"אנחנו לא לבד, אבל צריך לעשות העדפה מתקנת לאוכלוסייה שספגה את ההתשה הזאת" 

על אף שמחצית מהאוכלוסייה טרם חזרה, שזמן ההתרעה הוא אפס, שבמשך שנה לא היו שירותים חיוניים כמו בריאות והחינוך נפגע קשות, מרסלה שלח (מרום גולן) מנהלת הקהילה בשדה נחמיה, גאה ומאמינה בקהילה ששרדה למעלה משנה בקו העימות, מבלי להיכלל בתוכנית הפינוי 

עד למבצע חרבות ברזל ידעו תושבי המועצה האזורית הגליל העליון, ש-29 קיבוצי המועצה נחלקים לשניים: 22 קיבוצים הנמצאים עד תשעה ק"מ מהגבול מוגדרים כיישובי "קו העימות" על פי פיקוד העורף ונכללים בכל החלטות הממשלה בנושא "הארכת ההכרזה על מצב מיוחד בעורף", ועוד שבעה קיבוצים דרומיים יותר שאינם בקו העימות. להפתעתם הם גילו שרק 14 קיבוצים הנמצאים בטווח של עד חמישה ק"מ מהגבול נכללים בהחלטת הממשלה מס' 975 "תוכנית פעולה לאומית לביצוע פינוי אוכלוסייה בגזרת הצפון 5-0 ק"מ מהגבול וקליטתה – מלחמת 'חרבות ברזל'" מיום 18.10.2023, ואילו שמונה קיבוצים שמעבר לטווח חמשת הק"מ אינם נכללים בתוכנית הפינוי ואינם זכאים למענקים הניתנים למפונים כדי להתקיים. בספטמבר האחרון התארגנו שמונת הקיבוצים בסיוע התנועה הקיבוצית בראשות ליאור שמחה, והם נאבקים על זכויותיהם במסגרת פורום השמינייה. 

חיים בקו עימות בלי תמיכה מהמדינה 

מרסלה שלח (מרום גולן) היא מנהלת הקהילה של קיבוץ שדה נחמיה, אחד מקיבוצי השמינייה. בקיבוץ, הממוקם כ-5.7 ק"מ מהגבול, קיימת הרחבה קהילתית גדולה, והוא מנה בשיא אכלוסו 1,400 נפש. "שדה נחמיה הוא קיבוץ בן 84", היא אומרת, "יש לו הרחבה של 150 בתי אב, ו-210 חברים כולל בנים שהתקבלו לחברות בשנים האחרונות והביאו להתחדשות. עד המלחמה גרו אצלנו בשכירות הרבה סטודנטים ממכללת תל חי, וזה פן שמחזיק את הקהילה צעירה ורעננה. חלקם הדריכו אצלנו. החיסרון שלהם עכשיו מורגש".  

איך עברתם את 7 באוקטובר ומה קרה מאז עם החברים והתושבים? 

"ב-7 באוקטובר 2023 האנדרלמוסיה שהייתה בכל מדינת ישראל, באה לידי ביטוי בצפון בעוצמות גבוהות. היה פה חשש שגם אצלנו יהיו חדירות של מחבלים כמו בדרום, וראש המועצה, גיורא זלץ, ממקום של אי-ודאות, ביקש מכל התושבים להתפנות מהגליל העליון. בשדה נחמיה נשארנו פחות מ-200 נפש מתוך 1,400, וכך היה בכל האזור. ב-18 באוקטובר, כשהממשלה החליטה שהפינוי תקף רק ל-14 קיבוצים, החברים והתושבים היו בטראומה בעיקר משום שהם ידעו בכל השנים שהקיבוץ נכלל ביישובי קו העימות שנמצאים עד תשעה ק"מ מהגבול. בפועל, כשהחברים והתושבים הבינו שהם צריכים לממן את עצמם בפינוי, חלקם חזרו הביתה לקיבוץ. גם לאוכלוסיות חזקות יחסית, זה לא דבר פשוט לממן את הוצאות הקיום מהחסכונות שלהם, כשלרבים מהם אין הכנסות מעבודה. בסביבות חודש מרץ האחרון ועד סוף המלחמה התייצבנו על 700 נפש שגרים בקיבוץ מתוך 1,400. הרבה משפחות מתוסכלות מזה שהן חיות בקו עימות ולא קיבלו שום תמיכה מהמדינה. בעיקר משפחות עם ילדים. מערכת החינוך שלנו לא עבדה בצורה רגילה. היו הרבה לימודים מהבית עם זום, הרבה הפסקות מלימודים כשבתי הספר נסגרו, והרבה ימים קצרים גם כשבתי הספר פעלו".  

