"אני מאמין בחדשנות"

אומר יעקב בלום, דור רביעי לחקלאים במושבה ראש פינה • בשל היותם מושבה, במשך שנים איש לא סייע לחקלאי ראש פינה, עד שהחליטו לדאוג לעצמם והקימו אגודה שיתופית, עם בית אריזה • ביחד עם אחיו עוז הם מגדלים כ-450 דונם מטעים נשירים" ולא שוכחים לשניה את ההיסטוריה העשירה של המושבה

"סבא שלי שהיה אדם דתי, שאל אותי בערוב ימיו 'את עשרת הדיברות אתה מכיר? אתה מכיר את הדיבר לא תגנוב?' הוסיף ואמר, 'אם לא תגנוב זמן, לא יהיה לך זמן'," אומר יעקב בלום.
לפני שפגשתי את יעקב בלום ידעתי שהוא "החקלאי" מראש פינה. מישהו לחש באוזניי שיעקב ואחיו עוז הם החקלאים הכי גדולים. נפגשתי עם יעקב בבניין היקב העשוי אבן, בלב המשק החקלאי שלו. בדרך, הרהרתי ביני לביני, למה אנשים נוסעים לטוסקנה כשיש כאן ממש ליד הבית טוסקנה משלנו. זוהי שאלה, מאחוריה תשובות רבות. במציאות הנוכחית התשובות עצובות.
החקלאות הישראלית איבדה את ערכה בין היתר בשל אובדן דרך וחזון. יעקב בלום החקלאי הוא דוגמא לנאמנות לכל אותם ערכים עליהם צמח, לחקלאי המשלב חריצות, ניהול נכון וראיה ממעוף הציפור כלפיי העתיד. המילה "חדשנות" שבה ועולה במהלך הריאיון. המושג שמרנות מתחלף במילה שימור וזיכרון חי לגביי העבר, המורשת המשפחתית והמורשת הלאומית.
חריצות, עבודה קשה וכמו שאמר סבא "תגנוב זמן". יעקב בלום הוא גנב זמן, אין שום הסבר אחר לעשיות הן במרחב האישי והן במרחב הציבורי שלו.

כל המשפחה בראש פינה
יעקב בלום נולד וגדל במושבה ראש פינה. סיפור משפחתו של יעקב הוא סיפורה של ראש פינה, שנוסדה בשנת 1882 על ידי אנשי העלייה הראשונה. סיפור ההתיישבות של העלייה הראשונה כמעט ולא סופר. יעקב הוא דור רביעי בארץ ובראש פינה. כשחושבים על כך, כמעט ואיננו פוגשים משפחה המשמרת את החיים במקום אחד לדורות. אין זה אופייני כאן ובוודאי לא אצל היהודי הנודד.
ראש פינה וזיכרון יעקב הוקמו על ידי שתי קבוצות של יהודים שהגיעו לארץ. בכל קבוצה היו כחמישים משפחות. אותן משפחות שעלו לארץ, עלו בעקבות הקונגרס הציוני הראשון שנערך ברומניה. שם קיבלו החלטה לעלות לארץ ישראל. קבוצה אחת עלתה והתיישבה בזיכרון יעקב והקבוצה השנייה הגיעה לראש פינה. החזון של אותם אנשים היה להקים ישוב בארץ ישראל ולעבוד את אדמת הארץ.
חלק מהאדמות של ראש פינה נקנו על ידי שליח עוד בהיותם ברומניה, חלק נוסף כשכבר היו בארץ. הקבוצה שהגיעה לארץ היו אנשים דתיים ודבר ראשון הקימו בית כנסת – הם היו דתיים ובית הכנסת היה מאז ומעולם מקום מפגש ובית לקהילה, מקום מרכזי ומאחד. העץ המשפחתי של משפחת בלום היה: יעקב בלום, הסבא רבא, בנו יהושע בלום, שהיה סבא של יעקב , הנכד של הראשונים אברהם בלום שהוא אביו של יעקב. שלושת ילדיו של אברהם: יעקב, אוקי אחותו ועוז נתן (עוזי), בנו את ביתם ומשפחותיהם בראש פינה.
ההיסטוריה המשפחתית של משפחת בלום מספרת את מערכת הערכים עליהם צמח יעקב, שעליהם צמחה ראש פינה.
יעקב, אתה הבן הממשיך של משק הוריך?
