מותה של יעל גרינברג מפרשת האונס בקיבוץ שמרת הצית מחדש את נושא הפגיעות המיניות בקיבוצים ואת תרבות ההשתקה. מה השתנה, אם בכלל, בדרכי הטיפול והאם הקיבוצים היום לוקחים אחריות?
הידיעה על מותה של יעל גרינברג, קורבן האונס בקיבוץ שמרת, הציפה מחדש את דרכי הטיפול בקיבוצים במקרים של פגיעות מיניות ואת השאלה האם טופלו או הושתקו. ברשתות החברתיות הועלו יוזמות לתמיכה בבנותיה של יעל, סיפורי עבר של מקרים של אונס ואונס קבוצתי בקיבוצים שבו ועלו, לעיתים בשם מלא ולעיתים באנונימיות, תגובות רבות נכתבו, בעיקר כאלה המגנות את קיבוץ שמרת, את האנסים וגם את התנהלות הקיבוצים שהואשמו בהשתקה.
כוח לדבר על הפגיעה
"אלימות מינית היא כזו אשר לרוב לא משאירה סימנים חיצוניים ברורים". אומרת ליאור גל כהן (59) שנולדה וגדלה בשער הגולן, "בת למשפחה של גילוי עריות", כפי שהיא מעידה על עצמה. "אלימות שאינה ברורה תמיד לכלל ולעיתים גם לא לאלו שחווים אותה על בשרם ונפשם. אלימות שפעמים רבות, כאשר אנחנו חווים אותה, אנחנו לא מבינים ברגע הראשון שהיא כזו. אלימות שקל יחסית להתעלם ממנה. אלימות שנוח יותר להשתיק אותה מאשר להתמודד ולטפל בה. אלימות כזאת מאיימת על הלכידות החברתית ולכן משתיקים אותה". כחלק מההתפתחות ומההתמודדות עם החיים שעברה הפכה גל כהן ליועצת ארגונית הפועלת ליצירת תרבות המונעת אלימות מינית. "אלימות מינית לסוגיה יש בכל חברה, השאלה היא איזו תגובה חברתית היא תפגוש כשתיחשף" אומרת גל כהן שעובדת עם הקהילה (ולא עם האדם היחיד) גם על מנת ליצור תרבות מונעת וגם כאשר הקהילה מתמודדת עם משבר.
המשבר בחיי הנפגעים מתחיל מאירוע הפגיעה וממשיך אחר כך, וחלק מהותי בהתמודדות תלוי בתגובות החברה (הגלויות והסמויות). המשבר בחיי כל היתר מתחיל מרגע החשיפה. בספר שכתבה גל כהן "המתנה שקיבלתי מאבא" היא מספרת על ההתמודדות עם הפגיעה בשלבי החיים השונים (ילדות, נערות, בחרות, בגרות) ומסבירה שעם גילוי עריות יותר פשוט לקהילה (כמו קיבוץ) להתמודד. "זה קשור למשפחה אחת ולכן לא מאיים על הלכידות החברתית. זה אומנם קשה אבל שייך ל'אלה שיש להם בעיות', בתוך בועת המשפחה. לכן גילוי עריות הוא לא אישיו קהילתי, לא יוצר משבר בקהילה. זה יכול להפתיע, זו רכילות, אבל לא משבר. גם כאשר הפוגע מגיע מחוץ לקהילה, המשבר בקהילה פחות מורכב".
משבר בקהילה נוצר, היא מסבירה, כאשר הפוגע והנפגע/ת שניהם מתוך הקהילה. "ובתוך זה יש שלבים שונים. בהתחלה הפתעה, אחר כך חוסר אמון, אחרי זה עולה השאלה במי אני תומך. המוח שלנו רגיל לחשוב בצורה פלילית – מי האשם, נוריד לו את הראש ונוכל להמשיך בחיינו. צריך לזכור שיש פער זמנים בין מועד הפגיעה למועד החשיפה שלה ויש את הזמן שעובר מהחשיפה ועד להכרעת בית המשפט, אם המקרה בכלל מגיע לשם. פגיעות מהעבר עולות כשהנפגעים מוצאים מספיק כוח לדבר על הפגיעה, מפני שהעבר, עבורם, הוא גם ההווה.
תפקיד הקהילה הוא למעשה 'להחזיק' שני צדדים או יותר (גם את בני הזוג, ילדים, הורים, אחים של התוקף ושל הנתקף), לכל אחד מציאות שלו, רגישות שלו, ונוצרת מחנאות, כאשר לחברה יש אינטרס דומה לצד שתקף ונחשף 'לחזור מהר לשגרה'".
יש שינוי באופן שבו מטפלים במקרים של פגיעות מיניות בקיבוץ?