שמענו נפילה ורק אז אזעקה 

היו אצלכם אזעקות רצופות? פגיעות מטילים? 

"אנחנו חיינו בתוך אזעקות כל הזמן. שמענו לא רק את האזעקות שלנו אלא גם את של קריית שמונה, וראינו את היירוטים. הילדים הקטנים למדו לזהות אם זו יציאה של פגז שלנו או נפילה של טיל או כטב"מ. אחד האפיונים הכי קשים שהמדינה לא לוקחת בחשבון, זה זמן התראה מיידי שאין לך זמן לרוץ לממ"ד. הרבה פעמים שמענו את הנפילה, ורק אחר כך את האזעקה. באיילת השחר, שהיא מהקיבוצים הדרומיים של המועצה, יש זמן התראה של 30 שניות, ובמרכז הארץ דקה וחצי. זה המון זמן לעומת כמה שניות שיש לנו. בספטמבר האחרון פתחנו גני ילדים בתוך מקלטים עיליים, שהיו בהם בהתחלה 20 ילדים, ואחר כך נוספו עוד ילדים עם חזרת התושבים. כל יום לימודים של ילדי הגן היה מלווה אצלי בחששות. לא יכולנו לפתוח פעוטון כי כל צוות הפעוטונים היה מקריית שמונה וכולם התפנו. עיר הלוויין שלנו התפנתה, וזו נקודה חשובה כדי להבין את החיים בשמונת הקיבוצים שלא פונו. נהריה, לדוגמה, שנמצאת בטווח תשעה ק"מ מהגבול, לא התפנתה והמשיכה לתפקד. לנו לא הייתה עיר לוויין וזה מאוד משמעותי כשמדובר בבריאות, בקניות, בחוגים, בבילויים בשעות הפנאי. נשארנו כלואים בקיבוצים עם פחד להסתובב בכבישים, כי כיפת ברזל לא מגנה על מסלולי נסיעה. זאת אחת הסיבות שלא היו לימודים בבתי הספר, כי לא אפשרו להפעיל את ההסעות. זה פשוט היה שיגעון שטלטל את הילדים, כשגם בצוות ההוראה היו כל הזמן שינויים בגלל המלחמה. המועצה ומשרד החינוך השתדלו לתת מענה חינוכי, אבל זה לא עבד. היה מענה קהילתי כדי לגרום לילדים להיות ביחד, לא לשבת לבד בבית, אבל זה התקיים רק בכיתות א' עד ו'. בחטיבות הביניים ובתיכונים לימדו כל הזמן בזום, הרבה ילדים נשרו מהלימודים, והיו כל הזמן מול המסכים. החיים היו קשים לאוכלוסייה הכלואה בקיבוצים, ולא סתם הקמנו את פורום השמינייה יחד עם התנועה הקיבוצית, כדי שייתן יד במקום שבו למועצה האזורית יש פחות פנאי לזה".           

