"אותה החלטה שעשיתי כשאבא נפטר, לחיות את היש, מובילה אותי מידי יום. היש הוא אני וחיי. לא הרפת, לא המשק הוא המטרה. המטרה היא החיים," מספרת ענבל סיבוני, שמצאה את עצמה יתומה מהורים בגיל 24, עם משק שצבר חובות – והחליטה להמשיך לעבוד ולהצליח לפתח את המשק כבת ממשיכה
*תמונה ראשית: ענבל סיבוני. "המטרה היא מימוש עצמי". צילום: חני אהרון
מי שפוגש את ענבל סיבוני לא מעלה על דעתו שהיא בעלת רפת, רפתנית וחקלאית. ולמה? ענבל היא אישה בתחילת שנות הארבעים שלה – אישה מטופחת, יפהפייה, ציפורניים אדומות, מאד נשית. התפישה המוטעית שכאשר אישה היא חקלאית ורפתנית – טיפוח הוא לא בראש מעייניה, לא חלה על ענבל סיבוני.
סיפור חייה של ענבל הוא יוצא דופן. ענבל הינה דור שלישי במושב תל עדשים. אמה צביה קיבלה את המשק מהוריה, אך החקלאי שתפעל את המשק היה אביה אדמונד סיבוני.
אדמונד גדל במושב דבורה, במשפחת חקלאים, בעלי משק במושב. אדמונד נולד במרוקו ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן אחת עשרה. ענבל היא דור שלישי במשק והיא בת ממשיכה. בשל ההעברה של המשק, דור אחרי דור, גם שמות המשפחה של בעלי המשק התחלפו.
ענבל מספרת: "גדלתי בבית של הורים חקלאים – אבא עבד והפעיל את המשק ואמא הייתה מאד מעורבת בכל פרט. הורי נישאו, ניסו להיכנס להריון וכאשר לא הצליחו – החליטו לאמץ ילד. הוריי אימצו את אורן, שהוא אחי הבכור ותוך תקופה קצרה נכנסה אמי להריון. כשאורן היה בן תשעה חודשים נולדה אחותי רותם. ההריון היה כל כך סמוך לבואה של רותם, שיצר מצב בו אמא לא העלתה על דעתה שהיא בהריון. כך קרה שאורן ורותם שניהם ילידי אותה שנה, שנת 1978.
"מספר שנים אחר כך נולדה יערה ואני נולדתי שנה אחריה ב-1983. כיום , כולנו בעלי משפחות. אורן גר בדרום, הוא אב לשתי בנות, מתעסק בפיתוח גינות .רותם גרה בעפולה, נשואה, אמא לילדים, גננת. יערה בנתה בית בהרחבה של תל עדשים בעלת משפחה, גם היא גננת."
תהפוכות הגורל
ענבל גדלה בבית חם ואוהב. אדמונד האב עבד במשק, בחקלאות. צביה האם שהחזיקה את הבית, הייתה מאד דומיננטית, מאד חמה ואוהבת.
ענבל: "הייתי בת 11 כשאמא חלתה בסרטן השד. היינו מאד קשורים לאמא. כשאמא נעדרה מהבית עבורנו זה היה סוף העולם. אמא חלתה, עברה טיפולים כימותרפיים, עברה כריתת שד – היה לא קל אבל לא ממש קלטתי שאמא מאד חולה. היו תקופות שהיא הרגישה טוב אבל בפעם השלישית בה מצבה הוחמר – גרורות של הסרטן הגיעו למוח.
"הייתה זו נקודת שבירה שלי. פניתי לאבא ואמרתי: 'אבא מה יהיה?' ואבא פרץ בבכי. זה היה הרגע בו הבנתי את חומרת המצב. הייתי ילדה בת 13 כשאמא נפטרה. לא ממש הכינו אותנו לקראת מותה של אמא. עובדת סוציאלית נפגשה עימנו כמה שעות לפני שנפטרה. נשארנו ארבעה ילדים ללא אמא. אבא מעולם לא התעסק בתפעול הבית ולפתע היה צריך להתמודד עם הגידול שלנו, תפעול הבית. האחיות של אמא היו בתמונה ועזרו, הבית שינה פניו. אני ואחותי יערה עבדנו וחלבנו עם אבא.
