אי אז בקבוצת יבנה: "שלילד שלי לא יתנו לאכול!?"

הלחם הלבן שתמיד היה במטבחון של אמא והעונש שנתנה המטפלת. הפרטת המזון בקיבוץ מעוררת זיכרונות בטעם חמוץ מתוק

*תמונה ראשית: משפחת טסלר. שמוליק, הקטן שבחבורה, על הידיים של אבא. "אימא אמרה על התמונה: 'זה תחילתו של ניצחון', ואכן החמולה גדלה ואימא ניצחה בגדול. צילום: מהאלבום המשפחתי

70 שנה אכלתי בקיבוץ קבוצת יבנה ולא גבו ממני שקל.

הוחלט, ואני הייתי בעד, המזון יופרט.

אימא שלי זיכרונה לברכה, 97 שנה לא שילמה על מזון. בכפר מלקופניה שבקרפטים הם גידלו את המזון ועשו ברטר עם השכנים. בהמשך במחנות השמדה קיבלו פעם ביום (אם בכלל) לחם יבש בחינם.

כשהגיע לקבוצת יבנה דאגה שתמיד המטבחון אצלה בבית יהיה מלא בלחם לבן.

כשיצאנו למסעדה אימא העירה: "בשביל מה? בואו אכין לכם אצלי בבית ארוחה".

עבר חודש מאז תחילת הפרטת המזון ואני לומד – חוסך, בננות קונה בודדות. לחם ישן מוציא מהמקפיא. קניתי זרעים של עגבניות ופלפלים.

הפנסיון יותר לא מלא.

היום על צג הקופה הרושמת (כל פירור רושמת) היה רשום 4 שקלים בלבד. לקחתי קערת מרק ופרוסת לחם כלולה בחינם, כן חינם. קמתי ולקחתי עוד פרוסה ואפילו עוד אחת. בחינם – שבעתי.

אתה היום לא אוכל צוהריים!

נזכרתי במטפלת שנתנה לי עונש:

אמצע שנות ה-60 בקבוצת יבנה. היו זמנים של שובבות נעורים. אף אחד לא ניסה לסתום את החור שבחלון המאפיה. היה הרבה היגיון בהחלטה זו. כי כך לכל הפחות לא שברו מנעול ולא קרעו את הרשת בכל שני וחמישי.

הריחות שהיו יוצאים מאותו חלון היו בלתי נסבלים, קשה היה לעמוד בפניהם – לכן לא עמדנו.

למחרת תפסה אותי המטפלת בצווארון. "בוא הנה ילד!" היא הרימה את קולה, ואז מבטא הייקי שלה הרקיע שחקים: "ראו אותך אתמול עם חצי כיכר לחם ביד – הא?!"

שמרתי על זכות השתיקה, שלא אפליל את עצמי.

אך לא היה צורך, העונש הגיע מיד. "אתה היום לא אוכל צוהריים!"

האמת זה לא הזיז לי, מה זה כבר לדלג על ארוחת צוהריים, לוותר על הדג בקלה הסולייתית.

אך לאימא העונש היה כבד מנשא.

בעיניים אדומות, ובקול צרוד אמרה כך שכולם ישמעו: "מה זה, שלילד שלי לא יתנו לאכול!? שהילד שלי אולי יחפש באשפה קליפת תפוח אדמה!?"

משכתי בשוליי חלוק תפירת הבית שלה ולחשתי: "די אימא די." חברים סקרניים החלו להתקהל סביב. אך אימא המשיכה: "אולי הייתי צריכה לשמור חצי פרוסת לחם יבש!"

"אימא די, די, תפסיקי." ועיניי התלכלכו מעצמן.

"שמוליק אף פעם לא יישאר רעב!! בוא, הולכים לחדר אוכל!" אמרה, וניגבה שארית של דמעה דוממת. אחזה בידי, ובחוצפה נמרצת, ועם טון של ביטחון משכה אותי קדימה.

בגאווה לעיניי כל צעדנו לכיוון חדר האוכל. הקהל נפתח כמו נס קריעת ים סוף, אף אחד לא דיבר, הביטו בהערצה באישה שהגיע מהתופת, שברה מוסכמות, העזה להתנגד לממסד.

בזווית עיניי ראיתי את המטפלת מתקפלת.

אני חשתי באותה עת אמפתיה ענקית לאימא, ורק מלמלתי: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם".

"מה שמוליק?" שאלה והביטה בי.

"כלום, שום דבר אימא…״

היום עונש כזה לא בא בחשבון, הקופה פשוט לא רושמת…