שכחו אותנו בבית 

למרסלה שלח אין טענות כלפי המועצה האזורית. היא מדמה את המועצה להורה לשלושה ילדים, שלאחד מהם, קיבוצי הגדר כמו מנרה ומשגב עם, יש מצוקה מאוד גדולה, ולכן הוא מקדיש לו יותר תשומת לב, למרות שהוא אוהב את כל ילדיו. "אנחנו קיבוצים חזקים, וידענו למצוא מסלול נוסף במקביל ובתוספת למועצה, כדי למצוא פתרונות למצב שלנו בצורה עצמאית, ולתת מענה לקהילות שלנו שהן קהילות פגועות. יש לנו הרגשה ששכחו אותנו בבית, ושיכלו לתת איזה שהוא שיפוי לאותן משפחות שאכלו את החסכונות שלהן, שפחדו לחזור הביתה, וגם לאלו שנשארו ונפגעו כלכלית ועסקית". 

ענפי הקיבוץ גם נפגעו? 

"ענפי הקיבוץ המשיכו לעבוד, ובהם מפעל חוליות שהוא מקור הפרנסה העיקרי של שדה נחמיה. מי שנפגעו בעיקר הם העסקים הקטנים, שהם של החברים והתושבים. התקבלו פיצויים מסוימים, אבל הייתה עוגמת נפש לבעלי העסקים שהעובדים שלהם לא יכולים להגיע לעבודה. אנשים שהגיעו לעבודה בקיבוצים המפונים קיבלו מענק התמדה של 3,000 שקל לחודש, ואצלנו עובדת חינוך ממושב מרגליות שבאה ללמד את הילדים שלנו בתוך מקלט לא קיבלה את המענק הזה. זה מאוד תסכל אותי. אני בת 60 וכבר ניהלתי כמה קהילות. השנה לא ניהלתי. השנה התנהלתי. היו כל כך הרבה דברים בלתי צפויים, שזה דרש ממני להוציא את כל ארגז הכלים שלי כדי לעמוד במשימות מטורפות". 

איך קיבלתם שירותי בריאות כשקריית שמונה מנוטרלת? 

"היינו צריכים לנסוע במשך שעה לטבריה בכבישים לא בטוחים, כדי לפגוש רופא מומחה. לא סתם אנשים לא חזרו הביתה. ההורים לא יכלו לתת לילדים את הדברים הכי בסיסיים שזה ביטחון וחינוך. עכשיו יש נפילת מתח עם הפסקת האש, אבל חייבים לתת טיפול רגשי צמוד לילדים, להורים ולצוותי החינוך. הם מותשים. זו הייתה מלחמת התשה".  

בתקופת המלחמה קיבלתם סיוע מהמדינה, מהמועצה האזורית? מהתנועה הקיבוצית? 

"קיבלנו סיוע מהמועצה האזורית במשך כל השנה. זו מועצה חזקה והם ידעו לעמוד לצידנו. קיבלנו הגדלה של סל השירותים כל השנה, ותמיכה כספית לצרכים בתחום החינוך. בתנועה הקיבוצית התגלתה הערבות ההדדית. היו מבצעים עם מתנדבים, עזרו לנו לגייס מדריכים ותקציבים לפעילויות של הנוער. אירחו אותנו בשפיים, וזה היה מדהים לפגוש את הערבות ההדדית בין הקיבוצים שעדיין נמשכת. מזכ"ל התנועה ליאור שמחה מגיע אלינו כל הזמן, והוא הקים איתנו את פורום השמינייה. יש גם סיוע של החברה האזרחית במדינה. לפני חג החנוכה חילקנו מתנות לחג שנתרמו על ידי בנק מזרחי טפחות, ויש כל הזמן תרומות כאלו. בתחום המדינה אנחנו עובדים בכל מיני רבדים. אנחנו נפגשים עם שרים ובעלי תפקידים במשרדי הממשלה הרלוונטיים, מציגים את הצרכים שלנו בוועדות הכנסת ורואים חלק מהתוצאות. אנחנו לא מרגישים לבד, אבל אני חושבת שעכשיו צריך לעשות העדפה מתקנת לאוכלוסייה שספגה את ההתשה הזאת במהלך השנה, כדי שלא רק היישובים המפונים יקומו לתפארת אלא שכל הגליל העליון יקום לתפארת. זה נכון שלא נפגע אצלנו אף מבנה, אבל הלב של הקהילה, שזה האנשים, הם אלו שנפגעו, וחייבים לעשות עכשיו העדפה מתקנת לאותה אוכלוסייה שהייתה בשטח במשך כל 14 החודשים של המלחמה. זה חייב לבוא לידי ביטוי לא רק עכשיו, אלא חמש שנים קדימה". 

