"אני לא מטפס הרים מקצועי" 

אומר צביקה גזית בן ה-87 ממושב רם-און, שערך השנה ביחד עם בתו, ד"ר עירית גזית פרפנס – טרק לבסיס האם של הר האוורסט * הטרק באורך מעל 100 ק"מ ובגובה 4,500 מטר בוטל יומיים לפני ההגעה ליעד בשל סופה ומפולות שלגים * אבל צביקה לא מתייאש וכבר מתכנן להשלים את הטרק בשנה הבאה 

*תמונה ראשית: עירית וצביקה בשביל סובב מון בלאן. צילום: עירית גזית פרנפס 

יצא לי השבוע לשוחח עם "בחורצ'יק" בן 87, צביקה גזית ממושב רם-און שבגלבוע, שבאחרונה ניסה להגיע לבסיס האם של הר האוורסט, ההר הכי גבוה בעולם שבנפאל, אחרי צעידה של כ-100 ק"מ ורק סופת שלגים בהימלאיה מנעה זאת ממנו ברגע האחרון. את הטרק הלא פשוט הזה בלשון המעטה ערך צביקה ביחד עם בתו, ד"ר עירית גזית פרנפס, למרות וחרף כל המכשולים והקשיים. 

לפני שנרחיב כדאי שנבהיר דבר אחד: צביקה גזית הוא לא מטפס הרים מקצועי ואין לו יומרה להיות כזה. גזית בעיקר הולך ברגל, הרבה ברגל. גזית לא ניסה לטפס על הר האוורסט אלא הלך בטרק, אחד מטרקים רבים שהספיק ללכת בחייו, כשתחנת הסיום הייתה אמורה להיות בבסיס האם של מטפסי האוורסט.  

"לא טיפסתי על הר האוורסט למעלה," אומר צביקה בחיוך, "אני עדיין לא מקצוען כזה שיכול לטפס עד פסגות הרים, אבל עד לאוורסט כן הצלחתי להגיע. הכוונה הייתה להגיע לבסיס האם (Base Camp), שנמצא בערך בגובה 5,300 מטר, זו הייתה המטרה שלי, לא מעבר לזה." 

* * * 

לנו בישראל זה אולי נשמע פשוט. מה הבעיה? עולים על הרכב, נוסעים עד מרגלות הר כלשהו, נניח התבור ואפילו מנסים לטפס אותו. זה בכלל לא המצב בנפאל. אם אתה מעוניין להגיע לבסיס האם הדרומי של הר האוורסט, כלומר למרגלות ההר – שתי אפשרויות בלבד עומדות לרשותך: להגיע במסוק, או ברגל. מלבד זאת אין תחבורה כלשהי, לא במכוניות, לא בטנדרים, לא במשאיות, כלום. רק שבילים מאתגרים וגשרים תלויים בין ההרים. לרוב נוחתים בשדה תעופה קרוב במסוק ומשם צועדים 8-10 ימים לבסיס האם, מסלול של כ-110 ק"מ. גובה בסיס האם: 5,364 מטרים! 

הישוב המפונה הראשון 

אבל נתחיל מההתחלה – "נולדתי קצת לפני שמושב בית הלל הוקם," מספר צביקה. "הגעתי לבית הלל כשהייתי כבן שנתיים יחד עם הורי. הגרעין שלהם ישב בחלקו במטולה. גרנו בקרית חיים, נולדתי בביה"ח בחיפה, משם הלכנו למטולה וממטולה הורי עלו לקרקע, להקים את בית הלל.  

"אבי עלה ארצה מהגבול של פולין ואוקראינה, הוא מעולם לא היה חקלאי. כאן בארץ זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נתקל בחקלאות, אבל אי אפשר להשוות את זה לחקלאות שרואים היום. אז זה היה משהו הזוי לגמרי. היה לנו פרה אחת ופרד בשותפות עם עוד משפחה (חצי פרד) ועם זה הם היו צריכים לעבוד ולהתקיים. הם קיבלו חלקת אדמה, טוריה, מכוש וקלשון חפירה, אלה היו כלי העבודה שלהם… 