"החיים נמשכו, התגייסתי לצבא. בצבא עבדתי במהלך השרות ברפת של קיבוץ עין חרוד. הייתי עובדת בעיקר בסופי השבוע. אהבתי לעבוד ברפת. השתחררתי מהצבא ותכננתי את הטיול הגדול לחו"ל. היה לי כרטיס טיסה לאוסטרליה. וככה, באחד הימים, הייתי בבית ואבא נפל וריסק את הגב. ברור שלעבוד במשק לא היה מסוגל. אבא נכנס לשיקום. החלטתי לדחות את הנסיעה ולקחתי על עצמי לעבוד במשק ולהחזיק את המשק עד שאבא יחלים מהפציעה שלו. הייתי פועלת – יצאתי לחליבות, עבדתי ועשיתי מה שצריך היה בשגרה. נסעתי לאוסטרליה, חזרתי, עבדתי בעבודות שונות והתכוונתי לצאת ללימודים."
הגורל היכה שוב בבית משפחת סיבוני. "כמה חודשים לאחר שחזרתי מאוסטרליה גילו לאבא סרטן. הגילוי היה מאוחר מידי. חצי שנה לאחר מכן, אבא נפטר. אבי, אדמונד, היה בן ששים ושתיים במותו. אבא חלה וכולנו התגייסנו והיינו עימו, בטיפולים שעבר. התקופה בה אבא חלה מאד קירבה בינינו."
כיצד קרה שאת זו שנבחרה להיות בת ממשיכה?
ענבל: "הייתי ילדה צעירה ואבא אמר שהוא רוצה שאהיה הבת הממשיכה. לא ממש הבנתי במה מדובר. אבא חלה, הייתי בת עשרים ושלוש והוא פנה לעורך הדין דוד כהן, שטיפל בנושא של העברת נחלות מאבות לבנים. נפגשתי עם דוד כהן – הייתי מאד צעירה, רווקה ולא ממש קלטתי עד כמה מצבו של אבא חמור.
"אנחנו האחים היינו שותפים בטיפול באבא והיו הסכמות בינינו שאני אקבל עליי את המשק. עול המשק נפל עליי. היו בינינו הסכמות שכך נכון ואני זו שאמשיך במשק. שלושה שבועות לפני שאבי נפטר, יערה אחותי נישאה ואבא הספיק להיות נוכח בחתונתה. הייתה זו מעין מסיבת פרידה ממנו."
"הייתי בהישרדות"
"הייתי בת עשרים וארבע, בלי אבא ואמא, מאד צעירה עם תחושה של יתמות עם תחושות ש'אין מי שידאג לי'," ממשיכה ענבל לספר. "במהלך החודשים בהם היה חולה , קיבלתי עזרה למדתי מה זה אומר לעבוד יום יום במשק ולהחזיק אותו אבל עדיין לא ממש ידעתי מה זה אומר ניהול משק חקלאי וכל המשתמע מכך. בחודשים בהם עבדתי במשק, לפני מותו של אבא, הרגשתי שזה גדול עליי. התייעצתי עם חבר ואותו חבר מאד עזר לי, מאד תמך והיה יועץ מצוין. אותה שיחה עם החבר גרמה לי להחליט לקחת עליי את המשימה. אבא נפטר ואני צעירה כל כך עם כאב האובדן הייתי בהישרדות."
ספרי על התקופה הראשונה, לאחר מותו של אבא?
