כל עוד אני בתפקיד צבאי, גם אם זה רק במילואים, אני לא יכול להיכנס לפוליטיקה. הבטחתי שביום שלא אוביל חיילים אחרי, אצטרף אליו, וכך היה. ביום שסיימתי את הטסט יצאתי מאשדוד עם רישיון למוביל טנקים, נסעתי הביתה, אבל לפני כן נכנסתי אל רפול בתל עדשים והודעתי לו 'אני מתייצב!'. הצטרפתי לפעילות ב'צומת'. זה היה בינואר, ביוני 92 מצאתי את עצמי בכנסת". פלד כיהן בכנסת ה-13 והיה ממובילי המאבק נגד הסכם אוסלו. בכנסת ה-14 כיהן כסגן שר החינוך, התרבות והספורט.
"צומת" הייתה בקצה הימני של המפה הפוליטית. איך הצעד הזה התקבל בקיבוץ?
"בסוף מלחמת ששת הימים ערכנו מסדר סיום בהר הבית והשתחררנו, איש איש לביתו. אימץ אותי בנימין גלעד, ממייסדי הקיבוץ. שהיה אחד המחנכים הדגולים שהיו בבית השיטה, שבמקורו הוא קיבוץ של מחנות העולים, שדגל בהתיישבות בכל ארץ ישראל. כל שבוע יצאנו יחד לסיורי שטח בכל רחבי הארץ שהתרחבה אחרי המלחמה. הוא הדביק אותי בציונות המיישבת האקטיביסטית בכל שטחי ארץ ישראל. עם השנים שחלפו נשארתי בודד בעמדותיי.
היה קשה מאוד לחיות עם העמדות האלה בקיבוץ וחטפתי לא מעט גם מהעיתונות הקיבוצית. הקיבוץ שינה את עמדתו לאחר מלחמת ששת הימים. התנועה התעייפה והאידיאולוגיה ירדה. הקיבוץ התכנס לתוך עצמו ואני נשארתי באותן עמדות. התנועה הלכה קשה שמאלה, שנים לא קלות, באתי להציע עזרה כחבר כנסת ולא רצו להסתכל עלי. שנים לא פשוטות, הייתי מוקצה. גם רציתי להקים בית כנסת בקיבוץ ואמרו לי בשום פנים ואופן לא. שבוע אחרי הצבעת החברים נגד ההקמה, היה מניין ראשון בבית השיטה ומאז הוא לא פסק מלפעול, בשבתות וחגים, בשמחות ובאבל, באירועים כאלה ואחרים. התנגדות החברים קטנה וכמעט לא נשמעת, מתוך הבנה שבית הכנסת אינו מאיים על אף אחד ואינו בא להחליף את צביונו החילוני של הקיבוץ. וגם מתוך הבנה ורצון לקיים את המשפט 'איש באמונתו יחיה'".