"אבי היה חקלאי עד מלחמת השחרור, אז פינו את כל המושב. הייתי אז בן עשר. פחדו שיהיה שם טבח כי בית הלל היה מוקף בכפרים ערבים… אז עדיין לא היו כפר בלום, עמיר או שמיר, היו דן ודפנה ממצודות אושיסקין, היה שאר ישוב, לא היה מעיין ברוך. והיה אל-ח'לסה, היום זה קרית שמונה, אז זה היה כפר ערבי גדול. בקיצור פחדו מטבח ופינו את כל הישוב, אני חושב שהיינו הישוב המפונה הראשון במדינת ישראל…  

"פינו אותנו לבלפוריה, ישנו אצל משפחה מאמצת ואחר כך עברנו לתל עדשים. בפינוי לא נתנו לנו לקחת דבר מהמשק, והאמת שכמעט לא היה מה לקחת משם. לבסוף אבי מצא את מקום עבודתו בעמק, בקופת חולים כללית בעפולה, כמזכיר. הוא כבר לא רצה לחזור, כי באותם ימים חקלאות הייתה עבודת פרך ואני בהחלט מבין למה הוריי לא חזרו לזה. כנער הלכתי ללמוד בכדורי, שם הקמנו גרעין של בני המושבים ובוגרי בתי ספר חקלאיים ועם חברי הגרעין הזה הקמנו ב-1960 את מושב רם-און, היינו הגרעין השני במושב. 

"בהתחלה קראנו לזה מושבוץ כי עד שאנשים התחתנו, עד שהקימו משפחות, עד שקיבלו נחלו חיינו עם עבודה משותפת, אכלנו ביחד בחדר אוכל, היינו כמו קיבוץ. זו הייתה ההתחלה כמו בהרבה מושבים אחרים. את אהבת חיי מצאתי בטרמפ. היא הייתה בת קיבוץ עין שמר של השומר הצעיר, היא הייתה אז חיילת, מדריכת גדנ"ע בצבא – לקחתי אותה לטרמפ ומאז אני לוקח טרמפ אצלה." 

לצביקה ורעייתו רעיה יש חמישה ילדים – אסנת, עירית, נורית, טלי ושי ו-13 נכדים.  

שנים ארוכות היה צביקה חקלאי: "כשהייתי בן 8 כבר עבדתי עם טוריה, בשביל להשקות תפוחי אדמה בתלמים. כך החלה החקלאות שלי. בהמשך למדתי חקלאות בכדורי ומשם התגבש הגרעין שלנו שהלך להקים את המושב. באנו לרם-און שהיה אז אדמה חרוכה. הישוב הוקם בתקציב סוכנותי. מידי יום ירדנו לרם-און מהישוב נורית, שם גרנו. כעבור שנה-שנתיים קיבלנו את הנחלות ואנשים כבר הקימו משפחות.  

"היו לנו הרבה דברים משותפים שגידלנו והיו ירקות שכל אחד גידל לבד. אחר כך היו לנו עופות, הודים, מטעים ולבסוף נכנסנו לענף חממות ורדים ליצוא, ענף שעסקתי בו שנים רבות. את הוורדים יצאנו לבורסות בהולנד, עד שהאפריקאים למדו את המקצוע. הם באו עם כוח אדם בעלות של אחד דולר ליום, לא יכולנו להתחרות מולם ונאלצנו לסגור. אני בעוונותיי מילאתי במשך השנים גם תפקידים ציבוריים, הייתי מרכז משק הרבה שנים, הייתי יו"ר ועדת הביקורת של מועצת הכותנה ועוד כהנה וכהנה תפקידים ציבוריים, אבל במשק עבדתי כל הזמן. 

"תראה אף ילד שלי לא הולך להיות חקלאי. יש לי בן ממשיך אבל הוא בהיי טק לא בחקלאות. אני לא אמרתי להם לא להיות חקלאים, אבל הם ראו לבד מה המצב. אנחנו כשהיינו צעירים לא הלכנו ללמוד, חשבנו שלהקים ישובים חדשים זה הרבה יותר חשוב מאשר ללכת ללמוד, אז אחרי כדורי לא למדנו אלא הלכנו לעבוד. אז מבני ומבנותיי דרשנו שילמדו כמה שאפשר יותר והיום כולם אקדמאים ועובדים בעיסוקם." 

