השנה הקשוחה והמאתגרת שהחלה באותו בוקר של שמחת תורה מגיעה השבוע לסיומה. אני ומשפחתי – עדיין מפונים, שנה שאנחנו לא חיים בביתנו. כך רוב תושבי נתיב העשרה. המושג "בית" הפך עבורי למושג נזיל, חמקמק
*תמונה ראשית: יפעת בן שושן. צילום: אמנון אביעד
אמאל'ה מלחמה!!!!! כולם לממ"ד.
אלה היו המילים שצעקתי בבית באותו בוקר כבר בשעה 6.29.
4 מילים שלא מרפות גם היום, אחרי שנה.
ארבע דקות לפני כן, התעוררתי ועוד היתה התלבטות אם אמנון יוצא להליכת הבוקר שלו. אני, המשכתי לשכנע שאם כבר התאכזב שמאוחר לצאת, אולי עדיף לוותר. עמדתי ליד המיטה ובהיתי בשמיים שניבטו מחלון חדר השינה. 50 שניות של שמיים רגילים, של בוקר סתווי עם מעט עננים שמסמלים עבורנו הישראלים את היום האחרון לפני "אחרי החגים".
כמה תוכניות עשיתי ליום שאחרי, רק אני והיומן שלי יודעים, כמה חיכיתי ליום הזה של החזרה לשגרה, של הילדים לבית הספר ושלי – להר המשימות שהמתין לי מעבר לחגים.
ואז – ברגע אחד התמלאו השמיים הנקיים בשובלים שחורים, עשרות, אולי מאות, שעולים מתוך עזה. שובלים של רקטות וטילים.
מאחר והמשוואה ידועה היטב, לנו, תושבי עוטף עזה, היה לי ברור שאם השמיים התכסו בשחור, מדובר בלא פחות מהכרזת מלחמה על ישראל. בשברירי השניות שלפני שמערכות ההתראה פעלו, הבחנתי בשובלים שעלו מעלה מעלה והבנתי שגם תושבי מרכז הארץ עומדים להיכנס למרחבים מוגנים.
מתקפה ראשונה שבה יש ירי על מרכז הארץ זו מלחמה. אנחנו בעוטף למודי ניסיון ולצערנו הורגלנו לכך שירי רק בגזרת העוטף לא בהכרח יביא לתגובה חריפה.
זו לא המשוואה היחידה העצובה שאליה הורגלנו עם הזמן שחלף מאז שוגרה הרקטה הראשונה על ישובים ישראלים מאז שנת 2000 (בתחילה על יישובי גוש קטיף ומאוחר יותר על הישובים הקרובים לרצועה).
מה שלא ידעתי באותה הכרזה שלי הוא מה עומד להתרחש עלינו בתוך דקות ספורות.
נתיב העשרה הוא הישוב הראשון שבו נחתו מחבלי חמאס. הם חדרו למושב באמצעות שלושה בקאים (בקאי הוא כלי תעופה עליו נישא אדם בודד). בתום מתקפת רקטות וטילים ראשונה, השתרר שקט לכמה דקות.
ברגע אחד השקט הזה הופר על ידי ירי מנשק קל. בתוך הממד, בחושך לא מוחלט הבטנו ארבעת בני הבית אחד בעיני השני, ושאלנו האם מה שאנחנו שומעים זו היתקלות שגרתית או שאנחנו באירוע אחר. הודעת ווטסאפ קולית שהתקבלה הבהירה שאנחנו באירוע של חדירת מחבלים לתוך הישוב. החשמל נפל אצלנו מרגע הישמע "צבע אדום" הראשון. גם לזה הורגלנו בשנתיים האחרונות.
מרגע זה עברנו לדבר בקודים ובעיקר בשקט. לא היה לנו מושג מה מתרחש בחוץ.
