אחרי יותר מ-300 ימים שהחטופים עדיין בשבי חמאס, עסקה שנדמה שמטורפדת ואיום קרוב של מתקפה אירנית, איילה מצגר כלתו של יורם מצגר שנחטף מניר עוז ולישי מירן לביא אשתו של עמרי מירן שנחטף מנחל עוז, רחוקות מלהיות אופטימיות
*תמונה ראשית: אילה מצגר בהפגנה. נתניהו מטרפד את עסקת החטופים, נתניהו הוא לא כל מדינת ישראל. צילום: יגאל ברקת
ביום שני השבוע טסה אילה מצגר חזרה לארץ, לאחר מסע בארצות הברית מטעם מטה משפחות החטופים שהחל עם נאומו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בקונגרס האמריקאי, ונמשך בביקור אצל הקהילות היהודיות. אילה מצגר, שאביו של בעלה רני, יורם מצגר, נחטף מניר עוז, החלה את המאבק להשבת החטופים כשיורם היה עדיין בחיים, והיא ממשיכה בו במלוא המרץ גם לאחר שנודע שיורם כבר אינו בין החיים. תחושתה לאחר עשרה חודשי מאבק, כשאין התקדמות לעסקת חטופים והמסר מהממשלה הוא שיש להיערך לספיגת מטחי טילים מאיראן וגרורותיה, רחוקה מלהיות אופטימית.
"הוצאנו לארצות הברית משלחת של משפחות, חלק במימון פרטי וחלק במימון המדינה", היא מציינת, "כשהמטרה הייתה להביא את המסר המאוד ספציפי שלנו, ובו האמירה שנתניהו מטרפד את עסקת החטופים, ונתניהו הוא לא כל מדינת ישראל, ואם אתה מתנגד לדרך שלו בארצות הברית, ואם אתה חושב שהוא פוגע ומפקיר את החטופים, אז אתה צריך להשמיע את הקול שלך וזה לא נגד מדינת ישראל. ההפך, זה להציל את מדינת ישראל. מסתבר שבארצות הברית המשמעות של 'ברינג דם הום' היא להחזיר את החטופים בלחימה. כיוון שיש לארגונים היהודיים פחד לצאת נגד ממשלת ישראל, כי אז זה יתפרש כפרוגרסיבי ואנטי ישראל, אז התגובה האוטומטית שלהם היא פשוט לתמוך בממשלה ובנתניהו, ולא להעביר עליהם שום ביקורת. נראה להם הגיוני לגמרי לשאוף לשחרר את החטופים בלחימה, כי הישראלים אוהבים להילחם והם גיבורים, והם ימשיכו למות בשביל החטופים. לכן היה מאוד חשוב להשמיע את הקול שלנו. נפגשנו עם חברי קונגרס וסנטורים, ובזמן נאום נתניהו היינו חלק בתוך האולם וחלק בהפגנה בחוץ. התחלנו את הסיור שלנו בוושינגטון ומשם המשכנו לניו יורק ולבוסטון".
איך הגיבו למסר שלכם?
"התגובות היו טובות. הם שמחו לשמוע את הקול שלנו. יש הרבה אנשים בקהילות היהודיות שחושבים כמונו, ולא רק בקהילות אלא גם בקרב הפוליטיקאים האמריקאים. הם אהבו לשמוע את הקול הזה שאומר שנתניהו זה לא ישראל, שאנחנו רוצים לחיות, שאנחנו רוצים עתיד, שאין לנו אפשרות להמשיך להילחם, ושאין לנו כבר כוח וילדים לשלוח למלחמות".
מאבדים לגיטימציה
התחושה של אילה היא קשה ביותר בעקבות ההתנקשות בטהרן בחיי מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בלי לקחת בחשבון את ההשלכות הנוגעות לחטופים, ובעקבות הדלפות שיצאו בסוף השבוע מצוות המשא ומתן לפיהן נתניהו מטרפד פעם אחר פעם את עסקת החטופים. "ייאוש זה לא תוכנית עבודה, אבל הרגש נמצא שם. המצב קשה ומייאש. אני לא יודעת עד כמה נתניהו ימשיך לעשות לנו את התרגילים שלו. הוא פשוט ויתר על החטופים. אני לא בטוחה אם אי פעם היה לו בראש הרצון לשחרר אותם. הוא ויתר על המתים, ובשם סיסמאות נבובות הוא מוותר גם על החיים. הוא מוותר על החיילים, מוותר על המשך החיים שלנו במדינת ישראל והורג אותנו. אנחנו חיים על סוג של אדים, סוג של מיתוס הזוי שאנחנו חזקים ושאנחנו מוסריים. שני הדברים האלו לא קיימים. כשאתה מתרחק קצת מהאירוע ושומע גם אנשים אחרים, כשאתה רואה את האירוע מרחוק ושומע חדשות מהעולם, אתה מגלה כמה נזק וכמה עוול גם אנחנו עושים. במצב הזה המאבק על החטופים הופך להיות משהו קטן יחסית בתוך אירוע כזה גדול של עוול כלפי אנשים. אם בן גביר מתעלל בהם בכלא והופך את זה לנורמה מותרת, אז למה שאני אבקש להציל את החטופים?".
