מזה 24 שנה פועל שוקי קנוניץ' כמרכז מקצועי בכיר לזנים וכנות בענף ההדרים בשה"מ ובמועצת הצמחים * ביחד עם המדריכים, מגדלים ואנשי ההשבחה בוולקני ובמרכזי המו"פ האזוריים, שוקי עובד על פיתוח וקידום של זנים חדשים כדי שיביאו ערך מוסף לפרדסנות הישראלית * את הבשורות בתחום פיתוח הזנים תוכלו לקרוא בריאיון שערכנו עימו
הוריו ז"ל של שוקי שורדי שואה, אודים מוצלים מאש, ילידי אוקראינה ופולין, שעלו ארצה ב-29 בנובמבר 1947, ביום ההיסטורי של ההצבעה וההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. קודם לכן ניסו להגיע בחשאי לחופי הארץ עם ספינת המעפילים 'התקווה', אך התגלו על ידי משחתת בריטית סמוך לחופי חיפה. אחרי מאבק של שלוש יממות ונפגעים רבים בקרב המעפילים, נגררה הספינה לקפריסין ע"י המשחתת הבריטית.
'עמדנו כולנו על הסיפון, ראינו את חיפה מתרחקת, שרנו את התקווה ובכינו', כך נהגה האם לספר…
במחנה המעצר בקפריסין, נולדה אחותו הבכורה חוה ז"ל. בחורה יפה ומוכשרת, ספורטאית מצטיינת, מדסי"ת בחטיבה 7 של גורודיש שלפני מלחמת ששת הימים.
מספינת המעפילים הגיעו ההורים למעברה ברעננה, משם למעברה בחדרה, ולעבודה בפרדסים אצל איכרי חדרה. משם – למושב בית ינאי, המקום היחידי בהתיישבות באזור שלא ביקשו מההורים תשלום כספי…רק תבואו!
מושב בית ינאי דאז היה מקום מועט מתיישבים, מעטים הסכימו להתיישב שם. רוחות עזות עקב הקירבה לים, חול, מלח וחלודה; מקום שקשה לחיות בו, במדינה הצעירה שנלחמת על קיומה.
ב-1951 העמיד האב בית קטן על הקרקע ובשתי ידיו במשך שנים בנה משק חקלאי של פרדס, ירקות, ולול תרנגולות.
'אחרי הרעב שסבלתי במלחמה החלטתי שאני אגדל את האוכל בעצמי', כך סיפר האב, במקצועו נפח ממשפחת נפחים, שהחליט להיות חקלאי. ללא כל ידע בסיסי, בדומה לחבריו, גידל פרדס, עגבניות, מלפפונים, חצילים, תירס, עגלים ועופות.
שוקי נולד ב-1952 בבית ינאי לתוך תקופת הצנע במדינה הצעירה. "אכלנו שמוטי עם לחם וזה היה טעים מאד", הוא נזכר. אחיו הצעיר צביקה החל את דרכו בהוצאת מיכלי פרי בפרדסי חברת מהדרין פרי אור, והיום אדריכל נוף ידוע, המקדם מאד את עיצוב הסביבה הצמחית במרחב הציבורי, ובעיקר את השפעתה על החלמתם של פגועי נפש המאושפזים בבתי החולים בארץ.
"כל חבר קיבל 10 דונם פרדס שמוטי, מפרדסים של יהודים שנרצחו בשואה והפכו לרכוש המדינה," מספר שוקי. "עד היום הפרדסים של בית ינאי מחולקים לשני גושים: גוש הפרדסים של הפולנים וגוש הפרדסים של הליטאים. אבי קיבל לידיו 10 דונם שמוטי על לימטה – הכנה המרכזית לשמוטי דאז, רובם ללא ניקרון העצה, עם יבולים גבוהים ופרי גדול וחלק. זאת עוד טרם תקופת הזוהר של ענף ההדרים שהגיע לכ-500 אלף דונם פרדסים, מתוכם כ-200 אלף שמוטי".
בשירות הצבאי בגולני נילחם קנוניץ' בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. ב-1974, לאחר שהשתחרר, למד קנוניץ בפקולטה לחקלאות תוך התמקדות דווקא בענף הפרחים. "כשסיימתי את הלימודים חיפשתי ללא הצלחה עבודה בפרחים, אבל בהדרים מצאתי. התקבלתי לעבודה כמנהל הפרדס של בית הספר מקווה ישראל. לא ידעתי אז כלום בהדרים".
היום שוקי אב לארבע ילדים, שניים מנישואיו הראשונים ושניים מנישואיו השניים. היום הוא נשוי לענת, בנו הבכור עידן, סיים לאחרונה דוקטורט בפקולטה לחקלאות בווירוסים של דבורים ובאקולוגיה.
