פרופ' רפי גורן ז"ל: חוקר הדרים ומנהיג אוניברסיטאי -דברים לזכרו
פרופ' רפי גורן נולד ב-1933 בתל אביב. בשנת 1963 השלים דוקטורט וב-1978 פרופסורה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. הוא חקר את תחום הגידול המקצועי של הדרים, וכמו כן בדק את פעילותם של הורמונים צמחיים לצורך בקרת פריחה, פוריות ואיכות פרי.
בנוסף, כיהן כדיקן הפקולטה לחקלאות, הקים את "מכון מגיד" באוניברסיטה, ופרש ב-2000 אך המשיך במחקר כפרופ' אמריטוס. כמו כן, הוענק לו פרס קיי לפיתוחים חדשניים במסגרת אירועי חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הניתן לעידוד סגל וסטודנטים של האוניברסיטה העברית לפתח שיטות חדשניות בעלות פוטנציאל מסחרי.
חוקר הדרים ומנהיג אוניברסיטאי
על פרופ' רפי גורן כתב אליעזר גולדשמידט: "לפני כחודשיים (2.10) נפרדנו מחבר יקר, שותף אישי לעבודה ולמחקר בפקולטה לחקלאות במשך יותר מ-60 שנה, שהגיע לגיל 91. כשאדם מגיע לגיל מבורך זה, ישנם רבים שלא זכו להכירו בשנות פעילותו ולכל היותר שמעו את שמו. בשורות הבאות אנסה למלא את החסר, למיטב ידיעתי.
רפי כמדען
רפי החל את עבודתו המחקרית במעבדתו של פרופ' ש. מונסליזה ז"ל במחלקה להדרים, בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, ברחובות. במקביל לעבודת הדוקטור, שעסקה בתפקיד הפלבנואיד "הספרידין" בהתפתחות פרי השמוטי, עסק רפי גם בנושאים יישומיים, כגון קוטלי עשבים בפרדס ועוד. עד מהרה הפך רפי לחוקר הבכיר בקבוצה, יד ימינו של פרופ' מונסליזה.
גם לאחר סיום עבודת הדוקטור (1963) המשיך רפי לחקור בתחום ההדרים. הייתה זו גישתו של פרופ' מונסליזה, שדרש מתלמידיו להתרכז בענף ההדרים, שהיה באותה תקופה בשיאו. כמו כן, כיוון פרופ' מונסליזה את תלמידיו למחקר בהורמונים וחומרי צמיחה, בהם האמין כמשפיעים על כל תהליכי ההתפתחות בצומח – מפריחה ועד חנטה ומנשירה ועד הבשלה.
עם הגיעו למעמד של חוקר עצמאי התמקד רפי בנושא הנשירה של עלים ופירות, ובמחקר זה היה כבר שילוב של חומרי צמיחה עם שיטות ביוכימיות ואנזימטיות. שרשרת ארוכה של שבתונים, תלמידי מחקר, מחקרים עם עמיתים בחו"ל, פרסומים בכתבי עת בינלאומיים, ארגון כנסים, וזכייה בתואר Fellow של החברה הבינ"ל להדרים; כל אלה זיכו את רפי למעמד של חוקר הדרים מן השורה הראשונה.
לא כאן המקום לפרט את כל הישגיו המדעיים של רפי. ובכל זאת יש לציין את תחום המחקר שהעסיק אותו בשנים המאוחרות – פעילותו של הורמון האתילן ושל חומרים נוגדי-אתילן. מחקר זה שתחילתו בשותפות עם חוקר אמריקאי בשם Sisler – הוביל לסינתזה של חומר שהיה אמור לעכב תהליכי הזדקנות ולהעלות יבול של חיטה, תקוות שלא התממשו במלואן.