צביקה מקדיש זמן רב לתחביבים שונים, בין היתר לימד שחמט בבית ספר שנים רבות, משחק ברידג' להנאתו, עדיין מטייל בשבילי ישראל ברגל ובקבוצת ריינג'רים וכמובן מטייל, צועד והולך ברחבי העולם. 

הולכים לאוורסט 

אני מבין שהשותפה שלך להרפתקאות היא לא רעייתך אלא בתך עירית… 

"נכון מאוד, אשתי לא בכיוון הזה, אשתי מנגנת על פסנתר, חליל צד וחלילית. פעמיים בשבוע היא נוסעת לנגן בתזמורות של המועצות האזוריות מגידו ועמק יזרעאל. היא גם עוסקת בפעילות של התעמלויות, פילטיס, יוגה ועוד. מעבר לזה שהיא גם סבתא שעוזרת עם הנכדים לא מעט."  

"במסגרת התחביבים והעיסוקים של צביקה הוא חבר בקבוצת "יריב מטיילי כפר יהושע", לטיולי טרקטורונים וריינג'רים, בארץ ובחו"ל. "אני הכי מבוגר בקבוצה," אומר צביקה, "מחר למשל אנחנו יוצאים ליומיים טיול בגליל עם הריינג'רים, אבל ההליכה הייתה תחביב שהחלטתי לבחור בו. יצא שאני והבת שלי עירית הפכנו לצוות. לשמחתי היא זורמת איתי ומסכימה לצאת איתי, כי בלעדיה לא יכולתי ללכת. בהחלט היא ואני צוות לעניין מה שנקרא, עשינו כבר את המון בלאן (Mont Blanc) באירופה, עשינו את האוורסט ושנה הבאה נשלים את מה שלא גמרנו השנה." 

ד"ר עירית גזית פרנפס, בתו של צביקה, אומרת: "את המון בלאן עשינו לפני כשנה, הטרק היה משהו כמו שמונה ימים באורך 100-120 ק"מ. זה ארוך אבל אתה הולך בנוף, הנוף שם פשוט משהו לא נורמלי. היו קטעים קשים, המגורים היו יחסית טובים ומפנקים ואחרי המון בלאן אבא העלה את רף והציב את האוורסט כיעד הבא. ואני, היות ואני גם כן חובבת טרקים, אז אני שמחה לעשות את זה איתו." 

לא אמרת לו: "אבא, אולי זה קצת כבד עלייך האוורסט?" 

עירית: "אמרתי, ברור שאמרתי. אמרתי אולי נתחיל באנאפורנה (רכס הרים גבוה בהימלאיה), זה יותר מתון, זה עליות פחות תלולות. הוא ענה: 'לא, לא, לא, אם אני לא אעשה את האוורסט השנה אני כבר לא יעשה, נעשה אנאפורנה שנה הבאה'… גם חברים אמרו לנו 'תקשיבו, זה מאוד מאוד קשה, למה לכם להתחיל בהכי קשה שיש?' אבל אבא זה אבא, הוא החליט שהוא מבצע, אז הלכנו לאוורסט. 

"אני בעצמי התחלתי להדריך בדרום אפריקה, אז פניתי למדריך של החברה שמדריך בהימלאיה והוא תפר לנו טיול למידותנו. היו מקטעים של 15 ק"מ עם עליות מטורפות, אז פיצלנו שני מקטעים שבדיעבד התברר שזה היה נכון לעשות. הוא חיבר אותנו עם חברה מקומית שליוותה אותנו לאורך כל הטרק. קיבלנו מדריך יוצא מן הכלל ושני פורטרים (סבלים) ובעצם היינו חמישה ויצאנו לדרך." 

ותודה לגלבוע 

לדברי עירית, אביה עשה כושר, אימוני לב-ריאה ובטיולים רגליים למד להסתגל ולהכיר את מגבלותיו: "הוא למד להכיר את עצמו, לדעת מתי לעצור, מתי להמשיך ובאוורסט זה הוכיח את עצמו, עד שהגיעה הסופה שעצרה את הכל," היא מספרת. "היו ימים שחבר'ה צעירים אמרו לנו: 'תקשיבו, זה קטע שגם לנו מאוד מאוד קשה לעשות', למשל הייתה עליה שאחריה אמרתי ש'מרוב שהפחידו אותנו התאכזבנו לטובה'. היה קשה אבל הצלחנו!" 

