מהמורה דפנה ועד המחנך מר קולבר, מחשבותיו של הדי בן עמר נתונות דווקא להזניית מערכת החינוך שמלמדת הבלים
למורה דפנה תמיד הייתה שמורה בליבי פינה מיוחדת וחמה.
היא הייתה המחנכת שלי בכיתה ד' בבית הספר היסודי ארנון, בשכונת "מפדה אזרחי" שבדרום מזרח רמת גן – אז שכונה נידחת ורחוקה ממרכזי התרבות של העולם.
סתם שכונה.
ובשכונה הזו, האפרורית והבלתי נוצצת בעליל, עם אנשי עמל טרודים המתגוררים בה, בבית ספר סתמי וחסר ברק, עם מורים מהוהים וחמורי-סבר המסתובבים במסדרונותיו, הופיעה המורה דפנה ככוכב שביט נוצץ.
שיערה היה בלונדיני זוהר, כמעט פלטינה, וכילד בכיתה ד' עדיין לא הבנתי שצבע כזה, נדיר שהוא נעשה בידי הטבע, וטבעו שהוא נעשה דווקא בידי הצבע.
עד אז ראיתי צבע כזה רק בסרטי הקולנוע שהוריי לקחו אותי אליהם, שגם אם חלקם היו בשחור-לבן, ניתן היה לנחש איך שיערה של מרילין מונרו, למשל, נראה במציאות.
ולא במקרה אני מציין כאן את עניין סרטי הקולנוע, כי בינינו תלמידי הכיתה הייתה הסכמה כללית שהמורה דפנה נראית יותר מכל ככוכבת קולנוע, וצריך הרבה דמיון כדי לצייר אותה בתור מורה.
כי למורה היה דימוי מסוים בעינינו, ולכוכבות קולנוע היה בעינינו דימוי אחר, שאליו ללא ספק השתייכה המורה דפנה – לדעתנו לפחות.
שיערה הזוהר היה אסוף בתסרוקת גבוהה, אחוז בתפס דקורטיבי עיקש ונחוש שלא התיר לו לגלוש אל כתפיה, ועל כן השאיר לנו, תלמידי הכיתה השייכים לזן הנחות והפרימיטיבי הנקרא "זכרים", לדמיין איך היא הייתה נראית אילו שיערה היה גולש כמו שיערה של מרילין מונרו הנזכרת לעיל, למשל.
המורה דפנה נהגה להגיע אל בית הספר בשמלות אלגנטיות, מהסוג שהכרתי אצל אמי רק כשהיא ואבי היו יוצאים לאירוע מסוג חתונה או בר-מצווה או משחקי הקלפים שאליהם היו הולכים בכל ליל שישי אצל מי מהחבורה שלהם – כולם יוצאי רומניה המקפידים בהידור לבושם באירועים מסוג זה.
וגם נעלי עקב גבוהות היו לה, למורה דפנה, שהשלימו את דמות כוכבת הקולנוע שציירנו בדמיוננו – כי דמיון מפותח מסתבר שהיה לנו, למרות שהיינו רק בכיתה ד'.
אבל בדבר אחד לא היינו צריכים לאמץ מאוד את הדמיון – למורה דפנה היה בדרך כלל גם מחשוף נאה, "חריץ" קוראים לזה בתרגום מאנגלית מדוברת, שכשהייתה מתכופפת מעל שולחנך להציץ במחברת שלך, נהגת אתה – אם היית שייך לאותו זן נחות וייצרי הנקרא "זכר" – להציץ במקום שהוא שונה לגמרי מהמחברת שלך, ושנחשף למלוא עומקו בפניך. שם יכולת לשקוע במחשבות עמוקות כעומק המחשוף על משמעות החיים, ועל כמה החיים יכולים להיראות יפים לפעמים.
ועל יופיים של הדברים שהחיים הללו חושפים בפניך מעת לעת.
זו לפחות הייתה דעתי ותחושתי ברגעים כאלה.
על כן אין זה פלא שהיינו תלמידים שקדנים בכיתה, ואהבנו את המשימות לעבודה עצמית שהמורה נתנה מעת לעת, כי אז יכולנו לקרוא לה בעת שעסקנו בפתרון תרגיל בחשבון, למשל, וללחוש לה עד כמה התרגיל נראה לנו מסובך, והמורה דפנה הייתה מתכופפת אל עבר מחברתנו כדי לעזור.
ויותר מזה לא ביקשנו אז.
ויום אחד, באמצע שנת הלימודים, המורה דפנה נעלמה.
ובמקומה הופיעה המחנכת ירדנה, שלפי מניין שנותיה המוערך היה ברור לנו שהשתתפה ביציאת מצריים והלכה ארבעים שנה במדבר, ועדות לכך היה עורה המוכה יובש ושרב.
היא הייתה אישה רצינית וכבודה שלבשה בגדים מסוג "אתא" או מהסוג שהנפיקו אז במחסני הבגדים בקיבוץ. אבל איש מאיתנו לא הצטער על שלמורה ירדנה אין מחשוף, כי איש מאיתנו כבר לא גילה עניין במה שהמחשוף הזה יכול היה להציע לנו.
