"אין על הבית"

הצעירים חזרו לקיבוץ בארי לקטוף קלמנטינות, חדר האוכל פעיל וגם המכבסה. הפוסעים בין השבילים מתקשים להכיל את הפער בין הפסטורליה הקיבוצית למראות הבתים השרופים ותמונות הנרצחים והחטופים שעל הבתים ההרוסים

אנחנו נוסעים, כמה מחברי מערכת "זמן קיבוץ", על כביש 232 משדרות לבארי. התנועה ערה, לא מעט רכבים של כוחות הביטחון לצד טרקטרונים ורכבי אזרחים, תושבים שחזרו ליישוביהם ולמקומות עבודתם או כמונו, סקרנים שבאו לחזות במו עיניהם במה שבלתי נתפס שקרה.
שלדי המכוניות הירויות, השרופות, פונו משולי הכביש, היום בהיר וריח של עוד רגע אביב באוויר, ואי אפשר להימנע מהמחשבה שביום כמו זה, לפני חמישה חודשים, נורו על הכביש הזה ממש, אזרחים שיצאו לבלות ביום חג, לטייל או לבקר חברים ומשפחה.

בכניסה לחדר האוכל מקדם את פנינו ריח מוכר של מרק עוף ותמונות מלוא לוח המודעות מחיי הקיבוץ. תצלומים בשחור לבן, תצלומים בצבע, מה שהיה פה פעם ומה שממשיך להיות בשנים האחרונות. תמונות ילדים ותמונות מבוגרים, תמונות מימי חול ומאירועים חגיגיים. כולם מלפני ה-7 באוקטובר, כשהיו פה חיים אחרים.
חדר האוכל בקיבוץ בארי חזר להזין את הבאים בשעריו והוא די מלא בשעת הצוהריים. שולחנות של חברים לא מאוד מבוגרים, שולחנות של עובדי הדפוס, שולחן ארוך מלא צעירים, בני קיבוץ ששבו להתגורר בקיבוץ ולעבוד בענפיו ובמב"חים, לאו דווקא מקיבוצים, שהתגייסו לעזרה. "זה המקום הכי טוב בעולם" אומר דן אלון (24) בן הקיבוץ ומחייך, "אין על הבית" מוסיף גל רחום (23) שיושב לידו. אחד חזר בתחילת ינואר לקיבוץ, השני כבר מאמצע נובמבר פה. "בהתחלה היה מפחיד", הם אומרים, "אבל זה הפך להיות כמו 'צוק איתן' מבחינת הבומים. עכשיו זה רגיל. יש פה הרגשה של מחנה, כמו בקיבוץ של פעם", הם מחייכים למצלמה, עוד רגע תגמר ההפסקה והם יחזרו למפעל הדפוס.
״הרגיל" של הבומים אגב, זה בום חזק שמגיע משום מקום, ללא שום התרעה, מקפיץ את הלב ומכווץ את הגוף. וזה רק "הבומים" שנורים מהצד שלנו.

״חזרתי כי זה הבית״
״זה לא יחזור להיות מה שהיה" אומרת אביבית שמתיישבת בשולחן ליד דונדי שוורץ, המארח שלנו, צייר, צלם ובמאי, שעובד בבית הדפוס. היא חזרה לפה עם בתה לפני מספר שבועות. גם דונדי חזר. הנסיעות לים המלח וחזרה היו לא פשוטות, וגם לא השהייה במלון. "חזרתי כי זה הבית" היא אומרת, "אבל התחושה עכשיו שונה״.
לא רק חדר האוכל שב להגיש שלוש ארוחות ביום. גם המכבסה פועלת ומחסן הבגדים בו לכל חבר תא ומספר. "לא רק הצעירים חזרו לפה" אומרת סוזן שפגשנו במכבסה, "יש פה גם קבוצה גדולה של במב"חים, חבר'ה צעירים אחרי צבא. הם באו להיות איתנו ולעבוד פה". הבמב"חים עובדים במפעל הדפוס ובפרדס בקטיף הקלמנטינות. הם נקראים גרעין "עמרי" על שם עמרי שוורץ, ש"ש שהיה קומונר בבארי ונהרג בעזה. "הם מביאים איתם רוח צעירה וזה מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו", ממשיכה סוזן. "כשהם פה יש חיים, בחדר האוכל, בפאב, אתמול היה ערב פיתות. הם חלוצים, כמו בקיבוץ של פעם. לפעמים בעקבותיהם באים ההורים שלהם להתנדב ליום או יומיים בשבוע. מה שחסר עכשיו זה רק הצעקות של הילדים בחדר האוכל ובשבילים״.
ואכן השבילים מטופחים, הדשאים מוריקים, העצים מרהיבים בצמרותיהם. בקרוב תשוקם גם פינת החי. ובתוך הפסטורליה הקיבוצית השלווה פתאום בית שרוף, קירות הרוסים, חזית גן "חצב" מנוקבת כדורים.
שלט נתלה על מרפסת הבית "בבית זה התגורר…" ושם ותמונה של מי שנרצח במתקפת הטרור האכזרית, או "מבית זה נחטף לעזה…", עם שם ותמונה. חלק מהשמות והפנים המוכרים כבר בכל בית בישראל חזרו בעסקה שהייתה. חלק עדיין שם.
פרחים באדום עז בעציץ מריצה בגינה של בית שנשרף, עליו מרוסס באדום ושחור איקס בעיגול והמילים "רימון מסוכן בפנים" ו-"זוכה״.
אנחנו עולים לקומה השנייה, לבית של דונדי. סימני ניקוב בקירות, כדור שניקב את זכוכית החלון וחדר את התריס שאחריו. "כאן למטה" מחווה דונדי לעבר גן המשחקים שמול ביתו, "הייתה נקודה ממנה ירו המחבלים". החיילים שהתמקמו בדירתו.