פעילותו של רפי באוניברסיטה
רפי היה ללא ספק דמות של מנהיג, שדבריו נשמעים. את יכולותיו הארגוניות ניתן היה לראות כבר בשלבי הדוקטוראט, כיצד ארגן צוות שלם למעקב שבועי של 11 פרמטרים של התפתחות תפוז השמוטי, ואפילו כשתאריך הבדיקה היה בערב יום כיפור – רפי לא וויתר, והצוות התייצב לביצוע הבדיקות. לאור הצלחותיו בוועדות הפקולטה ובהנהלת ענף ההדרים, אך טבעי היה הדבר שייבחר לדיקן הפקולטה לחקלאות, תפקיד אותו מילא בהצלחה רבה, בשורה ארוכה של יוזמות אקדמיות, במסירות ובדייקנות (1984 – 1987).
מזווית אישית
כשנכנסתי לעבודה במחלקה כסטודנט (1961) רפי החל כבר בעבודת הדוקטורט. רפי היה עבורי כעין אח גדול, אני זוכר שעזר לי בעבודת המוסמך כאשר הרכיב אותי על הקטנוע שלו לפרדס הניסוי בבית דגן. בהמשך הדרך הייתה לנו שותפות ידידותית רבת שנים במחקרים ובפרסומים, שותפות שנמשכה גם כאשר כל אחד מאיתנו סלל כבר את דרכו המדעית האישית.
בין תכונות האופי הבולטות שלו ניתן לציין נאמנות ואחריות. הוא מילא באחריות ובשלמות כל משימה שקיבל על עצמו, בהוראה, במחקר ובאדמיניסטרציה, תכונה שהביאה להצלחתו כדקן. נאמנותו לתלמידיו הייתה למופת. כאשר אחד מתלמידיו סיים את עבודת הדוקטור שלו דאג רפי שהלה יצא להשתלמות פוסט-דוקטורלית בחו"ל. מסירותו לאשתו נורית ז"ל בתקופת מחלתה הייתה מעל ומעבר, כמו גם דאגתו לילדיו, סמדר, איריס ונמרוד. נזכיר גם את הקשר המיוחד שבנה רפי עם בת זוגו, הדרה, לאחר פטירתה של רעייתו.
ילדותו של רפי עברה עליו בתנאים לא קלים, אבל הוא הצליח לבנות לעצמו אופק תרבותי רחב. הוא הקפיד להגיע לקונצרטים של הפילהרמונית בתל אביב ובעצמו השתלם בנגינה בפסנתר. קירות ביתו מלאים ביצירות מקוריות של אמנים ישראליים. אי אפשר שלא לציין כאן את הקשר המיוחד שהיה לו עם משה הוברמן, קשר שהחל כאשר משה היה תלמיד של רפי, ונמשך במסירות אין קץ של משה כל השנים, עד לימיו האחרונים של רפי ממש. רפי יחסר מאד לכולנו, למשפחתו, לידידיו הרבים ולעמיתיו, בענף ההדרים ובאוניברסיטה, וגם לי, הכותב שורות אלו".
"דרך ארוכה עשינו יחד"
בהלווייתו ספד לו ד"ר משה הוברמן: "איך נפרדים מחבר, משותף לדרך, ממי שאתו אתה בקשר: סטודנט מן המניין, עבודה, הוראה, מחקר ארגון סיורים מקצועיים ובעיקר בקשר חברי-ידידותי משך 55 שנה?!
כי כן, מאז באתי למחלקה להדרים בשנת 1967, לא נפרדו דרכינו. הגעתי למעבדתו של רפי, לאחר שסיימתי תואר ראשון. במהלך עבודתי אפשר לי רפי את עשיית תואר שני ואחר כך את הדוקטורט, בהדרכתו כמדריך ראשי (זאת לאחר סיום המטלות היום יומיות במעבדה ומחוצה לה).
דרך ארוכה עשינו יחד, בהנחיית סטודנטים/יות, הכנות להרצאות, ארגון כנסים וסיורים מקצועיים. ערכנו ניסויים, הוצאנו מאמרים רבים משותפים. הייתי שותף בעריכת מצגות והכנות לקורסים בהדרים ובהורמונים צמחיים, בהדרכת סטודנטים לתואר שני ושלישי, בארגון ובהכנת פלקטים לסיורים המקצועיים.