זו התחושה שלך או זה מה ששמעת בארצות הברית?
"זה מה שראיתי בפרספקטיבה בארצות הברית. פגשתי כל מיני אנשים גם מהצד הפלסטיני. אנשים שנהרגו להם, פעילי שלום, אנשים שעושים כל מאמץ בכל דרך להביא את הקול הזה, וליצור איזו שהיא שפיות אצלנו בבית כדי שנוכל לחיות. מהמקום שבו הם נמצאים זה נראה שהמאבק על החטופים זה עוד מאבק על 50 -60 אנשים שנשארו שם בחיים. זה סדר גודל של הרוגים בתאונת אוטובוס. את הדברים האלו אמרתי כבר בחודש דצמבר, כששמעתי ממשלחות שחזרו מחו"ל ואמרו להם: 'אנחנו באמת רוצים לעזור לכם ועושים את המקסימום, אבל המפתח הוא אצלכם בארץ'. כבר אז שמעתי בעקיפין מכתבים של רשתות זרות, שאלות שעסקו בפגיעה של מתנחלים בפלסטינים בדרום הר חברון, ובפגיעה בעצורים בבתי הכלא בישראל, והבנתי שאני מאבדת לגיטימציה לקבל את הצדק שלי כשאני בעצמי פוגעת באחרים".
נתניהו פוגע בעסקה. כבר עשרה חודשים נעשות פעילויות למען שחרור החטופים. מה עוד אפשר לעשות כדי לשנות את המצב בעניינם?
"אנחנו מתמודדים עם רודן שלא אכפת לו מה העם חושב. ככה אני מנתחת את תמונת המצב. לא מעניינים אותו החיים של אזרחי המדינה. יותר מעניינים אותו המשפחה שלו, הכספים שלו, וכל השחיתויות שהוא בנה סביב המעמד שלו. הוא לא יתרום לנו את כסאו ואת תפקידו בהתנדבות. לי אין כלים שהם לא דמוקרטיים, ולכן אני מצפה שתהיה אכיפה במדינה, ושהשב"כ וגורמים נוספים יתחילו להיכנס לתמונה באירועים הקשורים לפגיעה בביטחון המדינה. זה די מייאש לראות שהם לא עושים שום דבר, כי מערכת החוק כל כך חלשה ונתונה למתקפות של גורמים פופוליסטיים. יש כרגע כמה עתירות לבית המשפט העליון בדרישה להכריז על נבצרות של נתניהו, ושופטי העליון לא מכריעים בנושא הזה. כך גם לגבי נושא הצוללות שבו מדובר בבגידה בביטחון המדינה. שופטי העליון בבעיה. גם אם הם יחליטו להכריע, איבדנו את מנגנון האכיפה. מה עושים במצב הזה? אני לא יודעת".
את מצפה מחברי צוות המשא ומתן שיתפטרו ויגידו בגלוי שנתניהו מטרפד את החזרת החטופים?
אני מצפה מחברי הצוות: רונן בר ראש השב"כ, דדי ברנע ראש המוסד, וניצן אלון נציג צה"ל, שיהפכו שולחן ויגידו את האמת בגלוי. נתניהו פוגע בעסקה, מטרפד, מאריך את המלחמה בכוח, ופוגע בביטחון מדינת ישראל. הם היחידים שיש להם מילה כרגע, ואולי עם ישראל יאמין להם. אני מצפה מעם ישראל לצאת לרחובות כי אין דרך אחרת".
השאלה היא אם יש רוב שתומך בשחרור החטופים ואם אפשר יהיה להוציא אותו בהמוניו לרחובות?
