"אם הייתה לי ערבית טובה, הייתי שמה בורקה ונכנסת לחפש את אליה," אומרת סיגלית כהן, מצור הדסה, אמו של אליה כהן שנחטף מהמסיבה ברעים * אליה, (26), מצור הדסה, היה במסיבת הקטל סמוך לרעים, ביחד עם זיו עבוד, חברתו, שניצלה כששכבה מתחת לערימת גופות
ביום שבת, ה-7 באוקטובר, נסעו אליה כהן מצור הדסה שבהרי ירושלים וחברתו זיו עבוד למסיבת 'נובה', בסמוך לקיבוץ רעים שבעוטף עזה. ברגע שהחלו האזעקות הם רצו לרכב והחלו בנסיעה, אבל אז החלה התופת ואליה כהן, בנה של סיגלית כהן, נלקח בשבי החמאס.
כתבות רבות נכתבו על אליה ועל שאר חטופים, ופעולות רבות נעשות על ידי בני משפחתם של תושבים תמימים שנחטפו באכזריות על ידי החמאס. אבל כאבה של אם הוא בלתי יתואר, ועל כן אני מנסה להבין את סיגלית (סיגי) כהן, אמו של אליה, הנמצאת בזמן כתיבת שורות אלו בטיסה בדרך ללונדון, כדי לדבר עם כמה אנשי תקשורת ועם הקהילה היהודית, תוך שאני מנסה לתאר לעצמי – ללא הצלחה, איך חיים כשהחיים שלך מוחזקים בשבי בידי רוצחים, ממש מעבר לפינה.
סיגלית יקרה, איך מתחילים לדבר על מה שקורה? איפה את רוצה להתחיל? אולי תספרי לי על מיהו אליה הילד, הנער, הבחור? מה מאפיין אותו, מה הוא רוצה ללמוד או לעשות בחייו, מה הוא אוהב לעשות?
"אליה בחור שמח ומלא חיים, חברותי מאוד, מתעסק בהמון דברים ביחד: מפיק מסיבות טראנס, מטייל בעולם, עוסק בשיווק ונדל"ן ולומד ייעוץ עסקי. הבן שלי הוא בחור עם לב ענקי שאוהב לעזור לכל מי שצריך עזרה. קשוב ומאוד אמפטי לסובבים אותו. אליה אוהב בעלי חיים ובמיוחד את הכלב שלו צ'אפו שמחכה לו בבית."
תרצי להרחיב על היום שבו הכול קרה? איך גילית שאליה נחטף, למה התעוררת בבוקר יום שבת ה-7.10?
"התעוררנו מהאזעקות בשעה 8.15 ולא התרגשנו, אפילו הלכנו לבית הכנסת במושב ושם היו אנשי צבא שסיפרו לנו שיש בלגן במדינה. סיימנו את התפילה מוקדם וחזרנו הביתה. בסביבות 11 בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאחות של זיו בת הזוג של אליה שאמרה שהיה בלגן במסיבה, שהם קיבלו תמונה של אליה מבית חולים כלשהוא ושזיו נעדרת.
"לאחר כשעה קיבלתי הודעה בפייסבוק מידידה של אליה מהתיכון, ששאלה אותי אם נכונה השמועה שאליה נחטף. שאלתי אותה למה היא חושבת כך? והיא שלחה לי תמונה של אליה עם כיתוב בערבית: 'אסיר ישראלי נמצא בעזה'. לא האמנתי זה קורה אז התחלתי להתקשר לכל בתי החולים והוא לא היה באף בית חולים וכך הבנתי שהוא אכן נחטף לעזה."
כיצד התחלת לפעול אחרי ההלם הראשון שבו הבנת שאליה מוחזק בשבי החמאס? האם לקח לך זמן להתעשת / לקום מישיבה או שכיבה. מי היה לידך?
"הייתי בהלם מוחלט, חשבתי שאני חולמת והתהלכתי בבית וביקשתי להתעורר מחלום הבלהות הזה. היו לי אורחים בבית ולא הצלחתי להתייחס אליהם ולארח אותם. פשוט הייתי בהלם מוחלט."
ספרי לי על התחושה שלך עכשיו, ברגע זה בטיסה, איזה מחשבות עוברות לך בראש? מה עוזר לך להירגע?