"בשנים עברו היה ברור שאצלנו אין. אנחנו בסדר, אנחנו ערכיים ואם קרה משהו זו תקלה, והתוקף הוא 'מבחוץ', 'לא משלנו'. כיום האמירה השתנתה – אצלנו יש פגיעות מיניות כמו בכל מקום אחר, וזאת עובדה שמגובה גם במחקרים, אבל תחושת הבטן שלנו היא שאצלנו יש פגיעות, אבל פחות ממקומות אחרים. כך שברגע שיש משבר, הוא מאוד מפתיע, ונוצר שבר בתחושת הביטחון בקהילה. הרצון הוא להוקיע את האחד שהפריע את הסדר, להוריד לו את הראש ולהמשיך בשגרה. זה לא עובד ככה והסטטיסטיקות מראות שעל כל מקרה שהתגלה, יש עוד מקרים שטרם נחשפו, לא על הכול אנחנו יודעים. אני מטפלת כרגע בקהילה שבה שתי נערות התלוננו על מישהו שפגע בהן, והנחת העבודה היא שיש עוד נערות שעדיין לא מדברות. חלק מהטיפול במשבר הוא לדעת איך מתמודדים עם מה שגלוי וגם עם מה שעוד סמוי".
להשאיר את השלדים בארון
גל כהן אומרת שבהתמודדות עם משבר בקהילה סביב אירוע צריך לקחת בחשבון שיתעוררו "שדים" ממקרי עבר, וההתמודדות של הנפגע בתקופות חיים שונות (גיל ההתבגרות, אמצע החיים, זקנה) מורכבת ושונה. היא מספרת על עצמה, ילדה שנפגעה על ידי אביה, "יש מניאקים שפוגעים רק בתוך המשפחה, יש כאלה שפוגעים רק מחוץ למשפחה ויש כאלה שלא מפלים. אבא שלי היה כזה וגם בכל בית ילדים שבו היו ילדיו, היו כאלו שנפגעו ממנו. בקיבוץ שלפני 50 שנה היו כל מיני 'תפקידים' לחברים – 'המצחיקן', 'הפלרטטן', הוא היה ידוע כ'נגען', אבל חשבו שבבנות שלו הוא לא נוגע. הקיבוץ לא ידע להתמודד עם זה. בבגרותי באתי לדבר עם מזכירת הקיבוץ, שבזמנו הייתה עובדת סוציאלית. היא אמרה לי 'מה שקורה בתוך המשפחה הקיבוץ לא מתעסק'. זו אמירה מאוד בעייתית ובוודאי ממישהי שהיא עובדת סוציאלית כי יש חובת דיווח. בהתמודדות קהילה עם 'שלדים' מהעבר, עולים אשמה, כעסים, רגישויות, גם ברמת הפרט וגם ברמת הקהילה. יש רצון להשאיר את העבר מאחור".
יש תחושה שאי אפשר לתקן?
"אני לא חושבת שאין יכולת לתקן. אי אפשר לשנות את העבר, אבל כן אפשר לעשות דברים כדי שההווה והעתיד יהיו אחרים. אני חושבת שתהליכי ההפרטה בקיבוצים אפשרו יותר אוורור ובכלל יש אווירה שמאפשרת יותר לנפגעים לדבר. אני יכולתי לדבר רק כשעזבתי את הקיבוץ. אני חושבת שחלק מהחשש של ההנהלות הוא שאם יכירו בכך שהייתה פגיעה, יתבעו אותם. אני מלווה קהילה שהתרחשה בה פגיעה מינית לפני 40 שנה והמערכת פישלה, וכיום מנהל הקהילה רוצה לעשות תיקון, אבל לא יכול לקחת אחריות בגלל שאין לקיבוץ משאבים כספיים. לתת הכרה זה הרבה והרבה נפגעים מחפשים את ההכרה.
ה"מדרכות" ינהלו את המשבר
"ב-15 השנים האחרונות יש לא פחות ממהפכה בתנועה הקיבוצית", אומרת גל כהן שעובדת באופן צמוד עם המחלקה לקידום שוויון מגדרי בתק"צ ומהווה כתובת להתייעצות רשמית ולא-רשמית, "וגם בחברה החרדית, להבדיל. חברות קטנות, סגורות וערכיות". עדיין יש עבודה רבה ויש קיבוצים חזקים יותר וכאלה שפחות.
ברמה המוסדית בכל קהילה צריכה להיות כתובת שניתן לפנות אליה וצוותי מוגנות, איתם ניתן להתייעץ. גל כהן מספרת על אחד הקיבוצים אליהם הוזמנה ובו היה חבר שידוע כ"נגען", "אבל אף אחד לא דיבר, רק על המדרכות. התלבטנו מה לעשות וסביב יום האישה הבאנו את הנושא של חוסר נוחות של הטרדה מינית ונשים התחילו לדבר. מאותו מפגש היה לצוות הממונות עם מה לעבוד. הן יכלו לבוא לאותו חבר וגם להנהלת הקהילה ולומר את הדברים, והחבר הוזז מתפקידו. צוות מוגנות חייב לקבל גיבוי מהקהילה לתפקידו".