"אני חושבת שאנשים עייפים, פצועים, פגועים ועקורים, ואנחנו לא נגיע להמונים האלו שאנשים מצפים שייצאו לרחובות. לכן הדרך היחידה היא קיום בחירות. סקרים מראים שיותר מ-70 אחוז מאזרחי ישראל מבינים שצריך להפסיק את המלחמה בעזה, ושצריך להחזיר את החטופים. הפצע הזה מדמם, וימשיך לדמם אם לא נעצור את זה. אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה, ואני חושבת שאנחנו בנפילה עמוקה לתהום. יש פה כמה אנשים שיש להם אינטרס לעשות פה כאוס, חלקם בגלל מניעים מושחתים וחלקם בגלל אידיאולוגיה משיחית, ואם לא נעצור אותם בזמן אף אחד לא יעצור אותם בשבילנו".
החטופים צריכים להיות פה
לישי לביא, אשתו של עמרי מירן שנחטף לעזה, שהתה איתו ועם שתי בנותיהם, רוני (3) ועלמא (שנה וארבעה חודשים) ב-7 באוקטובר בביתם בנחל עוז. בשלב מסוים הם נלקחו כבני ערובה לבית שכן, עמרי נחטף ולישי נשארה עם הבנות. כיום היא מתגוררת עם הבנות בקיבוץ כרמים שאליו התפנו כמה משפחות מנחל עוז. "רוני מדברת כל הזמן על עמרי", מספרת לישי, "הוא מאוד נוכח בחייה. היא מדברת עליו ואליו, שואלת, אומרת לו לילה טוב ובוקר טוב. היא מאוד מתגעגעת אליו. עלמא מכירה את אבא בעיקר מתמונות ומסיפורים של רוני".
מתי היה אות החיים האחרון מעמרי?
"קיבלנו אות חיים באמצעות סרטון שחמאס פרסם ב-27 באפריל. אות חיים הוא משמעותי בשביל הציבור. לנו כמשפחה זה נותן אוויר לנשימה לדקה אחת, ואז אנחנו נזכרים שאנחנו בעצם לא יודעים, כי בכל רגע משהו יכול להשתנות. זה היה באפריל ומאז כבר עברו שלושה חודשים, שבהם אין לנו מושג מה המצב של עמרי, באילו תנאים הוא נמצא, ואם הוא בחיים או לא".
מה התחושה שלך בעקבות חיסול הנייה והשלכותיו על החטופים, וההאשמות שנתניהו מטרפד את עסקת החטופים?
"אני לא מדינאית, ואני לא אשת צבא. אני באמת לא יודעת למה לקחו את ההחלטה בעניין הנייה ולמה דווקא עכשיו. אני כמובן לא מצטערת שהוא נהרג, אבל אני לא זאת שיכולה להגיד למה ואיך. בנוגע לתחושות, התחושה שלי היא שאנחנו ביום ה-304, ועמרי עדיין לא נמצא פה. אני חשה שלא נעשה מספיק כדי להחזיר לפה את החטופים, לא על ידי ראש הממשלה, לא על ידי שר הביטחון, לא על ידי צוות המו"מ, לא על ידי הרמטכ"ל, לא על ידי ראש השב"כ, ולא על ידי ראש המוסד. כל האנשים האלו הם מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, והתפקיד שלהם הוא להחזיר אלינו את החטופים".
בכל יום שישי, בשעה 15:30 נערכת קבלת שבת של קיבוץ נחל עוז בכיכר החטופים בתל אביב. לישי משתתפת בקבלות השבת האלו. "כל דבר וכל אירוע שאנחנו עושים כדי להעלות ולשמור על סדר היום הציבורי את החטופים הוא חשוב ומבורך. זה לא עניין של תרומה אישית לי. זה עוד אירוע שאנחנו עושים כדי להעלות למודעות את נושא החטופים. אירוע קהילתי שמצטרפים אליו אנשים גם מקהילות אחרות. וכמובן, לשלוח אנרגיות, ולשלוח תפילה לשלום החיילים ולהחזרת החטופים. הם חייבים להיות על סדר היום".
יש המון פעילויות כמו מסע טרקטורים, צעדות, קבלות שבת והפגנות שאתם עושים כל הזמן. מה עוד אפשר לעשות כדי שהתוצאה תהיה החזרת החטופים?
"כל אחד צריך לחשוב מה עוד אפשר לעשות. אני באמת מאמינה שזה בידיים שלנו כעם. אני לא שוכחת לרגע שעמרי ועוד 114 בני הערובה השבויים, נמצאים בידי אויב אכזר מאוד. לצד זה, אנחנו כעם צריכים להתאחד, צריכים לצאת בקריאה מאוד ברורה ביחד, שהחטופים צריכים להיות פה. כל אדם באשר הוא צריך להבין שכל עוד הם לא יהיו פה עד האחרון שבהם, כל עוד החטופים החיים לא יגיעו לשיקום והנרצחים והחללים לקבורה, לא יהיה ביטחון במדינת ישראל".