"המשק היה בחובות גבוהים. הופעלו עליי המון לחצים, הייתי בהישרדות. לא היה לי ניסיון והכל היה מאד מורכב. כלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל. הייתה חסרה לי המון אינפורמציה בהרבה היבטים. הייתה בי ידיעה שאני צריכה להסתדר וללמוד את כל ההיבטים. נשארנו ארבעה ילדים ללא אמא, ללא אבא, עברנו תקופה קשה ועצובה. בשבעה של אבא הבנתי שעלינו כולנו להישען על היש. האין היה כל כך גדול, כל כך כואב והבנתי שיש בידיי את זכות הבחירה. האין שבחיינו תמיד קיים , אבל היש הוא גדול והוא חזק. החלטה זו הובילה לראייה רחבה של כמה היש שלי חזק. ראיתי כמה המשפחה שלי, אחיי וכל משפחתי חזקים וכמה אנשים אוהבים אותי ואותנו. הבנתי שאם אבא בחר בי להמשיך את דרכו במשק והייתה בו הידיעה שיש לי עמוד שדרה ויכולות – אז אוכל לעמוד בזה ויהיה בסדר. זה היה רגע מכונן, ההחלטה הפנימית לקחת על עצמי את המשק. אותה החלטה היתה עם תובנה שאנהל ואעבוד במשק ואעשה זאת בדרך שונה של אבי. החלטתי לא לוותר על החלומות שלי, לממש את כל רצונותיי."
עקב בצד אגודל
מה היו עיקר הקשיים שלך בתקופה הראשונה?
"אבא נפטר והמשק היה בחובות גבוהים והתחייבויות כספיות. החשבון המשקי היה על שם אבא. היו קשיים מול הבנק. חברים רבים עזרו לי ותמכו בי ברמה הרגשית. מועצת החלב שלחה אליי כלכלן מטעמה שליווה אותי ועזר לי. למדתי לשים גבולות. התקדמתי עקב בצד אגודל. היתה למשק מכסת חלב גבוהה ביחס לכמות הפרות.
"ראוי לציין במיוחד את האיש שהפך להיות מנטור שלי, יאיר בר עזר. יאיר גר בהושעיה והוא רפתן בכפר חסידים. בר עזר היה לי מנטור ברמה הרגשית ובפן החקלאי. פגשתי את יאיר בכנס שנתי של לימודי הבקר והחלב. יאיר אמר לי: 'מה שתצטרכי, אהיה שם בשבילך'. הדרך בה ליווה אותי הצריכה אותי לעבור תהליך פנימי והסכמה לחשיפה של כל הקשיים שלי. יאיר ליווה אותי בכל ההיבטים ובעזרתו שיקמתי את הרפת ועברתי את כל המשוכות."
שנה לאחר מותו של האב, ענבל פגשה והכירה את הגבר איתו הקימה משפחה: "הכרתי את טל כהן כשנה לאחר שאבא נפטר. טל מבוגר ממני, הוא היה אז גרוש, אב לשלושה בנים. טל גדל בקיבוץ תל קציר, היה נשוי בגבעת יואב וכיום טל מנהל את שוק ישראל בחברת 'אפימילק'.
"הכרתי את טל בכנס בירושלים. מישהו לחש באוזנו 'תעזור לה'. כך פגשתי את טל. לא היה לי שמץ של מושג שיתפתח בינינו רומן. באותה תקופה טל היה טכנאי בחברת 'אפימילק'. כמה חודשים אחר כך פניתי לטל וביקשתי את עזרתו. טל מבוגר ממני בעשר שנים ואותה פנייה הובילה לסיפור אהבתנו וחיינו. אנחנו זוג ובנינו את משפחתנו – אנחנו הורים לשתי בנות: עופר בת ה-14. קראתי לה כך על שם אמי ששמה היה צביה. נועם, בתנו השניה, בת 12. הפכנו למשפחה ושלושת בניו של טל הם אחים לבנותינו. אנחנו הורים לחמישה ילדים ומערכות היחסים בינינו קרובות ואוהבות."