"זה נושא מורכב כמעט תמיד. צריך להפריד בין שפת החוק שקובע מהי עבירת מין ומהי הטרדה מינית, לבין שפה רגשית של מה המתלוננת מרגישה שאולי הוא לא נעים, כמו נעיצת עיינים, אבל אין חוק שאוסר. לצד זה צריך לעבוד גם על שפה קהילתית-ארגונית-חברתית. הממונות צריכות ללמוד ולדעת 'מה שייך למה' וגם להבין שלא תמיד ניתן למנוע חוסר נוחות של פרטים בקהילה מול פרטים אחרים. אי אפשר להמשיך עם 'אפקט המטפלת', שמתלוננת פונה ומבקשת שיפתרו לה את הבעיה, אם אפשר בלי לערב אותה. כשמתמודדים עם אלימות מינית יש לזה מחירים, לכן לא מחפשים את הפתרון הטוב ביותר (כי אין כזה), אלא את זה שהוא פחות גרוע".
וכשכבר יש משבר?
"כשיש משבר הוא לרוב מגיע ב'בום' ורצוי שההתמודדות תהיה על ידי צוות מוביל: הממונה, אחראית חינוך אם מעורבים ילדים, איש שנמצא בקשר עם שני הצדדים, נציגים מהנהלת הקהילה. תפקיד הצוות להוביל בתוך חוסר ידיעה והתנגשות אינטרסים ולאו דווקא לתת פתרון, אבל אם לא יהיה צוות כזה אז 'המדרכות' ינהלו את המשבר".
לא לכסות, כן להגן
יש מתח מובנה באירועים משבריים. ההתלבטות האם להוציא פרסום לציבור ומה לפרסם כאשר כל מילה שנשלחת יכולה לזלוג לעיתונות. מתח בין הרצון לא לכסות ולהשתיק ויחד עם זאת להגן על המעורבים ומעגלי הנפגעים. מעבר לכך, במקרים רבים יש צו איסור פרסום מהמשטרה (במקרים בהם מוגשת תלונה) המנחה שאסור לשוחח על המקרה עם אף אחד בשום מצב. "המבוגרים מקבלים 'הנחייה נוחה' ועושים מה שהמשטרה אומרת ולא מדברים ובני הנוער או הילדים מדברים ואז אנחנו מגיעים למצב של 'לרדוף אחרי הזנב'. מה כן אפשר לעשות? להיות יצירתיים, להנחות את המדריכים איך להגיב כשהילדים מדברים, לאפשר ונטילציה מבלי לדבר על האירוע, ולתת כלים להתמודדות. לווי המשבר הוא תחזוקה לקהילה בשלב של חוסר וודאות, יותר קל להגיד מאשר לבצע".
למרות שהרבה השתנה בקיבוצים, ברוב הקהילות עדיין מתייחסים לאירועים האלה כאירועים לא צפויים והמשאבים המוקצים לטיפול נמצאים לרוב רק כשהמשבר בעיצומו. המסר הוא לעבוד על תרבות המניעה גם כשנדמה שאין שום דבר. "חברה בריאה היא זו שלא מתביישת, לא מתכחשת, לא משתיקה, כי מי ששותק הוא חלק".
תגובת קיבוץ שער הגולן: בעשורים האחרונים השתנתה כליל ההתייחסות ודרך הטיפול בחשדות ותלונות על תקיפה או הטרדה מינית בתוך הקהילה – שלנו, ומהידוע לנו גם בקיבוצים אחרים. הביטוי הוא בהרבה יותר מודעות, הדרכה ושיח, ואפס סובלנות וסלחנות להתנהגויות ועבירות של הטרדה ותקיפה מינית. חשיפת מקרים מהעבר, כמו שעושה באומץ ליאור גל כהן, חשובים להעלאת המודעות להתלונן ולטפל במלוא חומרת הדין בזמן אמת.
תגובת קיבוץ שמרת: "קיבלנו בצער רב את הידיעה על פטירתה של יעל גרינברג ז"ל, בת הקיבוץ, ואנו משתתפים בצער המשפחה ומחבקים אותה בימים קשים אלו. חברי הקיבוץ בעבר ובהווה כואבים את מקרה האונס של יעל ז"ל. ב35- השנים שחלפו מאז האירוע עברה החברה הישראלית שינויים אדירים והכרחיים ביחסה לנפגעי תקיפה מינית, במערכת המשפט, בתפיסה החינוכית וביחס החברה הישראלית, והקיבוץ בתוכה, שמגלה אפס סובלנות לכל פגיעה מינית, ואנו מברכים על כך. הטענות המועלות בכתבה והנחות היסוד המובלעות מבין השורות אינן מדויקות בלשון המעטה".