צביקה איך הגעת לאוורסט? 

"כאשר הייתי בן 73 סגרתי את החממות והתחלתי לחשוב מה אני עושה עכשיו בזמן הפנוי שנוצר לי. גם יכולתי ללכת, לשבת בכורסא ולראות טלוויזיה, אבל זה לא באופי שלי. היות ולא עשיתי טיול אחרי צבא אז החלטתי שמה שלא עשיתי בצעירותי אעשה בבגרותי ואני אתחיל לטייל ברגל.  

"לאט, לאט נכנסתי לטיולים, עשיתי את שביל ישראל, עשיתי את שביל הגולן ואת שביל חיפה, את כל שבילי הארץ עשיתי. התחלתי את שביל ישראל בגיל 75, עשיתי אותו במקטעים וסיימתי אותו בגיל 80. אחרי שעשיתי את כל שבילי ישראל ראיתי כי טוב.  

"אחר כך התחלתי לטייל בחו"ל. אחד השבילים המעניינים היה הקמינו דה סנטיאגו, שביל צליינים בספרד. זה שביל מאוד מעניין, מעבר לעובדה שרואים נוף וזו הליכה זה הרבה יותר עניין מנטלי וריגשי, אתה נכנס שם בצורה אחת ויוצא אחרת, כי ההתנהגות שם ברוח השביל היא אחרת. המפגש עם האנשים הוא מפגש שונה, מעניין ומאוד חיובי. אורך המסלול הוא מעל 500 ק"מ אבל אנחנו עשינו רק את המקטע הסופי שלו באורך 120 ק"מ." 

תספר לי קצת על החוויה שלך במון בלאן… 

"אז כאמור, לא טיפסתי לפסגת המון בלאן – את זה עשינו עם הרכבל, אתה עולה למעלה בשביל התצפית. אנחנו עשינו מה שנקרא טרק 'סובב מון בלאן' – אחד הטרקים היפים באירופה. אורכו בערך 120 ק"מ והוא סובב בשלוש ארצות, באיטליה, צרפת ושוויץ. אתה מסתובב סביב להר, עולה הרים, יורד בקעות. הגבהים שהגענו אליהם במהלך ההליכה הם לא יותר מ-2,800-2,900 מטרים. זה גם כן יפה אבל זה סוג אחר של טרק." 

אתה בן 87, איך אתה מתמודד עם כל ההליכה הזאת, יש לך טכניקה מסוימת? 

"תשמע, זה סיפור. היות ובגיל 73 הייתי צריך לדעת ללכת, התאמנתי המון על הגלבוע. הגלבוע שלנו הוא קרוב לרם-און. הייתי מטפס עד ראש הגלבוע שלוש-ארבע פעמים בשבוע בשביל ללמוד להכיר את הגוף, הייתי צריך ללמוד ללכת בשביל לא להגיע לאפיסת כוחות. עם הזמן אתה לומד לדעת מתי אתה צריך לשבת, מתי אתה צריך לעמוד, מתי אתה צריך ללכת יותר לאט… זאת אומרת אתה ממש לומד את עצמך שלב אחר שלב. אחרי שלמדתי להכיר את זה אצלי אמרתי 'עכשיו אני יכול לעשות כל דבר'. 

"אז נכון, גם באוורסט היה מאוד קשה אבל כשאני הולך בקצב שלי אז הכל טוב. בכוונה הלכנו לאוורסט מראש בלי קבוצה, רק אני והבת. לקחנו מדריך מקומי וסבל, אבל זו הייתה הקבוצה שלנו מה שאיפשר לנו ללכת לאט יותר, או אם רוצים להישאר בהוסטל עוד יום אחד אז נשארים עוד יום מנוחה, זה נתן לנו למרות כל הקושי לעשות את זה.  