ואת המורה דפנה לא ראינו יותר, ובמהלך השנים שעוד נותרו לי לצלוח את מערכת החינוך עד גמר התיכון, לא ראיתי שוב מורה כמוה.
וטוב שכך!
כי תלמיד צריך להתרכז בלימודיו, ולא במורה שלו.
איך מזהים בתולה?
וכשקראתי לאחרונה על המורה מפתח-תקווה שקיימה יחסי מין עם תלמידיה, ושלחה להם סרטונים אירוטיים שלה, עלה בדעתי עד כמה הושחתה מערכת החינוך מאז שהייתי תלמיד בה.
שהרי לא רק שזו מערכת חינוך שמורה מקיימת בה יחסי מין עם תלמידים, ושולחת אליהם סרטונים אירוטיים, אלא גם נעשים בה, במערכת הזו, דברים חמורים בהרבה מזה!
שהרי נעשים בה מעשים זנותיים ממין אחר וחריף אף יותר מסתם יחסי מין בין מורה לתלמידיה. שכן היא מלמדת, מערכת החינוך הזו, יותר ויותר את תיאוריית הבריאה הפרימיטיבית והאלילית במקום את תורת האבולוציה והמפץ, וגם מכניסה לאיטה ללימודים שיעורי גמרא ותלמוד בבלי ושאר הבלים מסוג זה, שבהם מלמדים לזהות בתולה על ידי שמושיבים אותה על חבית של יין – ומריחים אם יוצא ריח של יין מפיה!
ואת ההבלים הללו מלמדים על חשבון מתמטיקה ואנגלית וספרות ומדעים!
וגם היא מתירה, מערכת החינוך הזו, להציב דוכני עבודת אלילים של ממש בבתי הספר, עבודת אלילים כמו אלו שיש בשבטים פראיים באפריקה או בג'ונגלים של האמזונס, דוכנים שבהם ניתן לעשות את טקסי וכישופי הוודו הנקראים "הנחת תפילין".
אבל אני, במטותא מכם, לא משווה את כל אלו האחרונים למה שעשתה המורה – בעיני הם גרועים וחמורים הרבה יותר ממעשיה. ואינם גורמים לנזק מקומי מזערי בנפשם של כמה נערים, כמו שגרמה המורה.
מעשיה של המורה חמורים וגרועים הרבה פחות מאלו של מערכת החינוך כולה, שכן היא אדם בודד המייצג רק את עצמו ופגע רק בסביבתו, כשלעומתה כל שאר המעשים שתיארתי נעשים בידי המערכת כולה, והם חמורים יותר ממעשיה בכל קנה-מידה, והורסים את יכולותיהם האינטלקטואליות של מאות אלפי ואף מיליוני הנפשות הרכות הנמצאות בה – ואין אלוהים שיעצור את הזוועה הזו!
למרות שבבית הספר מלמדים שיש.
אבל זה אני וזו רק דעתי.
תהליך כואב ומייסר
אפשר לחשוב שהסיבה העיקרית לכך שלא קרו בתקופת לימודיי דברים כאלה היא שלא הייתה אז בנמצא הזוועה שהרסה את החברה האנושית שהכרנו, הקרויה "רשתות חברתיות" – וברור שאינכם צריכים כלל וכלל להסכים איתי שההמצאה הזו היא זוועה או שהרסה את החברה האנושית: זו דעתי בלבד.
ואינני מצפה שתסכימו איתי שגם הסמארטפון הוא קללה, שמאחר שלכולם יש אותו, אין אדם יכול כיום בלעדיו, ושלעובדה שלא היו סמארטפונים בזמנו יש חלק בעובדה שדברים כאלה היו נדירים, אם קרו בכלל.
אבל כן אני יכול לומר שחוץ מהמורה דפנה, לא ממש היו לי מורים ומורות שעוררו את הפנטזיה. זאת, לא רק אבל גם משום שלשלוש מהן לפחות היה שפם על שפתן העליונה, אולי בגלל העובדה שהסרת שיער הייתה אז בשעווה, תהליך כואב ומייסר שהן ויתרו עליו.
או שסתם לא הפריע להן ואני לגמרי מכבד את דעתן.
ובתיכון המחנך הראשון שלי במשך שנתיים היה מר לרנר, שהיה מורה לתלמוד ונראה כמו אברך ישיבה מבוגר, והגם שהיה איש חמוד להפליא, מחשבות אירוטיות הוא לא העלה בי.
ואחריו היה מר קולבר, מורה למתמטיקה ממוצא גרמני, כנראה, שהיה אינטליגנטי וחריף ויבש וציני, והפנטזיות היחידות שהיו לי בגינו נגעו למשיק של גרף של משוואה פראבולית.
אז נשארתי בבתוליי עד השירות בנח"ל.
אבל זה כבר סיפור אחר.