אחריות קיבוצית
פוסט שהעלו רוית רבינא (53, בת עין החורש) ודורית אברמוביץ' הופנה אל קיבוץ שמרת ואל התנועה הקיבוצית בדרישה לקחת אחריות להתנצל ולתמוך בבנותיה של יעל ז"ל בצורת קורת גג וסיוע נפשי
"על פי הדיווחים והעדויות, לפני הכול דאג קיבוץ שמרת למן הרגע הראשון לשמו הטוב ולשמם הטוב של בניו, 'מלח הארץ'. את יעל, בת למשפחה נטולת יחוס, הפקיר הקיבוץ לגורלה.
גם היום, 35 שנה לאחר האונס ולאחר שיעל כבר אינה בין החיים, נוקט הקיבוץ באותו קו פעולה, ומתנער מחלקו הגדול באופן השתלשלות העניינים הכה טראגי. (…) בעוד הקיבוץ מביע את צערו באופן רשמי, הוא בוחר שלא לציין, שהסיבה בגינה יעל ומשפחתה עזבו את הקיבוץ היא, שהקיבוץ בחר להוקיע דווקא את יעל, הרס את שמה והקיא אותה ואת משפחתה מתוכו. במקום להוות מעגל תמיכה עבורה, השאיר הקיבוץ את יעל מחוץ למעגל, אחראית בלעדית לגורלה".
בהמשך הפוסט נעשית קריאה גם לפיצוי כספי לבנותיה של יעל.
רוית, מרצה ומנחה למיניות מיטיבה, נמצאת בעיצומו של תחקיר בנושא מיניות של נשים בנות קיבוץ, שעתיד לצאת כספר, במהלכו נחשפה לסיפורים רבים של פגיעה מינית בקיבוצים. "הסיפורים צפו כשהתחלתי להעמיק בכתבות ובמאמרים שעסקו בעניין. אני חיה את הסיפורים האלה והמוות של יעל תפס אותי בעוצמה אחרת. הרגשתי שאני לא יכולה שלא לפעול. הרושם שאני מקבלת מהתחקיר שאני עוסקת בו שהקיבוץ פעמים רבות הזניח את הנפגעות, שהגיעו ממשפחות לא חזקות או מיוחסות, והחיים של הפוגעים נמשכו כרגיל כי השם של הקיבוץ היה חשוב יותר. יעל עזבה את הקיבוץ לא רק בגלל האונס אלא גם בגלל היחס שקיבלה מהקיבוץ. חברתי דורית הציעה לפנות ל שמרת שיממן פיצויים לבנות של יעל ומשם צמחה הקריאה".
"אונס מתקיים בכל מקום, אין לי טענה לקיבוץ שמרת איך גידלו בנים כאלה. פגיעות מיניות קורות בקיבוצים וגם ההשתקות". אומרת רוית ."הרבה פעמים הפוגעים הם אנשים עם כוח לעומת הנפגעת, שהיא לבד. בטח בעבר כשהקיבוץ היה 'המשפחה', משפחה רחבה שלא הייתה שם בשבילה". הפנייה בפוסט הייתה גם לתנועה הקיבוצית במחשבה של הקמת קרן סיוע לטובת נפגעות ונפגעי פגיעות מיניות. "המציאות כמו שהיא לא מספיק טובה, התנועה הקיבוצית צריכה להתעורר".
יודעים ושותקים
בפוסט שעלה בקבוצת הפייסבוק "דברים שקיבוצניקים יודעים" כתב חבר אנונימי:
"כולם יודעים ושותקים.
ומי שמדבר, בדרך כלל נחשב ל'משוגע של הקיבוץ'. כולם יודעים וידעו ולא עשו כלום.
אתמול, יעל גרינברג ז"ל, הלכה לעולמה. וכולם כואבים, מדברים, כותבים ומזדעזעים…
אבל אם נהיה לרגע אחד כנים, כל אחד עם עצמו,
נדע את האמת הכואבת שבכל קיבוץ מסתובבים עשות מקרים של פגיעות מיניות, חלקם גם חמורות ביותר, פגיעות שהושתקו במשך שנים ועדין מושתקות. פגיעות שלא טופלו. פוגעים שממשיכים לחיות בקיבוצים ולהתנהל כאילו כלום לא קרה.
בקיבוצים רבים חיים חברים שעברו פגיעות מיניות, והפוגעים, גם הם חברים, חיים גם הם באותו הקיבוץ. כאילו כלום לא קרה, כולם יודעים ושותקים".