"אצלנו ההגדרה בן ממשיך לא קיימת. האדמות החקלאיות שלנו הן בבעלות פרטית. ההחלטה להקים משקים חקלאיים ולחיות מחקלאות בראש פינה, היא משוואה שונה מאשר המשוואה הקיימת במושבים. מעולם לא קיבלנו תקציבי סוכנות, שנים רבות וארוכות לא קיבלנו מים. המים הגיעו רק ב-1955. מסיבה זאת, כל הגידולים שעשינו היו גידולי בעל."
ספר על ילדותך?
"ראש פינה היתה כפר קטן בילדותי. היו מעט מאד משפחות. בכיתה בה למדתי היו שמונה ילדים. לא היה בית ספר תיכון בישוב ולכן עם סיום כיתה ח', כל בוגרי בית הספר יצאו ללמוד במקומות שונים בארץ בפנימיות. בילדות עבדנו הרבה במשק ההורים. "יצאתי ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. היו אלו ארבע שנים נהדרות עם חברויות נפלאות, לימודים ועצמאות. עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא, הייתי קצין בצנחנים."
יעקב השתחרר מהצבא, שירת כקצין במילואים והיה לסגן אלוף במילואים. הוא נפצע פציעות בטן קשות במהלך מלחמת של"ג. שנה שלמה היה בבית עד שהשתקם. הפציעה הייתה כשהיה כבר נשוי, אב לארבע בנות.
"השתחררתי מהצבא והחלטתי ללמוד אגרונומיה," יעקב ממשיך לספר, "למדתי בתל-חי, הייתי במחזור הראשון שנפתח בפקולטה לחקלאות. סיום התואר היה ברחובות. החלטתי ללמוד אגרונומיה כי ידעתי שאני רוצה להיות חקלאי. אני אוהב לחקור, ללמוד. רציתי להיות חקלאי שאינו מחכה למדריך ממשרד החקלאות שיבוא וילמד אותי, רציתי ללמוד ובעיקר להיות עצמאי בכל המובנים. החלטתי להיות עצמאי בכל המובנים, ולכן שכרתי מאחד החקלאים הוותיקים את המשק שלו והייתי חקלאי. אבי עיבד את משקו ואני את האדמות ששכרתי. עבורי להיות חקלאי זה לקיים את כל מה שאני מאמין בו. בעבורי חקלאות זוהי מסורת, הערכה, המשכיות, הקשר לאדמה, להיסטוריה של ההתיישבות, האחיזה בקרקע."
כל חייו של יעקב נטועים באדמות הצפון: "באותן שנים בהן חזרתי לראש פינה נישאנו אורנה ואני ונולדו לנו ארבע בנות. אורנה היא בת יסוד המעלה הנמצאת בקרבת ראש פינה. המשפחה גדלה והחיים מחקלאות לא פשוטים.
"אבי נפטר בשנת 1982. לאחר מותו, אחי עוז ואני הפכנו לשותפים ואנו מעבדים יחד את משק הורינו. להיות חקלאי בראש פינה, משמעות הדבר שאין עזרה מצד ההתיישבות העובדת והקשר עם הגורמים החקלאיים הוא לוקה. ראש פינה שייכת להתאחדות האיכרים, לכן אין חיבור למוסדות ואין עזרה במימון."

על חקלאות והתחדשות
יעקב החליט ליזום שינוי וליצור פלטפורמה שתעזור ותקל על חקלאי ראש פינה: "היה זה בשנות השבעים. בנים שרצו לחזור ולהיות חקלאים הייתה להם בעיה עם אמצעי ייצור. עשינו מהלך בו נתנו את האדמות בטאבו למדינה על מנת לקבל מהמדינה מים ואמצעי ייצור.
"נתנו אדמה פרטית שקנינו בכספנו. מכרנו חלק מהאדמות שלנו והקמנו אגודה חקלאית. בנינו מעין קיבוץ קטן בתוך ראש פינה. בנינו ארבעים יחידות דיור והפכנו לאגודה שיתופית. היה בכך היבט כלכלי ובנוסף היבט חברתי משמעותי. היינו אז בסוף שנות העשרים שלנו. שנים רבות היינו ישוב קטן ומרוחק. השינוי הגדול היה בתחילת שנות השמונים. ראש פינה הפכה לישוב קולט של רבים מבני הקיבוצים מהאזור, שרצו לגור באזור אך לא לחזור לקבוצים. ראש פינה גדלה התרחבה ומונית היום כשלושת אלפים אנשים."
בשנים האחרונות קמה זעקה גדולה של החקלאים. מעט מאד חקלאים שורדים וממשיכים לעשות חקלאות. מה דעתך בנושא?
