ביום ראשון, 8 באוקטובר, בקיבוץ ניר עוז לא יודעים דבר על מה שקורה בחוץ, ואין להם אפילו מידע על מה שקרה אצלם ביום הדמים, יום קודם
פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום", 8.10.2023
כיתת הכוננות של הקיבוץ ספגה אבדות קשות, אבל חברי הקיבוץ הקטן עוד לא יודעים את ההיקף.
החברים מוצאים את עצמם מביאים זה לזה בשורות איוב על קרובי משפחה הרוגים, ומבקשים לא לפרסם גם עכשיו שמות ופרטים. "אנחנו קיבוץ קטן", אומרת עדי נגב, "ועכשיו עוד יותר קטן".
נגב הייתה סגורה אתמול בממ"ד שלה מהבוקר עד הערב, לבדה, ודיווחה למקום הכי חם בשעות הקשות שבהן הסתובבו אנשי חמאס ליד הבתים. בזכותה הגענו להתכתבויות הקשות לקריאה בהן מתחננים החברים לעזרה, המומים ברגעי האימה.
"הם שרפו את הקיבוץ, נכנסו לבתים והחריבו אותם", היא מספרת הבוקר, "לבית שלי למרבה התדהמה הם לא הצליחו לפרוץ, יש לי ידית שקניתי ביד שניה ב-50 שקל ולא הצליחו לפרק אותה. הם קרעו קצת את הרשת אבל הייתה דממה אז המשיכו. זה אחד הבתים היחידים בניר עוז שנשארו בשלמותם. טבחו בנו. ירו על הדלתות, פתחו ממ"דים, שלפו אנשים החוצה ולקחו אותם. אני חושבת שאם תגיעי ל-15 הרוגים זו התחלה, אבל אין מספרים ואין שמות. לא אומרים לנו כלום. רק מתחיל להתגלות עכשיו גודל האסון והמחדל".
בין האנשים שהתחננו לסיוע בקבוצת הוואטסאפ, כמו זו שכתבה "תגיעו, יהיה פה טבח", יש הרוגים וחטופים. "מחרישים את המתים פה", אומרת נגב, "נתיב העשרה לא מפרסמים את כל השמות, גם בבארי, זו תפיסת עולם. הם לא מספרים. צריך היה להמשיך לתפקד אתמול, להוציא ילדים ומשפחות החוצה, ויש את החינוך הרוסי הזה, אפשר לשמור את הבשורות הרעות לאחר כך".
מפנים אתכם?
"אין לנו טלוויזיה ואין קליטה, אנחנו באפילה. יושבים בדשא ומחכים שיחליטו מה עושים איתנו. נראה לי שהולכים לפנות את כל מי שרוצה לאילת, אבל אני לא מבינה למה לפנות, בין כה וכה נצטרך לקבור פה את מתינו בעשרות. יש פה משפחה שנהרגה, מהסבתא עד הנכד התינוק. אני אהיה פה, עם חברותיי שהתאלמנו ואיבדו את ילדיהם".
מה חסר לכם שם בינתיים?
"הייתי אמורה לבשל קייטרינג אתמול, אז אוכל יש בשפע", היא אומרת. "אני חייבת תקשורת, שיסדרו לנו משהו, אנחנו על גנרטור והחבילה של הסלולרי, מנותקים לגמרי מהעולם".
"אימא אני לא רוצה למות היום"
חצי קלונקס עזר לי לישון שלוש שעות אצל משפחה מדהימה שפתחה את ביתה והאכילה וחיבקה והכילה את הבכי. ואני רק בוכה ובוכה. כל הלילה בוכה ולא ישנה. מה עשו לנו? איך נחיה מכאן?באיזו דרך נס אני חיה? איך אספר על האימה שקרתה? שראיתי את המוות?
והבנתי שהיום זה היום שאמות כך עם הילדים שלי.
"אימא אני לא רוצה למות היום" תומי אמר לי כשיורים לנו על חלון הממ"ד בניסיון לפרוץ אותו.
יש בבארי עדיין אחרי 24 שעות אנשים נעולים בממ"דים בלי אוכל, מים או חשמל, אנשים שזקוקים לחילוץ. המלחמה נמשכת.
זהו לא פינוי.
זה חילוץ של משפחה מוקפת עשרות חיילים ברגל מהבית לשער הקיבוץ תחת ירי וטילים עם פעוטה בת שלוש רועדת בזרועותיי. החיילים אמרו לילדים לעצום עיניים בדרך וככה הלכנו את כל הדרך כשהם אוחזים בתיק שלי.
אבל אני ראיתי.
הבית שלי הרוס.
הלב שלי הרוס.
החיים שלי כמו שהכרתי אותם נגמרו.
סופי ברזון מקיי, בארי, 8.10.2023, פורסם בדף הפייסבוק הפרטי
