אופרה בגרוש

הדי בן עמר הוא אדם תרבותי בסך הכול, עד שזה מגיע לפרימדונה שצורחת על הבמה שעה וחצי ועוד מתפלאה כשאהובה שולח יד בנפשו 

דוב ורחל היו ממייסדי קיבוץ יד חנה. 

הבן שלהם היה בגרעין הנח"ל שלי וגם היה חבר שלי, על כן בשלב מסוים, כשהוא עזב את הקיבוץ ולא שב אליו, הם ראו בי בן חליפי מאומץ שעליו יכלו להוציא את געגועיהם המוסתרים, וכשחניה נעשתה בת זוגי לחיים ארוכים צורפה כמאומצת שלהם גם היא. 

בשנותיהם האחרונות כבר היינו ידידים ממש, הם, חניה ואני, למרות הפרש גילים של 30 שנה שהיה בינינו, ועוד יותר נעשינו כאלה כשדוב עבד בחממות ההידרופוניות של יד חנה שאותן ניהלתי. בשנים הללו עשינו לנו לנוהג לשחק בימי שישי בערב בקלפים, קנאסטה היה שם המשחק, וכיוון שהוא משחק קלפים המתנהל בזוגות שיחקנו "גברים נגד נשים", דוב ואני נגד חניה ורחל. 

רחל נהגה אז לשים מוזיקה ברקע, ותמיד היה זה דיסק שירי אופרה של שלושת הטנורים: פאבארוטי, פלאסידו דומינגו והשלישי. אני יודע ש"השלישי" נקרא חוזה קארראס, אבל בדרך כלל אנשים לא זוכרים את שמו ליד האחרים, ועל כן הוא מוכר יותר בציבור בשם "והשלישי". 

כששלושת הטנורים שרו ברקע אריות אופראיות, הערתי מעת לעת שזה יפה, ושזו המוזיקה האופראית היחידה שאני יכול לסבול, מאז שהוריי לקחו אותי לאופרה כילד וכמעט נפחתי את נפשי משעמום.  

זה המקום לציין שכאדם בוגר, אם תצמידו לרקה שלי רובה ציד קצוץ קנה ותציעו לי לבחור בין ללכת לאופרה או שתלחצו על ההדק, אתפשר בלי היסוס על הירייה. 

מצד שני, אין לי התנגדות שייקחו לאופרה מחבלים עם דם על הידיים, אם אמנת ז'נבה מתירה עינויים כאלה. 

כמו פטיפון מקולקל 

הקול היחיד שאני אוהב באופרה הוא הטנור. עור התוף שלי ומערכת העצבים שלי מסתדרים איתו יפה. גם האלט סביר בעיניי, בעיקר בסקסופון, אגב, אבל הסופרנו כבר נעשה עבורי בלתי נסבל – כשהפרימדונה פוצחת בסופרנו אני תמיד משוכנע שהיא ראתה עכבר שרץ על הבמה מצד לצד ועולה בי הצורך הג'נטלמני לרוץ לבמה ולתפוס אותו, לגאול אותה מפחדיה, כי למרבה התדהמה כל שאר האנשים על הבמה נשארים אדישים לצווחותיה ומתנהגים כאילו זה משהו לגמרי נורמלי. 

אני זוכר שבילדותי הייתה לנו שכנה שנהגה לצרוח על בנותיה מעת לעת, ואחרי שהייתי עם הוריי לראשונה באופרה שאלתי אותם אם גם השכנה שלנו זמרת אופרה, אבל הסתבר שלא. 

ישנו גם הבריטון כמובן, שאינו ממש מפריע למערכת העצבים שלי, הוא רק גורם לי לחשוד שמדובר במישהו שצריך לנגן אותו ב-45 סיבובים לדקה ובטעות או בגלל תקלה טכנית מנגנים אותו על 33 סיבובים, כמו בפטיפון ישן מקולקל, ועל כן הוא נשמע ככה, ואני כל הזמן מצפה שמישהו יעלה על התקלה ויעביר אותו למהירות הנכונה. 

עד היום באף אופרה שבה הייתי זה לא קרה. 

אני כבר לא מדבר על העלילה המופרכת והלא-אמינה בעיניי, שעל אודותיה ארחיב בהמשך, של האופרה שבה למרות הכול נכחתי בבגרותי, בסופיה בירת בולגריה, עלילה שתמיד מזכירה לי הצגת גמר של בית הספר היסודי שלי, אבל את הצגת הגמר של בית הספר היסודי שלי אני הייתי זה שכתב, והייתי אז בן 14, אז מותר היה לי.  

כן אציין כאן, עם זאת, את התפאורה הנוצצת מדי והבלתי נסבלת בעיניי, למרות שאני יודע שיש רבים שבין שאר הדברים שהם אוהבים באופרה מתפעלים ונהנים דווקא מהתפאורה המקובלת בה, אז הנה אני שותק ולא אגיד על זה כלום. 