בכינוסים חיכו למוצא פיו המנומק. משך שנים היה רפי אמון על ארגון והפעלה של כנסים בארץ ובחו"ל, ועדות, קורסים חדשים, דיקן, וניהול המחלקה מאז פטירתו של פרופ' מונסליזה ז"ל. אך בעיקר הצטיין בהפעלת האנשים הנוגעים בצורה זו או אחרת בנושאים הנ"ל. מי אשר עברו את כור ההיתוך במחצבתו, הרגישו בחיי היום יום את האנרגיות ותעצומות הנפש שהשקיע רפי בכל נושא, אף כי לא תמיד אהבו את נחרצותו. תמיד התפעלתי מכישרונו הארגוני ומראיית דברים קדימה שאפשרו לתכנן דברים כמה שנים מראש, כאשר אני עצמי בקושי יכול לתכנן את יום המחרת.
דבר יוצא דופן באישיותו של רפי, היה שמירת אמונים לאורך שנים לחבריו מנהלי המחלקה להדרים ובמיוחד לפרופ' מונסליזה. לזכרו ערך כנסים ויזם את אוסף ההדרים המרשים בחווה החקלאית של הפקולטה לחקלאות. תרם תרומה ייחודית לפקולטה ביוזמתו להקמת המכון למדעי הצמח והגנטיקה. רפי היה מסור מאד לנורית רעייתו. כשחלתה, נשאר בבית במשך שלוש שנים לטפל בה. שמר על קשר טלפוני עם העבודה. אני זוכר שלהסרת הלוט בהקמת המכון הגיעה נורית רעייתו כשכבר הייתה חולה מאד.
בשנים האחרונות, למעלה מעשור, עבדנו על מחקר חדש עם חומר, שהשימוש בו היה אמור להעלות את חיי המדף של פרחים ופירות, ובהמשך להעלות את יבול החיטה. היה זה מחקר פורץ דרך, שיכול היה לתרום רבות לאנושות. חסרונו היה העלות הגבוהה של החומר שבו היה צריך לרסס את שדות החיטה. גלשנו לעבודה בנושא גם כשכבר היינו גימלאים. בדה-מרקר, בעיתון הארץ, יצא מאמר בשם "פריחה מאוחרת", שצפה עתיד מזהיר עם רווחים דמיוניים לכל השותפים למחקר. בדמיונו של רפי ראה מטוסים מרססים שדות חיטה עם מעכב ההזדקנות. זו הייתה ציפור הנפש שלו, אך הנושא הלך ודעך עקב אי הכדאיות הכלכלית. גם כשכבר לא הגיע יותר לחדרו בפקולטה, המשיך לצלצל ולהתעניין בנושא, עם תקווה לפריצת דרך.
לרפי היתה מודעות גבוהה בנושא הבריאות, באכילת אוכל בריא, בישל ואכל עפ"י כל כללי התזונה, היה בקי ברזי האירוח והמטבח. כשהוזמנו לאירוח בביתו נוכחנו שאכן היה בשלן מצוין. היה הולך ברגל מביתו ברחוב איזנברג ואחר כך מביתו ברחוב מנוחה ונחלה לפקולטה ובחזרה. השתדל לעלות ברגל 7 קומות… כי כך המליץ חברו ד"ר יעקב בר חיים. רפי היה אספן בולים מיוחדים וסדרות בולים שרכש מהשרות הבולאי ומילא את ביתו בציורים מקוריים.
לאחר מותה של נורית נשאר מספר שנים לבד עד שהכיר את הדרה, תיבדל לחיים ארוכים. הדרה הייתה לו בת זוג מחבקת ואוהבת, שהתקבלה לחיק משפחתו, ורפי למשפחתה.
בשנים האחרונות אני עובד עם פרופ' יוסי ריוב, אך הקשר בין רפי לביני נמשך. צלצל לעתים קרובות להתעדכן בנושאי מחקר, בעובדים הוותיקים וכמובן במשפחתי. מדי פעם הייתי בא לבקרו בביתו, וגם לעזור לו בענייני מחשב ומדפסת. הייתי המקשר בינו לבין הפקולטה, בעיקר בנושאי תקציבים ביחידת הכספים של הפקולטה, קרן ההשתלמות, רכישת מחשבים וטיונרים למדפסות.