"אל תדאגי, יש לי אקדח"

"תצילו את נוי ומחול המצב שלהם יותר גרוע" נכתב בקבוצת האמהות של בארי. את מחול והילדים חלצו. נוי דימם למוות בממ"ד

בקומה שמתחת לדירה של דונדי נתלה שלט מעל המרפסת: "בבית זה התגורר נוי שוש שנרצח במתקפת הטרור האכזרית ב-7.10".
מתוך קבוצה של אנשים שמסתופפת על המדרכה ליד ניגשת אלינו אישה ומציגה את עצמה כמירי, אימו של נוי.
זו לא פעם ראשונה שהיא מגיעה לבארי, הקיבוץ בו הקימו בנה נוי וכלתה מחול, בת הקיבוץ, משפחה. חלפו חמישה חודשים וכאב האובדן לא מרפה אף לא לרגע.
"בבוקר של ה-7 באוקטובר קפצנו מהמיטה בגלל האזעקה" משחזרת מירי שהיא ובעלה גבי מתגוררים בנס ציונה. "מיד התקשרנו למחול ונוי, הוא הרגיע אותי שהם בממ"ד עם הילדים, אמר – יש לנו אוכל, הגפנו תריסים, הכול נעול והאקדח איתי, אל תדאגי".
מירי ובעלה ילידי נס ציונה. גבי בן לניצול שואה, אביו הוא היחיד ממשפחתו שניצל. במשך 17 שנה חיו בקצרין ושם נולדו להם שלושה בנים – אור הבכור, נוי ורז, נצרים חדשים שימשיכו את שושלת שוש.

לפני יותר משני עשורים חזרו לנס ציונה בשל רצונו של הבן הבכור ללמוד בפנימייה צבאית. אחיו הלכו בעקבותיו. "שלושתם סיימו בהצטיינות יתרה. נוי היחידי שעשה תעודת בגרות והלך לקצונה". בשירות הצבאי הוצב נוי בכרם שלום שם פגש במחול ששירתה כסמב"צית. "הם התאהבו ומגיל 20 הם יחד. בגלל שהיא מבארי את החופשות היה מבלה שם". נוי ומחול התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים: נגה בת ה-6, נצר בן 4 ולביא שיהיה בקרוב בן שנתיים.
לא חששתם כשהם בחרו להקים שם את ביתם?
"לא". אומרת מירי. "בתקופה שהיו בלוני התבערה והעפיפונים היה קצת חשש. אבל שום דבר לא הכין אף אחד למה שהיה ב-7 באוקטובר".