"יש שינוי מבני מאד גדול בחקלאות. חקלאי חייב לנהל את המשק החקלאי שלו כעסק כלכלי. החקלאי מחויב לנהל עם רווחיות. להיות חקלאי במדינת ישראל אומר הדבר התנהלות כמו חברה כלכלית לכל עניין ועניין. צריך להבין בבנקים, בכלכלה, במיסים, בזכויות עובדים, בחוקים חקלאיים, בחקלאות. אבי וחבריו הקימו לפני הרבה שנים בית אריזה עם חדרי קירור. בית האריזה נתן להם פתרון לתוצרת שלהם. יצרנו מנוע של הובלה. לימים אני הייתי היושב ראש של ההנהלה של בית האריזה וההובלה. היום אנחנו מגדלים כ-450 דונם מטעים נשירים. מגדלים אגסים, נקטרינות, שזיפים, משמש וקיווי.
"אני מקפיד להיות חדשני במשק שלי. אני מחלק את הסיכונים בגידולים שמגדל. לפני ארבע שנים ענף האגסים התרסק. עד לפני ארבע שנים היה זה גידול רווחי. לפני ארבע שנים היו הרבה בעיות, מחלות מזיקים ופגעי מזג אויר. אני מאמין בחדשנות. לפני חמש שנים התחלתי לגדל קיווי, על אף שהקיווי מעולם לא גדל כאן באזור. חקרנו ולמדנו והחלטנו לגדל קיווי. עוז אחי ואני שותפים. מרגע שהפכנו לשותפים הקמנו מכוורת."
חקלאי ראש פינה היו חריגים במגזר החקלאי. מים, הדבר הכי אלמנטרי בחקלאות לא קיבלו (בשל פוליטיקה). "במשך מספר שנים לא קיבלנו מים כפי שקיבלו כל הגופים ההתיישבותיים," נזכר יעקב. "החלטתי לעשות מעשה, הבאתי טרקטור חסמתי את הנחל ויצרתי מאגר. הפקידים יושבי המשרדים התקוממו. היה זה אקט מחאה שיצר דיונים בראשות המים. אמרו לי להקים אגודת מים על מנת שנוכל לקבל מים להשקות את שדותינו.
"אז הקמנו אגודת מים הנקראת 'גיא אוני' ומאז אנו מקבלים הקצאות מים. הובלתי את המהלך מול הגורמים הרשמיים ומול החקלאים. פניתי לחקלאים והוריתי להם לפנות לבנקים ולתת הוראת קבע קבועה לתשלום המים. זוהי דוגמה מיני רבות להתנהלות עם מהמורות, המחייבות פתרונות ותשומת לב, הובלה, יוזמה וכפי ששרים: 'העיקר, לא לפחד כלל'."
יעקב בלום מרבה לדבר על הצורך בחדשנות. יעקב הוא יזם במהותו, חקרן, אגרונום, החליט לייבא מוצרים ביו סטימולטנים. אלו הם חומרים מעודדים טבעיים כמו תוספי מזון. "נהוג להשתמש בחומרים כימיים רעילים על מנת להדביר מזיקים," בלום מסביר. "המוצרים האלו שאני מייבא הם מוצרים מחזקים, מוצרים המבוססים בעיקר על אצות. יש אצות שגדלו בחופים. אלו הן אצות בגודל של עצי אקליפטוס בתוך הים. ממש כמו יערות בתוך הים. קוצרים את האצות הללו, מוציאים מהם את החומרים שהם חומרים הזנה טבעיים ומחזקים את העמידות הטבעית של הצמחים. השימוש במוצרים אלו אפקטיבי ובוודאי מיטיב עם איכות הסביבה."

ראש פינה בצל המלחמה
יעקב ואורנה הם הורים לארבע בנות. נעמה הבת הבכורה, אדריכלית ואם לשני בנים ושתי בנות. נעמה החליטה לבנות את ביתה בראש פינה. ניצן היא כלכלנית ומנהלת פיתוח עסקי של אשכול גליל מזרחי באיגוד ערים. לניצן ארבעה בנים. חן הבת השלישית גרה במנהטן והיא אם לבן. הבת הקטנה אלה גרה בתל אביב. אלה היתה קצינה בגולני ועם פרוץ המלחמה התגייסה למילואים ומשרתת כקצינת נפגעים בשלישות הראשית של גולני.
מאז ה-7.10 המציאות הישראלית השתנתה. בעוד אנו יושבים ביקב המקסים שבלב המשק, מסתבר שנפל כטב"ם בראש פינה, שהפכה לישוב קולט אנשים רבים שפונו מבתיהם מהצפון. ראש פינה אף היא מטווחת בשל היותה בצפון הארץ ובשל מחנות צבאיים בקרבתה. בשל המצב הבטחוני נערמו הרבה קשיים בעיבוד המטעים.