"כך אתה לא תלוי בקבוצה שחייבים להיות בקצב שלה. במון בלאן למשל היינו בקבוצה, ידעתי שיש שם חבר'ה צעירים והם רצים את המסלול. ידעתי שאם אני רץ איתם כעבור 100 מטר אני גמור, נופל… ההתניה שלי וקיבלתי אישור עוד לפני כן מהמדריך, אמרתי שאני מצטרף בתנאי שהוא מאשר לי ללכת בסוף ואני יכול להגיע שעה, שעה וחצי אחרי כולם, לא יקרה כלום. אז בפועל באמת הגענו רבע עד חצי שעה אחרי כולם ובאמת לא קרה כלום. באוורסט החלטנו שאנחנו הולכים לבד כי שם באמת זו בעיה ללכת עם קבוצה ואכן, זה באמת הוכיח את עצמו יפה מאוד." 

הקושי המנטאלי 

איך התמודדת באוורסט עם כל הנקיקים, הסלעים והקרח עד לבסיס האם? 

"תראה, לבסיס האם לא הגענו, הגעתי ממש קרוב, יום וחצי לפני שהגענו נעצרנו בגלל מפולות שלג ונחסמו לנו הדרכים. לא יכלנו לזוז, לא להתקדם ולא לחזור, הכל היה חסום. חיכינו כמה ימים, חשבתי שאולי איזה יום-יומיים מזג האוויר ישתפר קצת. חיכינו כמעט חמישה ימים ולבסוף לא הייתה ברירה וחולצנו עם מסוק." 

עירית: "האמת שהלכנו טוב ובשבעה הימים הראשונים היו עם מזג אוויר מעולה והליכה טובה, אמנם קשה, מאתגרת אבל טובה ומספקת. ואז ערב אחד הלכנו לישון וקמנו לבוקר מושלג, אחרי לילה שלם של שלג. הגענו לכפר שנקרא פריצ'ה ונתקענו שם. בגלל הסופה לא יכלנו להמשיך ונאלצנו לוותר. בשנה הבאה אנחנו יודעים למה לצפות כך שיהיה יותר קל." 

צביקה: "היינו חמישה ימים תקועים בפריצ'ה, ממש 15 ק"מ מהבייס קאמפ, מהיעד שלנו, ממש קרובים. זה היה בגובה 4,500 מטר, זה מה שהגענו. להפתעתי הנושא של הגובה עבד אצלי טוב, לא הייתה לי בעיית נשימה, הסתדרתי לא רע. זה היה הנעלם הגדול, שלא ידענו כיצד אני יגיב, כי עם כל קושי אחר אתה מסתדר.  

"אבל הקושי העיקרי שם הוא מה שנקרא הקושי המנטאלי, כי אתה מגיע למצבים שזה, איך אומרים, זה מאוד קשה ואז אתה צריך להיאבק עם עצמך, עם שאלות כמו 'למה אתה עושה את זה?', 'למה אתה צריך את זה?', 'אתה מבוגר, אתה לא ילד', זה מעין מאבק שלך עם עצמך, היו לי שיחות פנימיות כאלו ובא נגיד, לא השארתי לעצמי את האפשרות שלא לעשות את המסלול." 

היה איזה רגע שאמרת, אני מפסיק פה, חוזרים הביתה? 

צביקה: "לא, היו כמה וכמה רגעים שחשבתי, 'שמע זה קשה מידי', אבל אמרתי 'אני חייב לנסות'. לא היה רגע שבו אמרתי 'טוב חוזרים הבייתה'. נחתי כשהיה צריך לנוח, ישבתי כשהיה צריך לשבת. היה לנו מדריך מצוין שבאמת התייחס אלי כאילו אני הסבא שלו. הוא לא הבין שישבן של מושבניק יושב על סלעים בלי שום בעיה, אז כל פעם שהתיישבתי הוא היה מביא כרית, שאני יישב על כרית. אף פעם לא חשבתי להישבר או להפסיק." 

