למתן צורי, בן מפלסים, עיתונאי ידיעות אחרונות ו-ynet בדרום, היה ברור שהוא יהיה חקלאי עד שאיבד את הראייה בעין אחת בתאונת עבודה. ספר השירים שלו שרואה אור בימים אלה מעיד על כך שלמרות זאת הוא רואה למרחוק
מתן צורי (42), גרוש ואב לשלושה, בן קיבוץ מפלסים שמתגורר בכרמיה, מסקר ב-20 השנים האחרונות בעיקר נושאים ביטחוניים באזור הדרום אבל כילד היה בטוח שיעסוק בחקלאות. "לא תכננתי לעבוד בעיתונות, זה קרה די במקרה. כמי שגדל בקיבוץ ידעתי שאעבוד בחקלאות. סבא וסבתא משני הצדדים הם ממייסדי קיבוץ מפלסים, אבי עבד בחקלאות, המשפחה עבדה בחקלאות וגם אני אחרי הצבא באתי לעבוד בחקלאות, זה מה שידעתי לעשות". מספר צורי שממש בימים אלו ימלאו 20 שנה לתאונת העבודה שאירעה לו בעת שעבד על הטרקטור. "עבדתי על מכסחת הידראולית, חוט ברזל הסתבך והעיף חתיכות". חתיכת ברזל עפה וננעצה בעינו השמאלית. "שכבתי בבית חולים עם תחבושת על העין מספר ימים עד שהרופאים בישרו לי שבעין זו לא אראה ושאצטרך ללמוד לחיות עם עין אחת. הייתי בן 22, ממש ילד, שכבתי בבית חולים וחשבתי מה אעשה עכשיו עם החיים".
חבר מהצבא שהגיע לבקר בבית החולים שאל אותו מה הוא הכי אוהב לעשות, "'כל אירוע בחיים יכול להביא אותך לתכלית', הוא אמר. עין אחת שלי נחשכה, חשבתי מה אני הכי אוהב לעשות שהוא לא מסוכן. התשובה הייתה – לכתוב. יצאתי מבית חולים, עברתי שנה של ניתוחים בעין ובמקביל עם ההתאוששות, והלמידה לחיות עם עין אחת, התחלתי לעבוד במקומון באשקלון. כתבתי כתבות מגזין וסיקרתי אירועים קטנים". צורי נכנס לתחום העיתונות ותוך מספר חודשים עבר לכתוב במקומון של מעריב בתל אביב. באותו זמן התחילה תוכנית ההתנתקות וחיפשו כתב שיסקר מהדרום. צורי עבר לבאר שבע, נכנס לרדיו דרום ובמקביל הפך לכתב של ידיעות אחרונות. גם לאחר שהסתיימה תוכנית ההתנתקות המשיך צורי לסקר את אזור הדרום, בעיקר את אזור עוטף עזה, מאשדוד ועד באר שבע. "אמנם זה לא פחות מסוכן, אבל זו עבודה מעניינת. בגלל התאונה שאירעה לי, התגלגלתי לעיתונות".
אחרי 20 שנה כעיתונאי אתה מוציא ספר שירים.
"מגיל צעיר אהבתי לכתוב, בעיקר למגרה. לא חשבתי שארצה לעשות עם זה משהו. עיתונות זה תחום אינטנסיבי, סיקור של אירועים וכתיבה מגזינית. יש הרבה מפגשים עם אנשים מעניינים, אירועים, חוויות שאתה מסקר. העבודה הזו היוותה לי השראה לכתיבת טקסטים ושירים. לאחרונה החלטתי לאגד את הטקסטים לספר שירים, כולם בהשראת עבודתי העיתונאית: שירי מחאה שקשורים לחיים שלנו בארץ, אירועים שהייתי בהם, מלחמות, שכול, ראיונות עם אנשים".
הספר נקרא "כתב שירים" על משקל "כתב עיתונות" והוא מכיל עשרות שירים שנכתבו לאורך 20 שנות עבודתו של צורי כעיתונאי. "הוצאתי את הספר בשבילי, לקרובים, לחברים. כל עבודתי העיתונאית מלווה בכתיבת שירים וזה היה תהליך מעניין לחזור לטקסטים שכתבתי לפני 5, 10 ו-20 שנה".
אחד השירים בספר "הבת" נכתב בעקבות אירוע במבצע צוק איתן מ-2014, כשצורי היה עם הכוחות הצבאיים בשטחי הכינוס לפני כניסתם לרצועת עזה. "זה היה יום שבת וראיתי מהצד לוחם מילואים עומד עם אשתו ועם הבת שלהם בת ה-8. לא שמעתי מה הם אומרים, אבל לפי שפת הגוף ראיתי שהם מודאגים. הם הביאו סירים של אוכל והילדה הביאה קלסר ובו ציורים ומכתבים. מפגש אינטימי חם של משפחה, אבא, אימא, ילדה. ישר עלה לי החשש שיקרה לו משהו וחשבתי מה הילדה הכי הייתה רוצה שיקרה. הסתכלתי עליה וכתבתי מכתב מתוך העיניים שלה, בתור ילדה לאבא, שיר מנקודת המבט שלה. התפללתי בשביל הילדה ובשביל האבא והמשפחה. לא יודע מה שמו ומה שמה אבל יודע שהסוף טוב, האבא חזר הביתה. האירוע הזה נתן לי השראה. כתבתי שירים שקשורים לסיטואציה הביטחונית בעוטף עזה ושירי מחאה על פוליטיקאים שמגיעים לאזור הדרום. זה אזור שנמצא בסכסוך כבר מעל 20 שנה, ירי של רקטות וסבבי לחימה ואף ממשלה לא ממהרת למצוא פתרון שיביא שקט. נקודת ההסתכלות שלי ממנה אני כותב היא של האנשים בסיטואציה. אני לא הסיפור, אני המספר".