לשני שלישים מהבתים בקיבוץ אין ממ"ד 

שלח מודעת לכך שחלק מאוכלוסיית הקיבוץ לא יחזור מיד לשדה נחמיה, כי האנשים מצאו מקומות עבודה במרכז הארץ והילדים השתלבו שם במערכת החינוך. "יש להניח שהם ישכירו את הבתים שלהם שבקיבוץ, ויחזרו בקיץ או לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה. יש עדיין הרבה תנועה של האוכלוסייה בגליל העליון. אצלנו גרים עכשיו מפונים ממטולה, מקריית שמונה ומהקיבוצים סמוכי הגדר. הם שכרו בתים של אנשים שלא חזרו, והם גרים בהם עד שיוכלו לחזור לבתים שלהם. אין עדיין מערכות חינוך בקיבוצים המפונים, ולכן הם השתלבו בגנים שלנו בשדה נחמיה. זה גם מורכב. החברים והתושבים שלנו שלא ממומנים על ידי המדינה רוצים לחזור, ואין לי מקום בגנים לילדים שלהם כי יש שם ילדי מפונים. העליתי את הבעיה הזו בדיון בוועדת החינוך של הכנסת, כדי שיימצא פתרון לכולם. זו לא הבעיה היחידה בתחום החינוך, שמונעת חזרה לתפקוד מלא של המערכות. אחת הבעיות האקוטיות היא מחסור בכוח אדם, וקושי לגייס עובדות ועובדים למערכות החינוך. יכול להיות לנו מבנה משופץ, ושנקבל את המענק הכי גדול, אבל אם לא יהיה לנו מישהו שיעבוד זה לא יעזור. היעד הראשון שצריך להכניס לתודעה של הצעירים שלנו ושל אנשי החינוך, הוא שלעבוד בצפון זו משימה לאומית. זה חייב להיות מגובה תקציבית על ידי המדינה, כדי שנוכל לתת לעובדי החינוך משכורות ראויות, דיור, והשלמה למשרות מלאות לעובדי החינוך הבלתי פורמלי. הנוער אצלנו זקוק למדריך שיהיה שם בשבילם. כשאין להם מדריך יש הרבה תופעות שהן לא טובות ולא נכונות. הם מסתובבים בקיבוץ ועושים שטויות. אנחנו צריכים מדריכי נוער שבאים ממקום של ציונות ושל חינוך. יש אנשים כאלו במדינת ישראל, ופשוט צריך למשוך אותם לצפון. אי אפשר להסתכל רק על התוכניות להמשך. צריך להסתכל גם על מה שקורה עכשיו, כי זה פצע פתוח שצריך לטפל בו". 

יש לכם כבר כספי מדינה מוקצבים לטיפול בנושא החינוך ובנושא הביטחון כולל בניית ממ"דים? 

"יש תקציבים לחינוך. הצלחנו לכלול את כל היישובים שהם בקו העימות, בפרויקט שנקרא 'חזרה לצפון'. שר החינוך יואב קיש ומנהלת מחוז הצפון אורנה שמחון, הכניסו את היישובים האלו למשימות של החזרה הביתה, והם מודעים לכל המענים שצריך לתת. הבעיה היא שהם מתכננים את המענים לטווח ארוך עד ספטמבר, ואני אמרתי להם בכנסת שאנחנו צריכים את המענים האלו כבר עכשיו. אני חושבת שזה נכנס לתודעה שלהם. 