אם כן ולאחר כל זה, למה בכל זאת הלכתי בדעה צלולה ולמרות שלא איבדתי את שפיותי לראות אופרה בעת שביקרתי בסופיה בירת בולגריה?  

להלן הסיפור במלואו: 

בתחילת שנות ה-90 הייתי, במקביל לעבודתי כמנהל החממות ההידרופוניות של יד חנה, מדריך טיולים לחו"ל בחודשי הקיץ, במסגרת חברת "נתור". עברתי קורס מדריכים בחברה והתמחיתי תחילה בטורקיה ואחר כך נוספו לה יוון ובולגריה, מאחר שלכל אלו יש גבולות משותפים וניתן לעבור ביניהן באוטובוס עם קבוצה של נוסעים. 

וכך מצאתי את עצמי בסופיה בירת בולגריה עם קבוצה של נוסעים שחלק גדול מהם היו ילידי בולגריה ועלו לארץ בילדותם – אנשים חביבים ותרבותיים כולם, עם זיכרונות מעורפלים מארץ מולדתם ואהבה גדולה אליה שלמדו בבית.  

חוץ מאהבתם למכבי יפו, שפעם נחשבה "הקבוצה הבולגרית" בליגה. 

היינו אמורים לשהות בסופיה שני לילות לפני שנצא לסיבוב של שבועיים במדינה, ובלילה הראשון באו אלי כמה נוסעים והראו לי מודעה כתובה בבולגרית ספרותית ובאותיות קיריליות ואמרו לי: "מציגה בעיר מחר בערב אופרה עם הזמרת הידועה הזו ואנחנו רוצים ללכת אליה!". 

אז נעזרתי במלווה הבולגרית שהתלוותה לטיול על פי דרישת משרד התיירות הבולגרי ושימשה גם כמתורגמנית, רכשנו כרטיסים לאופרה, ולמחרת בערב הלכנו כל הקבוצה לבית האופרה של סופיה לצפות בהופעה. 

על השחיטה 

אז ככה: 

היה על הבמה בחור נאה מאוד, כבן 40, שערו כסוף ועשיר וגזרתו חטובה, והוא היה בתפקיד אמן, כנראה צייר ככל שהבנתי בבולגרית מזומרת מגיעה, אבל משום מה הוא היה חמוש בחרב במקום במכחול.  

כרגיל, הסברתי לעצמי בראש שזו אופרה, על כן הכול יכול להיות. 

האמן הזה היה מאוהב עד מעל לראש במישהי שנראתה כמוני – הייתה לה בטן גדולה כמו שלי, זרועות עבות, נראה לי שגם הייתה קירחת כמוני מתחת לפאה שחבשה, היא נראתה בגילי וגם החן האישי שלה בכללו היה דומה לשלי. ועדיין, האמן התנהג כאילו היא יפהפייה, והיה כאמור, מאוהב בה קשות. 

ברור לי שמדובר בהצגה ולפעמים צריך לעשות "כאילו", אבל עדיין, להבנתי, אם עושים נניח סרט על קופיקו, לא סביר ללהק את קינג-קונג בתפקיד הקוף, לא? 

הגברת הזו לא הפסיקה לצרוח במשך שעה וחצי, ונזכרתי בשכנה שלי מילדות. אחר כך מתוך הרגל חיפשתי אם מתרוצץ עכבר על הבמה. 

העלילה הייתה בבולגרית מזומרת, כאמור, כך שאין לי הרבה מושג מה באמת קרה בה, אבל באיזשהו שלב הפרימדונה נעדרה מהבמה מאיזושהי סיבה, האמן ניצל את ההזדמנות שהיא איננה, לקח את החרב שלו ושחט את עצמו – ניחשתי אז ואני עדיין חושב כך, שזו הייתה הדרך היחידה שהוא מצא לברוח מצרחותיה של הזמרת. 

בשלב הזה הגברת חזרה לבמה וראתה אותו שוכב מת. הפעם לצרחות שלה הייתה הצדקה, אני חייב להודות, ואחרי שצרחה כמה דקות לקחה גם היא את החרב וביצעה חראקירי בעקבות אהוב ליבה. חשבתי אז ואני משוכנע גם כיום שאם היא הייתה עושה את זה שעה וחצי קודם היא הייתה מצילה את חייו, אבל מה אני כבר מבין באופרה. 

אחר כך המסך ירד ויצאנו. 

הנוסעים שלי, שלא כמו המדריך שלהם, אנשים תרבותיים כולם, נענעו בראשם בהתפעלות והחליפו ביניהם חוויות מלאות התרגשות ובין השאר פנו אלי ושאלו מה אני חושב על הצגת האופרה שחווינו. 

"בלתי נשכחת", אמרתי להם אז. "בהחלט חוויה שאזכור לתמיד". 

ולא שיקרתי. עובדה שעברו מאז 30 שנה ואני עדיין זוכר את הטראומה כאילו קרתה אתמול.