מעבר לנושא הביטחוני מסקר צורי גם את התחום הפלילי. "סיקרתי גם את פרשת קצב, את עולם המעצרים. אני יושב בבית משפט ואחר כך כותב מנקודת מבט של החשוד, של הנאשם, של עורך הדין. כעיתונאי אני זבוב בשטח, רואה את הסיטואציה ומעביר דיווח קצר. באירוע יש גם את האווירה, יש תחושות, ומידי פעם אני גם כותב שירים מזווית אישית".
הוא עוד ישוב
נולדת בקיבוץ, עזבת והחלטת לחזור ולגדל את ילדייך בקיבוץ.
"הקיבוץ נתן לי את ההשראה הכי גדולה לכתיבה. חיי קיבוץ מזמנים רעיונות וסיטואציות, לפעמים מצחיקות, לפעמים כואבות. גם היום אני נתקל בזה ולרוב זה משעשע. רוח הכתיבה וההשראה מתחיל בכך שגדלתי בקיבוץ, בסביבה שנותנת מוזה לסיטואציות ואירועים. אני ממש יכול להרגיש פיזית את הרוח של הקיבוץ בתור ילד שיושב אצל ההורים או בבית הילדים. יש לי סבתא בת 94 ואני מגיע הרבה לבקר במפלסים. כשהבן שלי עשה עבודת שורשים לקחתי אותו לבית הקברות, כל החבורה שם.
לפני השירות הצבאי עזבו הוריי את מפלסים, יש לנו שם משפחה גדולה. החלטתי לחזור כבוגר ולחיות בקיבוץ עם שלושת ילדיי, יאיר, נגה וינאי, כדי שגם הם יקבלו את מה שאני קיבלתי: ילדות טובה, חיי קהילה, ערכים, חופש להחליט מה לעשות. לא הייתי גר במודל של הקיבוץ שאני גדלתי בו. קיבוצים שורדים ומתפתחים בזכות מודלים מותאמים מבחינה כלכלית וקהילתית. כשיש הפרדה בין קהילה לכלכלה, כשיש חופש כלכלי, יותר קל להיות מסור לעניינים הקהילתיים ולחינוך, קל יותר להתחבר למקום מתוך רצון להיות חלק מקהילה".
יש צלקות מהקיבוץ?
"אני יכול להגיד שאני בריא בנפשי ואין לי שום דבר רע לומר על הקיבוץ שגדלתי בו. גדלתי בקיבוץ שהרבה אנשים בו היו משפחה שלי. משפחה ותיקה סבים וסבתות ודודים, המשפחה הכי גדולה בקיבוץ, כך שגדלתי באווירה מאוד משפחתית. אני מכיר את הסיפורים שיש מבתי הילדים, את הטראומות שיש לבני קיבוץ מהלינה משותפת. מודע למה שהיה וגם מזדהה. שריטה זה לא בהכרח דבר רע. השריטה שיש לי בעין, זאת שבגללה אני לא רואה, הובילה אותי למקום חיובי.
יש שירים שנכתבו על הקיבוץ, בהשראת הקיבוץ. כשאתה מגדל ילדים אתה נזכר בחוויות שמעוררות השראה. יש כמה שירי ילדים שנכנסו לספר. שירים שכתבתי לילדים שלי בהשראת הקיבוץ אלו שירים שאני אוהב במיוחד".
ספר שירים זו חשיפה מסוג אחר.
"יש תחושה של חשיפה. אומנם אני לא הסיפור, אני המספר, אבל הלב שלי בתוכו, הוא שלי, זה אני. משפחה וחברים ידעו שאני כותב שירים. הציבור, שמכיר אותי כעיתונאי, לא מכיר את הצד הזה בי. זה נשמר בצניעות. מן הסתם אדם שעוסק בכתיבה כותב דברים נוספים. אני מרגיש חשוף, אבל אני בסדר עם זה.
אני משווה את הוצאת ספר השירים הזה למה שעברתי עם הפציעה בעין. אירוע משמעותי שקורה בדיוק 20 שנה אחרי. לא תכננתי את זה. כמו הפציעה גם הספר הוא תפנית בחיים שלי, גם מבחינת ההכרה מבחוץ. אני לא רק כותב כתיבה עיתונאית, אלא גם שירים סיפורים. זה פתח לי את העין מחדש במובן המטאפורי, עוד שלב בהחלמה שלי מהפציעה הזו שיצרה מגבלה לכל החיים".