"אין לנו את נוי"
מחבלי חמאס שפרצו לבארי השתלטו על אחד מגני הילדים שהפך להיות החמ"ל שלהם. הבתים השרופים שמול גן המשחקים נותרו עדות לטבח שהתחולל כאן. סביב הצוהריים נכנסו מחבלים לבית משפחת שוש וירו בדלת הממ"ד. נוי, שהחזיק בידית יחד עם מחול, נפצע ביד. "כשהוא נפל לרצפה לקחתי ממנו את האקדח" מספרת מחול. "ירי נוסף פגע בו ברגל ובבטן והוא איבד דם רב". מחול שמה לו חוסם עורקים. המחבלים בחוץ הבעירו גלגל ומחול, בתושייה רבה, שמה בדים רטובים על פניהם של הילדים כדי למנוע שאיפת עשן. במקביל היא יצרה קשר בקבוצת האימהות כדי לדווח שנוי נפגע. כוח חיילים חבר לאחת מאימהות הקבוצה שאמרה להם – תצילו את נוי ומחול המצב שלהם יותר גרוע.
עד שכוח החיילים בא לעזרתם, נחלקה מחול בין הרצון לעזור לנוי הפצוע לבין הצורך להציל את ילדיה. היא התייעצה עם נוי מתי לעזוב אותו וללכת לפתוח את החלון בממ"ד. "זאת הייתה החלטה שהיה לי קשה מאוד לקבל לבד".
בעוד הילדים ומחול מחולצים מבעד החלון האחורי של חדר השינה, שכב נוי שותת דם ומחוסר הכרה. החיילים המשיכו בדרכם לחלץ ולהציל את מי שנותר בחיים.
"לקראת הערב כתבה מחול בקבוצה המשפחתית 'פינו אותנו, אנחנו במקום בטוח, לא יכולה כרגע לדבר'. ואנחנו הבנו שפינו גם את נוי. הבן הבכור שלי שהיה בבאר שבע אצל המשפחה של אשתו החליט לנסוע לסורוקה לחפש אותו. עד אחת בלילה הוא סרק חדר-חדר ולא מצא אותו. למוחרת נסע יחד עם אחיה של מחול לברזילי ולסורוקה, אך לא מצאו את נוי". אור התעקש ונסע לבארי, כדי לבדוק אם נוי עדין בבית בממ"ד.
כוחות הצבא הוציאו את גופתו של נוי שהיה שרוע על ריצפת הממ"ד והביאו את הגופה לאור, אחיו הבכור, כשהיא עטופה בשקית כחולה. כך קיבל את הבשורה המרה ושם החל תהליך זיהוי הגופה שנמשך במחנה שורה.
הידיעה על הירצחו של נוי מצאה את מירי וגבי בנצר סרני, לשם התפנתה מחול עם ילדיה, לאחיה שחי שם. מבארי יצאה כשלגופה בגדיה בלבד, כך גם הילדים, מפויחים ושחורים.
"אור צלצל ואמר: 'נוי איננו, אין לנו את נוי'. צרחנו ובכינו. עובדת סוציאלית ואחות מקהילת נצר סרני באו כדי לתמוך בנו ברגע הקשה". עברו לא מעט ימים בזמן שגופתו של נוי שהתה בקירור בגני אסתר בראשון לציון, עד שהוחלט היכן יקבר. "מיום ראשון בצוהריים ידענו שנוי איננו, ישבנו עליו שבעה למרות שטרם נקבר. בערב שישי ישבנו יחד כל המשפחה. דפיקה בדלת. שני קצינים הודיעו לנו שנוי הוכר כחלל צה"ל". בבוקר ה-7 באוקטובר, טרם התבררו גודל האירועים ביישובי הנגב המערבי, גויס נוי למילואים והתבקש להתייצב ברמת הגולן. "בכיתי כשקיבלנו את הבשורה. זו הייתה הקלה. ידענו שהוא לא בחיים, אבל אף גורם רשמי, אף גורם מוסדי, לא הודיע לנו. אף אחד לא דיבר איתנו עד לרגע ההוא". נוי נקבר בחלקה הצבאית בנס ציונה.
לקבוצות תמיכה של הורים שכולים מירי וגבי לא הולכים בשלב זה, "עם הכאב שלנו קשה לנו לשמוע ולהתמודד עם כאב של אחרים. כל יום מודיעים 'הותר לפרסום', חיילים נהרגים, גופות שנמצאו. כל דבר כזה מחזיר אותנו אחורה". הם עטופים במשפחה וחברים ובששת הנכדים, "לא נכנעים לעצב ולשכול, מנסים להרים את עצמנו" אומרת מירי שחוזרת שוב על כמה הייתה מחול גיבורה, "אימא לביאה, שמרה על הבן שלי ועל הילדים שלה".

סוזן מבקשת שנכתוב שהקיבוץ ישמח לעוד במב"חים, לעוד ידיים עובדות, כמה אהבה יש במקום הזה בתוך כל המכאוב.