עירית: "איזה להישבר? אנחנו יושבים שם בסופה למעלה, הגענו יומיים לפני הסוף, עצרה אותנו הסופה ורק אבא מתעקש 'איך אנחנו ממשיכים ללכת כי אנחנו צריכים להגיע עד למעלה, לגעת באבן של בסיס האם'… והוא מתעקש ואומרים לו: 'אבל אי אפשר, הדרכים חסומות, יש שלג, לא רואים את השביל'. היה אסור לעלות, מורידים אנשים, חבר'ה שכבר היו בכפר מעלינו הורידו אותם אלינו כי הכל נסגר והוא ואני עוד חיפשנו למצוא דרכים איך אנחנו בכל זאת מגיעים.  

"בסוף הסתבר שאין תרגילים פה, מי שגר שם ומכיר את התנהלות מזג האוויר יודע ששם אין חכמות, יש מזג אוויר ואתה לא עושה תרגילים. אנחנו לא מכירים את זה, דיברנו על להגיע עם סוסים ומסוק, ניסינו לעשות תרגילים והמדריך שלנו אמר: 'תעצרו, לא נעלה למעלה, נקודה. בואו נראה איך אנחנו יורדים למטה'. הטבע זה לא משחק שם, אנחנו שבאים מהארץ החמה שלנו לא מבינים את העוצמה של הטבע שם. השלג נערם למעל חצי מטר. צריך לזכור שאין שם כלי רכב, אין כלום. כל הסחורה שעולה למעלה זה באמצעות אנשים, סוסים, שוורים או יאקים. אנשים שנפצעו בסופה הורדו או במסוק או בסוסים." 

צביקה, כתבת איזה יומן מסע? 

"הבת שלי הכריחה אותי לכתוב כמה שורות כל יום, אז כן, כתבתי מחברת ארוכה. מתי היא תצא לאור ואם בכלל תצא לפרסום אינני יודע." 

ההליכה לאוורסט הייתה יותר קשה מההליכה סביב המון בלאן? 

צביקה: "כן, בהחלט, במון בלאן אתה הולך בגובה 2,800 מטר. באוורסט הלכנו בגובה בערך 4,500 מטר. אם מזג האוויר היה יותר טוב היינו מגיעים לגובה 5,600 מטר. הבייס קאמפ הוא 5,360 מטר אבל יש שם עוד קטע שצריך לעלות לתצפית ל-5,600 מטר, זו הייתה התוכנית שלנו, אך לצערי איתני הטבע לא איפשרו לנו להמשיך ונשאר לי רק להשלים את המסע בשנה הבאה. 

"עירית הייתה אחלה בטרק אל האוורסט. היא הלכה איתי, היא מאוד תמכה, מאוד עזרה, תשמע, גם לה היה קשה, המסלול הזה לא קל לאף אחד. זה מסלול מאוד יפה, מאוד מעניין וזה לא קל אבל כשהולכים ביחד ומסתדרים יפה אז הכל בסדר." 

כשתסיים עם האוורסט מה האתגר הבא? 

"אמרתי שלא אישאר בלי כלום ובגיל 90 אם הכל יהיה בסדר אני אעלה לקילימנג'רו בטנזניה. אז בסדר, אמרתי. אם אני ארגיש בסדר בגיל 90 ואני לא רחוק משם, אז בהחלט כן, נעשה את זה. דווקא הקילימנג'רו די מושך אותי, הוא גם יותר קל מהאוורסט. 

"אגב, אין לי קבלות כתובות לכך, אבל אמרו לי שאני הבן אדם הכי מבוגר שעלה לבייס קאמפ של האוורסט. אין רישומים רשמיים וגם אני לא רשמתי שום דבר, אבל אני חיפשתי באינטרנט בכל מיני מקומות וראיתי שהאיש הכי מבוגר שעלה לבייס קאמפ היה בן 82, ילד…"  

לא רצית להגיע לפסגה? 

"לא, לא, זה יומרני מידי. אני לא מטפס מקצועי שעוסק בטיפוס הרים, אני לא יכול ללכת על קרח, עם חבלים ולטפס, לא, לא, זה לא אני. אני אוהב ללכת היכן שאנשים הולכים, למרות שקשה, למרות שבגילי זה נדיר, לא ראינו אף אדם מעל 65 שהולך שם ברגל, אבל את זה אני מרשה לעצמי עוד לעשות."