יעקב בלום: "בתחילת המלחמה ברחו כל הפועלים, מצאנו עצמנו ללא כח אדם. בינואר ובפברואר התחילו לחזור העובדים והיה צורך לפתור את בעיית המיגון. בניתי לעובדים מקלט תת קרקעי. קניתי מכולה והנחתי אותה מתחת לאדמה. קראתי למקלט 'מקלט תת קרקעי'. הקושי העיקרי הוא בעיקר החששות של הפועלים לעבוד באזור זה."
מהו החזון שלך?
"הבחירה והחזון שלי היא להיות בן אדם אינדיבידואל וחלק מהחברה בה אני חי. אני תורם לחברה בה אני חי את יכולותיי ואת משאב הזמן שאני גונב, כפי שיעץ לי סבי. אני נמצא במספר פורומים. מרכז טיפוח יזמות, עסקים קטנים בצפון. מכהן כיושב הראש שלאגודת המים 'גיא אוני', ויושב הראש של העמותה להנצחת משמר הירדן. משמר הירדן היה ישוב שנכבש במלחמת השחרור. סיפור משמר הירדן היה ונשאר ככתם על מדינת ישראל.
אביה של אורנה היה במקום (ממליצה לקרוא וללמוד קצת על הספור של משמר הירדן במלחמת השחרור).
כל חקלאי במדינת ישראל נתקל בקירות הודפים, בגניבות חקלאיות, בפרוטקשן, בצורך באישורים ובהערמת קשיים על קשיים.
"ממשלת ישראל צריכה להחליט ולשנות את המדיניות שלה. הפריפריה היא זו שצריכה להיות מרכז הכובד. אנו נוכחים לדעת דווקא בימים אלו, כמה חשוב הבטחון התזונתי, מה החשיבות של החיים בגבולות המדינה וחשיבות השטחים הירוקים
"במדינת ישראל מתקיימים אבסורדים מטורפים. יש חוקי מדינה שדינם הוא הערמת קשיים ואבסורד מהמעלה הראשונה. מדינת ישראל קושרת את הידיים של החקלאים כמעט בכל התחומים. היא קושרת באמצעי יצור, בשימוש בקרקע, בשמירה מפני גניבות חקלאיות ובתיירות הכפרית. החקלאי צריך להיאבק בכל אותם חוקים אלו על מנת להתפרנס.
"הקמתי יקב ומרכז מבקרים אבל לא הצלחתי לקבל אישורים. לא הצלחתי משום שבניתי מבנים אלו על אדמתי, אדמה פרטית. מדינת ישראל מוציאה משלחות לאירופה על מנת ללמוד על תיירות חקלאית, הם נוסעים ללמוד מהם, אבל כאן הדבר שיש לעשות הוא לעודד ולתת אישורים.
"כך קורה שהם יוצאים מטעם ועל חשבון המדינה, אבל מה שהם צריכים לעשות הוא לשנות את החוקים וללכת לקראת החקלאים, את זה הם לא עושים. כך קורה גם בתחום הגניבות החקלאיות, כך קורה בהקצאות המים. לו הייתה כאן אוריינטציה מדינית כלכלית נכונה, הייתה כאן חקלאות מפוארת. מכל העולם באים ללמוד על התפתחות החקלאות בישראל ונפעמים. היבט הנוסף וחשוב, חשוב לשנות את החוקים ולעודד חקלאות, תיירות חקלאית ושיווק ישיר – זה הוא הקשר בין כל אזרחי המדינה, למרחבים הירוקים, לאדמה ולטבע. יש כאן היבט חינוכי בעבור ילדיי ישראל בעבור אזרחי ישראל.
בית העלמין של ראש פינה על צלע הר. הראשונים נקברו במקום הגבוה ביותר. כך הסבים הסבתות, ההורים ובני משפחת בלום, קבורים, ארבעה דורות, מלמעלה למטה. זהו הסיפור של משפחת בלום בראש פינה. הם היו הראשונים וממשיכים את החזון הציוני של בני העלייה הראשונה, שמשום מה הספור שלהם כמעט ואינו מסופר. יעקב ואחיו עוז הם ממשיכי דרכם. יעקב גם היום בשנות השבעים של חייו עושה ומקיים את אמירתו של סבו: "ממשיך לגנוב זמן, יודע את העבר, חי את ההווה ופועל למען יצירת עתיד טוב ומיטיב."