"כשאני נזכרת באותה שבת מתהפכת לי הבטן… אני כעת בדרך ללונדון, טסה כדי לדבר עם כמה אנשי תקשורת וכן נוסעת לקהילה היהודית שם. אני עושה זאת במטרה להעלאת המודעות בעולם שיש אזרחים חטופים שנמצאים בעזה. מה שעוזר לי להירגע זו העשייה – לפעול כמה שיותר ולא לתת למחשבות להשתלט עלי. מעבר לכך אני מתפללת המון כי רק הקב"ה יעזור לנו להחזיר את כל החטופים הביתה."
לא ישנה ומתעוררת ממחשבות
מרבית הישראלים לא נרדמו לילות שלמים לאחר הטבח הנורא והחטיפות, האם את נרדמת? האם את ישנה בלילה באופן סדיר?
"אני כמעט ולא ישנה. המעט שכן זה אחרי עשייה מרובה שגורמת לי לקרוס למיטה. מה שעוזר לי לקום בבוקר ולהתעורר ולהתחיל את היום, אלו הן המחשבות שמעירות אותי."
את מרגישה את אליה לפעמים? אם כן, מה התחושה…
"אני שומעת את הקול שלו בהודעות קוליות, נזכרת בחיבוקים העוטפים שלו ובעיקר מתגעגעת אליו."
איך את מתחזקת?
"אני מקבלת את כל מי שמגיע בחיבוק גדול, זה עוזר להירגע ולהתחזק. אני מאוד מתחזקת מהתמיכה של העם. ואני יודעת שבכל נושא יש דעות לכאן ולכאן. ומשתדלת לא להתעסק בהן."
יש רגעים בהם היית רוצה לצאת מהבית, להכנס לעזה, לתור כל סמטה ולהיכנס אל כל מבנה ולמצוא את בנך? את מדמיינת סיטואציות כאלה?
"כל הזמן אני אומרת שאם היתה לי ערבית טובה – הייתי שמה בורקה ונכנסת לחפש את אליה."
מה קורה בלב ובנפש כשאת רואה איחוד של בני משפחה עם שבויים?
"מאוד שמחתי לראות חטופים שחוזרים הביתה. יחד עם זאת, הבן שלי כרגע לא בעסקה וזה מאוד מכאיב ומרגיז. יש שני קצינים של צה"ל שמגיעים בעיקר לראות מה שלומנו וליידע אותנו אם יש להם מידע כלשהוא לגבי נושא החטופים."
בשיחות סלון, מתגלות לפעמים דעות של אנשים שרוצים לעזוב את הארץ או כאלה שחוששות להוליד ילדים או לגדל כאן ילדים, בעיקר לאחר הטבח הנורא. מה דעתך על כך? מה היית אומרת לאישה שמפחדת לגדל כאן משפחה?
"זה נכון, אני באמת מרגישה שכרגע אנחנו לא בטוחים, אבל אין לנו ארץ אחרת. פה זה המדינה שלנו ולמרות שזה לא מרגיש כך. פה אנחנו הכי בטוחים."
ולסיכום, איזה מסר תרצי להעביר לקוראים, או לממשלה ולמקבלי ההחלטות?
"ב-7.10 הזנחתם את הבטחון של יושבי העוטף ושל החבר'ה מהמסיבה. האחריות שלכם היא לדאוג להבאתם של החטופים בריאים ושלמים – ולדאוג שהעסקה הבאה תכלול גם גברים צעירים שהיו במסיבה ובכלל גברים שלא אוזכרו בכלל בעסקה הנוכחית."
מערכת "קו למושב" שולחת חיזוקים ומחשבות טובות למען סיגלית ואליה ולמען כל מי שמחכה לאדם יקר.
את הכתבה המורכבת והקשה הזאת, החלטתי לסיים בכמה שורות של שיר, אותו כתב נעם רותם, שיצא בשנת 2007 ולמרות השנים שעברו, נראה רלוונטי מתמיד:
עזרה דרך / נעם רותם
כל מי שאיבד קורת גג, כל מי שברח מהבית
כל מי שזקוק לאשפוז, כל מי שלא אכלה כבר יומיים
כל מי ששבר שמירה אחרי עשר שעות על הרגליים
כל מי שנרקב באיזה תא, כל מי שנתנו לו חודשיים
עזרה בדרך עזרה בדרך
עזרה בדרך שלך
כל מי שלא רואה לזה סוף, כל מי שחי כמו עבד
כל מי שגדל ברחובות, כל מי שלקחו לה ילד
כל מי שוויתר על כליה בשביל להציל את היתר
כל מי שעכשיו בצבא, כל מי שעכשיו בבית ספר
עזרה בדרך עזרה בדרך
עזרה בדרך שלך