ענבל מספרת על משק החלב אותו היא מנהלת: "יאיר בר עזר ליווה אותי לכל אורך הדרך. בעזרתו של יאיר הקמתי ובניתי דיר עגלים. יאיר ליווה אותי בכל שלב. החלטתי להשאיר את העגלות ולגדל אותן וכך הגדלתי את התפוקה. השארתי עגלות ובניתי סככה. זה היה היתד הראשון שלי במשק. למדתי להאציל סמכויות. החלפתי את הפועל שעבדנו עימו שנים רבות, זה היה מכורח הנסיבות.
"טל עמד מאחוריי ונתן לי תחושת בטחון. גם כשנולדו הבנות המשכתי לעבוד ברפת ולהיות אמא. כמובן שחופשת לידה לא הייתה ממש חופשת לידה. הרפורמה ברפתות הובילה אותי להגדלת מכסת החלב ושדרגתי את מכון החליבה. אנחנו גרים בבית הוריי. שיפצנו את הבית והתאמנו אותו למשפחה של שבע נפשות.
"אותה החלטה שעשיתי כשאבא נפטר, לחיות את היש, מובילה אותי מידי יום. היש הוא אני וחיי. לא הרפת, לא המשק הוא המטרה. המטרה היא החיים. המטרה היא מימוש עצמי. אני לא נחה על זריי הדפנה. כך פתחתי לפני שנים בית תינוקות בחצר ביתי. ניהלתי את בית התינוקות כעשר שנים. בהמשך למדתי קונדיטוריה ופתחתי קונדיטוריה. החלטתי לעשות ולממש בעשייתי רק דברים אותם אוהבת לעשות. טל לצידי ונמצא לכל אורך הדרך כדי שאגשים חלומות."
מימוש עצמי
שבע עשרה שנים עברו מאז שאדמונד האב נפטר. ענבל היום נוגעת בשנת הארבעים שלה. אז היתה מאד צעירה. היום היא מספרת: "טל הוא שותף מלא אך המשק זו הממלכה שלי. עברתי תהליך של למידה בכל הגזרות. הניהול שלי שונה מהניהול של אבא. היותי רפתנית אינה הגדרה בעבורי. אני אשה, אני אמא, רפתנית, בעלת משק, קונדיטורית, מגבנת גבינות ויש עוד הגדרות. תמיד שברתי מוסכמות ובעבורי עבודה קשה אינה המטרה אלא המימוש וההנאה שלי מהעשייה."
ענבל, שהיתה ילדונת כשצביה אמה נפטרה ובחורה צעירה כשאביה נפטר – הפכה את חייה למקור של שמחה, מימוש והנאה. על פי המודל, בו למדה לבנות את המשק, היא גם מנהלת את עצמה ואת חייה. ענבל מקיימת שגרת אימוני ספורט. החיים והזוגיות עם טל. העצה שקיבלה מחבר קרוב, צור זלצמן, להפוך את המשק למנוף ולמנף למעלה, ובזכות זה להגשים את חלומותיה, הפכה להחלטה מובילה ומנחה.
"כך אני חיה היום," מסכמת ענבל. "התפיסה שלי אינה, או זה או זה, התפיסה שלי היא: 'אני יכולה ורוצה, מממשת ומגשימה' – זה הקו המנחה."
מי שיפגוש את ענבל סיבוני בשעות שאינה עובדת במשק לא יאמין שהאישה היפה הזו היא חקלאית היוצאת לחליבה, הממליטה את העגלים. מי שיפגוש את ענבל במשק עם בגדי העבודה, לא יבין מה הקשר בין החקלאית הזו לאשה הרוקדת את החיים כפי שהיא רוקדת. אבל, אני מתבוננת בעיניה הירוקות, בשפת הגוף, פגשתי את הנחישות, את אהבת החיים, ואת התבונה שמפגישה את כל חלקיה שהופכים אותה למי שהיא היום.
