מי שהבחינו בין התיישבות, שזה אנחנו, הטובים והיפים, לבין ההתנחלות, שזה הם, הרעים והמכוערים – הפסיקו להתיישב. כוונתי אלינו, התנועה הקיבוצית. ובכך חטאנו לייעודנו. ואנו חוזרים גם לחזונו של יגאל אלון – התיישבות בבקעת הירדן, על מנת לעצב את גבולה המזרחי של מדינת ישראל כגבול בן הגנה
*תמונה ראשית: קיבוץ ניר עוז בראשית הדרך. הגישה הפוסט התיישבותית היא סניף של הפוסט ציונות
כאשר פלשו הפלסטינים לנגב המערבי ב-7 באוקטובר, במעבר מעזה לצד הישראלי של הגדר, הם דיווחו בקשר "נכנסנו לכיבוש". כן, "הכיבוש" הוא הנגב. וכאשר הם חדרו לקיבוצים, הם דיווחו "אנחנו בהתנחלות בארי", "אנחנו בהתנחלות כפר עזה", "אנחנו בהתנחלות ניר עוז". הם לא שמעו על כך ש"התנחלות" זה-לא-אנחנו-זה-הם.
התנחלות אינה מילה גסה. התנחלות והתיישבות הן היינו הך. הנה, ידיעה מ"דבר", 27.5.55: "קיבוץ ניר עוז, הקיבוץ ה-70 של הקיבוץ הארצי, התנחל ביום ד' בבית נרה שבגבול רצועת עזה. המתנחלים הם בני הארץ". וכך נכתב ב"הצופה": "ההתנחלות הזו, שהיא ה-15 בהתנחלויות הנח"ל, שוכנת מול ח'אן יונס, המצויה במרחק חמישה קילומטרים ממנה. ניר עוז הוא גם הקיבוץ הראשון שהוקם בגזרת נירים לאחר הפסקה של חמש שנים".
מי שהבחינו בין התיישבות, שזה אנחנו, הטובים והיפים, לבין ההתנחלות, שזה הם, הרעים והמכוערים – הפסיקו להתיישב. כן, כוונתי אלינו, התנועה הקיבוצית. ארבעה עשורים המשכנו לקרוא לעצמנו תנועה מיישבת, אך לא הקמנו יישובים, ובכך חטאנו לייעודנו. כשהעליתי את הנושא במפגש עם אחד ממזכירי התנועה שביקר באורטל, הוא השיב לי נחרצות: "היום התיישבות אינה משימה לאומית".
הגישה הפוסט התיישבותית היא סניף של הפוסט ציונות. כמוה כמו אמירה שעליית יהודים לארץ ישראל אינה משימה לאומית. ויש האומרים גם את זה.
החדשות הטובות הן שהתנועה הקיבוצית חוזרת לעצמה. מזכ"ל התק"צ ליאור שמחה מדגיש בכל נאום שהתנועה הקיבוצית היא בראש ובראשונה תנועה ליישוב הארץ. ומה שחשוב יותר, הוא שהדיבורים מתורגמים למעשים.
הסנונית הראשונה היא הקמת קיבוץ חדש במבואות ערד. הנגב זועק להתיישבות ציונית. אנחנו מאבדים את הנגב, וזו משימה לאומית עליונה. הנה, אנו חוזרים להתיישב בנגב. ומה שחשוב לא פחות, הוא שאנו מקימים שם קיבוץ משותף לחילונים ודתיים. ההתיישבות החלוצית, מאז ומתמיד, הייתה המו"פ של יצירה חברתית חדשנית, ושל מענה לאתגרי החברה.
הקרע בעם ובעיקר בין חילונים ודתיים, הוא האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל. הקמת קהילות משותפות, יישובים משותפים, מסמנת את הדרך לריפוי החברה הישראלית. בשנים האחרונות קמו יישובים כאלה במקומות שונים בארץ, והנה – גם קיבוץ משותף, ואני מקווה שהוא יוביל גם במערכת חינוך משותפת. גם כאן, בנגב, הוטחה ביקורת על ההתיישבות, הרי ברור שהנגב הוא של הבדואים ומה פתאום התיישבות יהודית. אז הנה, אנחנו חוזרים לבן גוריון ולחזונו הגדול.
תוצאות דמוגרפיות לא מעודדות
ואנו חוזרים גם לחזונו של יגאל אלון – התיישבות בבקעת הירדן, על מנת לעצב את גבולה המזרחי של מדינת ישראל כגבול בן הגנה, ולהבטיח שיהיה זה גבול של קבע, מיושב בפריסה התיישבותית רחבה לאורך הירדן. יש להודות, שהתוצאות הדמוגרפיות של ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן, אחרי 60 שנה, אינן מעודדות. והנה, "השומר החדש" מעלה על הקרקע בימים אלה מושב עובדים חדש, בתרון. והתנועה הקיבוצית ותנועת מחנות העולים עומדת להקים קיבוץ חדש בבקעת הירדן.
"הארץ" תוקף את התנועה על כך שהיא מקימה התנחלות חדשה בשטחים הכבושים. הדגש בכותרות ובתוכן שני מאמרים בנושא הוא על המילה "התנחלות". הרי התנחלות זה רע, זה הרעים, זה הם. והמטרה היא לסנוט בנו.
אך אילן גזית, יו"ר תנועת המחנות העולים ובעצמו חבר קיבוץ נערן, או התנחלות נערן, אינו מתבלבל. "אנחנו לא מתביישים בזה ולא מסתירים את זה. זה בהתאם לתפיסה שלנו: צריך גבול ביטחוני חזק במזרח, שהוא בר הגנה ויוצר תנאי הכרחי לשלום. אנחנו אנשי שמאל שמאמינים בשוויון בין בני אדם, ומנחה אותנו תפיסה הומניסטית, סוציאליסטית ודמוקרטית".
זה קצת מבלבל את החבר'ה ברח' שוקן. שמאל והתנחלות?! הומניזם, סוציאליזם, דמוקרטיה ו… התנחלות?
אז הנה, אנחנו שוברים להם פרדיגמה. הם נלחמים גם בהתיישבות בגליל ובנגב, והנה, תנועה מתוך מה שקרוי המחנה הליברלי מקימה התנחלות בגדה…
כן. זו המשימה שלנו, של התנועה הקיבוצית, ליישב את הארץ, ליישב את הגבולות, להבטיח גבולות ביטחון. זו דרכנו מאז ומעולם. ואחרי תרדמת חורף של ארבעה עשורים, אנו חוזרים לעצמנו.
חבל שאילן גזית הצטדק שחשוב שאנחנו נתיישב שם אחרת יתיישבו שם אחרים. הוא אמנם צודק. אם אנחנו לא נהיה שם, הפלסטינאים יהיו שם. אך לא לכך הוא התכוון, אלא לימין הישראלי. אמירה מיותרת. אדרבא, יש בבקעת הירדן מקום לכולם, וחידוש ההתיישבות, כמו הקמת הבית המשותף עם הקיבוץ הדתי, הוא ההזדמנות הגדולה לחידוש הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה הציונית לבין הציונות הדתית.