לגבי ממ"דים, לצערי הרב שוב לא מכניסים אותנו ליישובים שזכאים למענקים לבניית ממ"דים. במהלך המלחמה נבנו בשדה נחמיה ארבעה ממ"דים ציבוריים. משרד הביטחון ביצע את זה בכל קיבוצי השמינייה, כי הם הבינו שאם הם מבקשים מאיתנו להישאר הם צריכים לתת לנו מיגון. גם זה לא מספיק. על פי דרישת פיקוד העורף לגני ילדים צריך להיות גג ממוגן, ואצלנו אין גג ממוגן ברוב הגנים. חייבים למגן אצלנו את הגנים כמו שעשו בעוטף עזה. לגבי הממ"דים לתושבים הוחלט שליישובים עד חמישה ק"מ מהגבול יינתן סבסוד בסך 135 אלף שקל לממ"ד, ואותנו שוב לא הכניסו להחלטה הזו. לדעתי אם מפנים את היישובים הקרובים יותר לגדר ומשאירים את הקרובים פחות בזמן המלחמה כמדיניות, ודאי שצריך לדאוג לממ"דים לאלו שנשארים. אצלנו לשני שלישים מהבתים בקיבוץ אין ממ"דים. זמן ההתראה הוא אפס ולכן אין זמן לרוץ למקלטים. רוב התושבים אצלנו בלי הממ"דים הם מבוגרים, וזו סכנת מוות בשבילם לרוץ במדרגות התלולות למקלטים הציבוריים. כולם נשארו בבית באזעקות". 

יש לנו את הכוח 

ערבות הדדית ומכינה שהוקמה. שדה נחמיה קהילה חזקה 

שלח מספרת שאף אחד מוותיקי שדה נחמיה לא התפנה. אנשים בני 80 השתלבו בחמ"ל שפעל 24 שעות ביממה, והקיבוץ גם ארגן להם פעילות חברתית.  

"אני כל כך גאה בקהילה שלי", היא אומרת, "גם באלו שבפנים וגם באלו שבחוץ. היו כאלו שיצאו מהקיבוץ אבל המשיכו להתנדב לפעילויות שונות. נפגשנו גם מחוץ לקיבוץ. הייתה ערבות הדדית. קהילה לתפארת. במהלך השנה של המלחמה הקמנו מכינה קדם צבאית בשדה נחמיה. ב-7 באוקטובר נהרג לנו בכיסופים חייל מהקיבוץ, רגב אמר, ובימי השבעה הוריו החליטו שהם מקימים מכינה לזכרו. הקיבוץ אישר את זה ונרתם לזה. הקצנו למכינה שני מבני חינוך שלא היו בשימוש, וב-1 בספטמבר נפתחה אצלנו מכינת 'דרך רגב' שהיא שלוחה של מכינת הגליל העליון, ויש בה 45 חניכים. את כל זה עשינו תוך כדי המלחמה". 

את אופטימית לגבי ההבטחות לתקציבים לשדה נחמיה, או חוששת ששוב יועדפו רק קיבוצי הגדר? 

"אני בן אדם אופטימי. אני גם מאמינה בעשייה, ולמדתי בשנה האחרונה שיש לנו את הכוח לקום ולהגיד את שלנו בדרך אחרת מזו של ההפגנות. למדתי כמנהלת קהילה שיש לי עם מי לדבר גם במועצה וגם במדינה ושלא צריך לפחד. אין לנו מה להפסיד, בלקום ולהגיד את שלנו. למדתי שאפשר להגיד את שלנו עם אנשי מקצוע שיודעים לעשות את העבודה, והכרתי בכנסת אנשים שלאו דווקא חושבים כמוני במישור הפוליטי אבל מאוד קשובים אלינו ותומכים בדרישותינו. יש כבר תוצאות בשטח, אבל זה עדיין לא מספיק".  

מה יהיה המצב של שדה נחמיה בעוד שנה? 

"תהיה קהילה חזקה שיודעת להניע את עצמה, ולא מחכה שיעשו משהו בשבילה. תהיה תחלופה של תושבים. יהיו כאלו שיחליטו שהם לא רוצים לגור יותר בצפון, ויהיו חדשים שיגידו שזה המקום הכי יפה בארץ לגור בו".