לימים, הסתבר ששמענו את ההשתלטות של המחבלים על מעבר ארז ועל המת"ק (מינהלת התיאום והקישור), הנסיעה הפרועה שלהם בכביש 4 לתוך ישראל, כשהם יורים בכל מי שהם רואים. מהר מאוד שמענו ירי גם בתוך המושב והכול היה קרוב.
בזמן הזה כבר עלו שידורים מיוחדים בערוצים השונים, ומי שצפה כבר ידע את מה שאנחנו לא הבנו. לא היה לנו מושג שהפשיטה היא בכל יישובי העוטף ויותר.
הר הגעש שאצרתי בתוכי במשך השנים וביתר שאת בשבוע האחרון – התפרץ ברגע אחד. עם הזמן ועם מה שראיתי וחקרתי שקורה על הגבול ובקרבתו – הצטבר אצלי הר ענק, מלווה בחשש גדול, כי בכל פעם שהוצאתי מפי אמירה על תרחיש כזה או אחר – מיד היסו אותי ויצרו את הפער הגדול שבתוכו ניסיתי לאזן את המחשבות. מצד אחד, תרגילים, תרגולים, תנועות שלא היו עד כה על הגבול ומצד שני – אצלנו כולם מתעקשים שחמאס מורתע, שזה תקין שהם מתאמנים ואנחנו נמשיך בשגרה. שאלתי המון שאלות לפני 7 באוקטובר.
אבל בבוקר ההוא, לפני שנה, על הרצפה בחושך ידעתי שאנו חווים את תוצאות אימוני החמאס מהשנים האחרונות, ובעיקר נופלים לתוך הפערים הגדולים שבין המציאות לתפיסה שלה על ידי אלו שגערו בי לא פעם.
השנה הקשוחה והמאתגרת שהחלה באותו בוקר של שמחת תורה מגיעה השבוע לסיומה. אני ומשפחתי – עדיין מפונים, שנה שאנחנו לא חיים בביתנו. כך רוב תושבי נתיב העשרה. המושג "בית" הפך עבורי למושג נזיל, חמקמק, הבית הפך להיות איפה שאני נמצאת ודורכת באותו רגע.
אנו מציינים בימים אלה שנה לאירוע, לאסון שלנו. כבר חודש שאנו מבקרים באזכרות השנה לאובדן חברינו. יש הכנות רבות לאירועי השנה, בכל מקום, בכל נקודה. תחושה של עשייה גדולה סביב הימים הללו, שאצלי הופכים לימים בהם אני משתתקת ומשתנקת, מעדיפה להתייחד בשקט עם זכר החברים שהלכו ממני, מעימנו. יותר מידי חברים, מכל הישובים.
באופן אישי, אודה שהמחשבות שלי עדיין מתרוצצות בשאלות רבות, לכל הגורמים, הכול מלווה בתחושה של תיסכול מתמשך שאין לו סוף. כמו רבים מחבריי, גם אני חיה את אותו יום של כ"ב בתשרי תשפד, 7 באוקטובר 2023 – כבר שנה.
מרגישה שעדיין לא קמתי מרצפת הממ"ד עליה ישבנו עד אחר הצהרים של אותה שבת, ובכלל לא יצאתי משם כי המחבלים עדיין מחוץ לבית, הורגים, רוצחים, שוחטים ומשמידים. ככה, מאז, כל יום, כל שעה, כל דקה וכל רגע – חיים את ה-7 באוקטובר מאז ה-7 באוקטובר.
* * *
יהי זיכרם של כל נרצחינו ונופלינו מכוחות הביטחון – ברוך.
הלוואי וסביב אירועי שנה – יתרחש אירוע אחד שכולנו כה מחכים לו ונזכה להחזיר את 101 חטופינו היקרים. ללא החזרתם – לא ישובו חיינו למסלולם.
6.10.2024 – הכותבת הינה תושבת נתיב העשרה. עדיין מפונה, בקרוב – תחזור
