חבר יסעור תבע מאות אלפי שקלים בטענה שפוטר שלא כדין ולא שולמו לא זכויותיו. מה פסק הבורר?
חבר יסעור שימש בתפקידים שונים בקיבוץ משנת 1990, ובהם תפקידי ניהול, עד להפסקת העסקתו בשנת 2017. בשנת 2000 אישרה אסיפת החברים את מודל "התפרנסות 2000" והקיבוץ נהיה ל"מתחדש". עשור לאחר מכן, "הועברו" עוֹבְדֵי-הַפְּנִים, ובהם החבר, לתאגיד בבעלות הקיבוץ בשם: "אגש"ח יסעור 2000" (המנהל את הפעילות העסקית של הקיבוץ), ונכנסה לתוקפה "חוברת ההסדרים", בה פורטו ההסדרים הכספיים החלים על החברים בגיל העבודה. לטענת החבר, הוא פוטר שלא כדין, ולא שולמו לו זכויותיו כעובד. המחלוקת הועברה למוסד לבוררות של התק"צ ונמסרה להכרעת עו"ד אורי זליגמן (קנולר ישינובסקי קינן ושות').
עובד שכיר או עוֹבֵד פְּנִים?
החבר תאר מאפיינים של "עובד שכיר" ביחסיו עם הקיבוץ: היה לו הסכם העסקה עם הקיבוץ לפיו קיבל זכויות חופשה והבראה, נמסרו לו תלושי שכר, נערך עבורו חשבון חופשה ומחלה בתלושי השכר, הוא עבד בכפיפות ישירה לממונים עליו ואף זומן לשימוע, לפי דיני העבודה הכלליים, לעת פיטוריו. לשיטתו, ההסדרים הכלולים בהחלטות הקיבוץ נועדו להשוות בין חוקי העבודה החלים על כלל העובדים במשק, ובהם עובדי החוץ של הקיבוץ, לבין ההסדרים הפנימיים החלים על עובדי הפנים בקיבוץ.
באמצעות עו"ד גלעד פלד, ביקש החבר להכיר בו כעובד שכיר ולקבוע שהתקיימו בינו לקיבוץ יחסי עובד ומעסיק. הוא גם ביקש להסתמך על פסיקת הבג"ץ בעניין "תל יוסף", לפיה לא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק, בין החבר לאגודה השיתופית, אך גם נקבע, כי "יש לבחון כל תיק לפי נסיבותיו". החבר תבע מהקיבוץ כדי 800,000 שקלים, ובהם פיצויי פיטורין (לכל תקופת עבודתו בקיבוץ), פיצויים בעד פיטורין שלא כדין, תשלום בעד שעות נוספות, פדיון ימי חופשה ו"משכורת 13".
הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין, יואב שימשי וספיר יעקב-חזן (שלמה כהן ושות'), ביקש לדחות את התביעות הכספיות. הקיבוץ טען שלא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בין החבר לבין יסעור או התאגיד שבבעלותו. משלא חלים דיני העבודה הכלליים, ואין מדובר בעובד שכיר, זכויות החבר כעובד-פְּנִים הן לפי ההסדרים הפנימיים בקיבוץ.
האם התקיימו יחסי עובד ומעסיק?
הבורר, עו"ד זליגמן, נדרש לשאלה אם בין החבר והקיבוץ התקיימו יחסי עובד ומעסיק. הוא מצא כי "בהחלטות הקיבוץ, בהן הוסדרו הכללים וזכויות החבר כעובד בענפי קיבוץ ובתאגידיו, נקבע שלא מתקיימים יחסי עובד ומעביד". אומנם בהחלטות נקבע ש"ההגדרות מבוססות על חוקי העבודה בישראל", אך זאת לצורך המונחים בהסדרים הפנימיים בקיבוץ. גם "בהסכם העסקה של החבר, הצהירו הצדדים כי לא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק ביניהם". התובע לא הוכיח את טענתו, אמר הבורר, שהקיבוץ התייחס לחברים עובדי-פנים כשכירים, גם כשאלה הועסקו באמצעות התאגיד. תלושי השכר שהם קיבלו, מצא הבורר, היו "תלושי שכר פנימיים המכונים תלושי דמה". אגב-כך, התברר, שהחל משנת 2020 (שלוש שנים לאחר שהופסקה העסקת החבר), העביר הקיבוץ את עובדי-הפנים שלו לסטאטוס של "שכירים". בכך, מצא הבורר נימוק נוסף לכך, שעד לאותו מועד לא הייתה התייחסות כזו לעובדי-הפנים ולתובע בכלל זה.
פסיקת הבורר
משכך פסק הבורר שלא התקיימו יחסי עובד ומעסיק, כאמור. זכאות החבר לסעדים אותם תבע, אמר הבורר, תיבחן לפי הסכם העסקה של החבר והוראות ההסדרים הפנימיים בקיבוץ, שהתבססו, כאמור, "על חוקי העבודה בישראל עם התאמות נקודתיות הקשורות למציאות המיוחדת של הקיבוץ".
אשר לפיצויי פיטורין – הבורר אמר כי בעד התקופה שעד למועד שינוי אורחות החיים בקיבוץ, החבר אינו זכאי לפיצויי פיטורין (שכן לו עזב את הקיבוץ היה זוכה לדמי עזיבה). המחלוקת, הסביר הבורר, נוגעת לזכות החבר למשוך את כספי הפיצויים שהופרשו עבורו. בהיעדר יחסי עובד ומעסיק, חלות החלטות הקיבוץ לפיהן הסכומים המופרשים לזכות החבר משמשים כצבירה פנסיונית, והחבר אינו רשאי למשוך אותם לפני גיל פרישה. הענות לתביעתו, הוסיף הבורר, "תהווה אפליה כלפי חברי קיבוץ אחרים, שאינם מורשים למשוך כספי פיצויים ותגמולים לפני גיל פרישה". אשר לתביעה לפיצויים בגין פיטורין שלא כדין, קבע הבורר שהחבר לא הוכיח שאכן פוטר שלא כדין או ללא שימוע, במיוחד כשהוא ויתר מרצונו על שיחת שימוע אליה זומן.
התביעה לתשלום בעד שעות נוספות נדחתה אף היא. החבר לא הוכיח שעבד שעות נוספות. נמצא שעבד ב"שכר גלובלי", לפי הגדרתו בהסדרים הפנימיים, שאינו מזכה בתשלום שעות נוספות. הבורר דחה גם את התביעה לפדיון ימי חופשה. הוא אמר שלפי החלטות הקיבוץ, צבירת ימי חופשה שנתית מוגבלת לשתי שנות חופשה, ולאור רישומי הקיבוץ, שלא נסתרו, החבר ניצל את מלוא ימי החופשה.
נדחתה גם הדרישה לתשלום משכורת 13 מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, לה זכאי עובד בתחום הניהולי. הבורר פסק שעל חלק מהתביעה חלה התיישנות ושלא הובאו ראיות להיותו של החבר "מנהל בתחום החקלאות", מה עוד שבאחת מטיוטות הסכמי העסקה שהציג החבר נקבע ש"השכר כולל את כל התוספות המתחייבות מצו ההרחבה". משנדחו כל תביעות החבר, הוא חויב לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים ומע"מ.
