ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה
זה מתחיל מנציגים, זרים, שמגיעים לבית המשפחה. במכונית שאף אחד לא מכיר, בהליכה שאף אחד לא מכיר. הם נכנסים לבית קטן ונבלעים בתוכו. זה ממשיך עם השכן שביקש להשאיל את הטרקטור. אבל הוא רואה את המכוניות הזרות ואת האנשים הזרים בחלונות. הוא רואה את השקט שאופף את הבית ונסוג. הוא חוזר לביתו מעט מבולבל. אשתו שואלת: "איפה הטרקטור שביקשת להשאיל?" והוא עונה לה: "לא דפקתי. משהו שם לא בסדר." אשתו, יוצרת קשר עם השכנה הבאה, ומעבירה את המידע הלאה. בתוך מספר שעות כל הכפר יודע שמשהו קרה. לא צריך לחכות להודעה הרשמית כדי להבין, בעצם, שהילדה לא תחזור לעולם.
איך כפר שלם קובר ילדה? הפעולות אותן פעולות. זה לא משנה אם היא בת שבע או בת 27. כשמזכיר הכפר מקבל את ההודעה הרשמית, הוא עוזר להדפיס מודעה לעיתון ומודיע לכולם. רכזת אבלות לא מופיעה בבית המשפחה, אבל היא כבר אירגנה את כל מי שצריך לארגן – מלפפונים ממשפ' לוי, עגבניות ממשפ' רהב. החלבן משה כבר הקצע פרה אחת ממשקו שאת חלבה ייעביר במלואו לבית הזה הספציפי, שאף אחד לא אומר את שמם, אלא בלחישה של כאב והלם. פלפלים, בצלים ותפוחי אדמה מגיעים בשקים מהמושב השכן, "אנחנו שותפים בגורלכם," כתוב בצניעות על הפתק הקטן שמוצמד לשק הגדול. הגבן נותן מגבינותיו והקצב מבשר הכי מובחר. הכל חינם אין כסף.
"זו השתתפותנו," הם עונים למבט השואל של בני המשפחה שפתחו את הדלת. הם עומדים על המפתן וחוסמים אותו בגופם הגדול. מוללים באצבעותיהם המיובלות כובע מרופט. עיניהם נעוצות בכובע שנשותיהם יתעקשו כי יחבשו לכבוד הביקור, אבל הם לא מסוגלים לחבוש אותו. חוסר האונים גדול מדיי. כל תושבות הכפר מסודרות בתורות להניח סירים חמים על המפתן. לא צריך לדפוק ולא צריך להגיד תודה, כולם יודעים לבד.
איך כפר שלם קובר ילדה? כל אלה המסוגלים ללכת, מהצעיר ביותר ועד המבוגר ביותר, מתייצבים בבית העלמין, לפרידה אחרונה. ההלם מופיע על פני כל אחד ואחת. הלב צונח עם כל צעד שמבצעים לקראת הבור הפעור. תהלוכת הפרידה ארוכה ומפותלת. בשקט ובדממה. קוברים ילדה פטפטנית, צחקנית, יפיפיה. הדממה השוררת בבית הקברות, בין השיש והאבן, חונקת. מעל הבור הפתוח, עומדים בצפיפות בני המשפחה, ממאנים להיפרד. ההספדים פשוטים, של אם באובדנה, של אחות באבלה. של סב שלא יודע את נפשו.
איך כפר שלם קובר ילדה? היא היתה חלק מהנוף הכפרי מאז שנולדה. היא גדלה פה, צחקה פה, השתוללה על המדשאות ושיתפה סודות בין העצים. גם כשבגרה מעט, נשאר בה אותו חיוך שובבי, של תלתלים בשמש קיציית וחסרי דאגות. יש ילדות שיצאו לטייל וחזרו, יש ילדות שיצאו לשירות צבאי וחזרו, יש כאלה שיצאו ללימודים. אבל תמיד חזרו. בין אם היא קטנטונת, ובין אם היא בוגרת. כולן חוזרות. בית ילדותה כבר לא ישמע את צחוקה, לא יתמלא אור בבואה, הקירות לא יהדהדו את צעדיה.
התמונה המצטיירת לכל מי שמביט מהחלונות היא הפוכה לחלוטין. הבית גדוש אנשים, מכרים, חברים וקרובי משפחה. אבל יש שקט. אף אחד לא יצחק יותר בבית הזה, עיני בני המשפחה כבויות, הקירות עירומים. איש לא יודע מה לומר, אף אחת לא יודעת איך להתנהל. אף אחד לא מנגב את הדמעות. לבסוף, כשנפרדים מהאב, ניגשים ואומרים: "מה שאת צריך, אנחנו פה." והוא… רק רוצה את בתו בחזרה.
איך כפר שלם קובר ילדה? כולם נרתמים בתום השבעה, וגם בתום השלושים, וגם בערב החג. תורמים אוכל, ציוד, שעות עבודה בשדות ושעות טיפול בבית – ישנם ילדים קטנים לדאוג להם, ובית לנקות, בישולים לבשל, בגדים לכבס. ישנם בעלי חיים לדאוג להם, ישנם מטעים לגזום ושדות לרסס. בני המשפחה מנסים לחזור לשגרה, מקווים שעבודה על המשחזת או על המכסחת תצליח להקהות את הכאב. ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה.
איך כפר שלם קובר ילדה? החברים הקרובים חוגגים אחד לשני יום הולדת ומרימים כוסית לזכרה. מזכירים את שמה בכל יום זיכרון ובכל טקס חברתי. מנציחים את שמה ברחוב הראשי ונוטעים לזכרה עצים. מבצעים בשמה מצוות וקוראים עליה תהילים, גם אלה שלא מאמינים. וקוראים על שמה תינוקות חדשים. החברה הטובה מבקרת בבית הקברות, בתדירות שנהגה ביקרה אותה בביתה, אבל האבן קרה ולא עונה. את יום הולדתה כל הכפר זוכר, ונפגשים בבית הקברות והעיניים שוב דומעות. "כמה אפשר עוד לשאת?" ממלמלים הגברים ביניהם. הנשים בתורן מסתכלות על המצבה, דומעות, ולוחשות "אנחנו מבקרים אבנים במקום ילדים." יש אפילו כאלה שמחפשים את נשמתה בפרפרים המזדמנים.
איך כפר שלם קובר ילדה? בשעות הלילה הקטנות, כשהאם מטיילת בשדות, חסרת מנוחה וחסרת אונים, היא לוחשת לעצים: "אני רוצה את הבת שלי בחזרה! לקחתם? תחזירו בחזרה!" הרוחות לא עונות אף תשובה. בהיעדרה של המשפחה, הנוסעת לבית הקברות או נוסעת לרשויות לטפל בענייניה של ילדה קטנה שאיננה, נשות הכפר ממשיכות ומארגנות את הבית למבקרים הבאים. הן מבשלות בישולים וקוצצות ירקות טריים, פותחות את החלונות ומאוורות את הכרים. תושבות ותושבי הכפר נפגשים שוב ושוב בבית המשפחה, בולעים את הגוש בגרון ואוכלים מכל מה שמוגש בחצר הגדולה. מעלים זיכרונות ילדות, מספרים עליה סיפורים ומנגנים בשבילה שירים עצובים, מקיפים את בני המשפחה מכל עבר. בפרידה כולם זוכרים להגיד: "יהיה בסדר."
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון.