משך השנים האחרונות הידרדר מצב בריאותו, אך דעתו הייתה צלולה ובהירה. התברך בשרה, המטפלת המסורה והאוהבת, בחיוכה ובסבר פניה הכול כך מחבק. דאגה מאד לכל צרכיו בתחום הבריאות ובתחזוקת הבית.
רק בשבת שלפני ראש השנה הגעתי לבקרו בתיאום עם שרה. התקשה בדיבור, אך לשאלתה של שרה לזהותי אמר: משה.
רפי אמר לי מספר פעמים שמטרתו להגיע לגיל מאה. אומנם קיבל מהיושב במרומים קצת פחות, אך הלך מעמנו בצורה מכובדת, כשהוא מתפקד וראשו צלול… כמעט עד הסוף.
אני שמח שהצלחתי להגיע אליו ולברכו בשנה טובה, ממש לפני שנפרד מהעולם הזה.
תנחומיי מעומק הלב לילדיו, לבני זוגם ולנכדיו. תנחומים להדרה המסורה. יהי זכרו ברוך."
"אם אני יכולתי, גם אתם יכולים"
קצת על הרקע והילדות שעיצבו את דמותו של פרופ' רפי גורן ניתן ללמוד ממכתב ששלח לעיתון "הארץ" ב-1 באוגוסט 2016, בתגובה למאמר על בתי ספר מקצועיים של משרד הכלכלה, וכך כתב:
"קידומם של תלמידים חלשים אפשרי, אם ניתנים להם התנאים המתאימים לכך. לפיכך, חשוב ביותר להעביר את 10,000 התלמידים הלומדים בבתי הספר המקצועיים של משרד הכלכלה, ללא הזדמנות ללמוד לבגרות, לבתי הספר המקצועיים של משרד החינוך. במסגרת משרד החינוך ניתנת לתלמידים הזדמנות לשלב לימודים מקצועיים עם לימודים עיוניים, ולקבל תעודת בגרות. העברת בתי הספר המקצועיים ממשרד הכלכלה למשרד הרווחה, כפי שהוצע לאחרונה, לא תאפשר מתן הזדמנות כזאת.
"להלן דוגמה מניסיוני האישי, הממחישה את הנאמר לעיל: בשנים 1947–1948 למדתי בבית ספר מקצועי, שלא הכין לבגרות. זאת, בשל דאגתו של אבי ז"ל לפרנסתי בעתיד. היה זה לאחר שעברתי מצוקות משפחתיות וכלכליות, למדתי בחמישה בתי ספר יסודיים והוגדרתי כתלמיד חלש. ב–22.6.1948 גויסתי לצה"ל. המזל שיחק לי וצורפתי בקורס מ"כים לכיתה של יוצאי גימנסיה הרצליה. השהייה בחברתם גרמה לי להחליט להמשיך ללמוד. הזדמנות לכך ניתנה לי במסגרת ארבע שנים של שירות קבע, לאחר שנתיים של שירות חובה בתקופת מלחמת העצמאות.
"כאשר סיימתי את לימודיי ועמדתי בהצלחה בבחינות שזיכו אותי בתעודת בגרות, השתחררתי מצה"ל והתחלתי ללמוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בפקולטה זו למדתי עד לקבלת תואר דוקטור. במשך השנים, כחבר סגל של הפקולטה לחקלאות, התקדמתי עד לדרגת פרופסור מן המניין, כיהנתי כדיקן הפקולטה לחקלאות, נסעתי להשתלמויות ולשבתונים באוניברסיטאות בארצות הברית והתייצב מעמדי הבינלאומי. "לאור ניסיוני אני אומר לתלמידים החלשים בבתי הספר המקצועיים: אם אני יכולתי, גם אתם יכולים. לממונים על המערכת אני אומר: תנו לתלמידים בכל בתי הספר המקצועיים הזדמנות להתקדם בלימודיהם במסגרת משרד החינוך".