"במקווה ישראל, עבדתי בריכוז הפרדס כארבע שנים ואז התפנתה משרה של מדריך מחוזי בשה"מ רעננה. התקבלתי והתחלתי לעבוד כמדריך הדרים צעיר במחוז רעננה בליווי המדריכים הוותיקים עתירי הידע והניסיון: שמואל אשכנזי ז"ל, פרץ ברוש, יאיר אורן, ד"ר יוסי גרינברג ונדב ראביד שהיה מנהל המחלקה להדרים. זמן מה לאחר מכן מונה איציק בר זכאי למנהל המחלקה להדרים. בר זכאי קידם אותי בתפקידיי המקצועיים: בתחילה כרפרנט לזני קליפים בשנות ה-90', כלומר ממונה על פיתוח קליפים. בהמשך, בשנת 2000, כאשר פרץ ברוש פרש לגמלאות, מוניתי למרכז מקצועי ראשי של זנים וכנות. תפקיד מאוד מחייב מאתגר ומרכזי, שיש בו הרבה אחריות, חזון ואתגר גדול בפיתוח של זנים חדשים ובפיתוח פרוטוקול ושיטות גידול לזן אורי.
"כשמוניתי לתפקיד, ה'אורי' היה עוד בתחילת דרכו. החלקות הראשונות של ה'אורי' נשתלו ב-92'. זן מעולה אך קשה לגידול והגעה ליבולים גבוהים, מה שכיוון אותנו לרכז מאמץ ולבצע הרבה ניסויים ותצפיות כדי לפתח שיטות גידול – ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים בגידול הזן", אומר שוקי.
"התפקיד בכללותו כלל לא רק את הקליפים והאורי, אלא גם זני תפוזים, אשכוליות, לימונים, ופיתוח זנים חדשים של כלל ההדרים. היום, למרות הצוות המצוין של מדריכים צעירים שמוביל אותם ניצן רוטמן, הצטמצם מאוד מספר המדריכים בשה"מ, כאשר מצד שני עלו מאד קשיי הגידול והטיפול בעצים ובפרי.
ביחד עם הצוות האיכותי של המדריכים הצעירים, ותחת הכנפיים של ענף ההדרים במועצת הצמחים (בניהולו של רוני נקר שנכנס לתפקיד תחת טל עמית שפרש), נשארתי לעסוק בתפקיד המאתגר הזה.
על האור והאודם
אז ה"אורי" כבר פותח, אך עדיין היה חסר הרבה ידע ושיטות גידול בזן משובח זה.
"נכון, וזו עדיין דרך לא פשוטה להמשיך ולשפר אותו. כללית, ה'אורי' הוא זן קשה לגידול ואתה כל הזמן לומד אותו ועדיין לא מכיר אותו מספיק. לפני כשנה וחצי הייתי בביקור מקצועי בארה"ב. נסעתי לביקור בחברה המגדלת ומשווקת הדרים. אמרתי להם: 'יש זנים שגידולם אינו פשוט. זנים שאני קורא להם זני NBA. אלו הם זנים שכדי להצליח בגידול שלהם אתה חייב להיות מגדל מצטיין כמו שחקן NBA. אתה חייב להיות מגדל מיומן ומקצוען. אין דרך אחרת, ואם אתה לא מקצוען אל תיכנס לגידול של הזן. הם אמרו לי: 'לא מתאים לנו, אנחנו לא בנויים לזה. אנחנו צריכים זן שגידולו פשוט, שנותן הרבה פרי כל שנה ובאמצעי גידול פשוטים וזולים, גם אם טעם הפירות שלו פחות טעים'.
"אצלנו הקליף 'מיכל' עונה לקריטריונים הנ"ל של פוריות טובה ויציבה בכל שנה. זה זן שמתחילים לקטוף ולשווק אותו באמצע אוקטובר. מתחילים לקטוף לא בגלל שהוא בשיא טעמו, ממש לא. אלא בגלל שהשוק/הרשתות רוצות אותו. מבחינת הטעם הוא לא במיטבו אבל השוק רוצה אותו. כאשר הוא מגיע לשיא טעמו באמצע – סוף נובמבר, הכמויות עולות והמחירים יורדים. השפעת היצע וביקוש. ה'מיכל' הוא זן שכל שנה מניב פרי וביבול גבוה של 4-6 טון לדונם (בהתאם למועד הקטיף). ה'אורי' לעומתו – לא. ה'אורי' מצוין מבחינת הטעם. טעם מעולה, גם אחרי אחסון בקירור. יד אלוהים נגעה בזן הזה, הוא טעים בצורה בלתי רגילה וגם שומר על טעם מצוין בכל תקופת הבשלתו הארוכה, מסוף דצמבר ועד תחילת מאי."
אישית אני אוהב את "אודם"
"בכלל, טעמים זה משהו מאוד אישי. הקליף 'אודם' – פיתוח של היחידה להשבחה בוולקני: יש כאלה שאוהבים מאד את הטעם שלו ויש כאלה שאומרים 'לא טעים'. אני אומר לאנשים שעובדים איתי: 'חברה, אל תכניסו את הטעם שלכם להחלטות על עתיד הזן, כי הטעם שלכם לא תמיד משקף את הטעם של הציבור'. צריך לקיים מבחני טעימה ובהתאם לתוצאה לגבש החלטות.
"יש צרכנים שמאד אוהבים את ה'אודם'. כשאני מדבר על פיתוח זנים חדשים, אחת מהמשימות שנראית לי חשובה היא לקחת את האודם, פרי עם הופעה מרשימה מאד, זן פורה המבשיל ומוכן לשיווק בסוף נובמבר לפני האור, ולהוציא לו את הזרעים. עד היום ניסו מספר פעמים ולא כל כך הצליחו. היום יש לאודם מעט זרעים, לא הרבה, אבל צריך להמשיך ולפתח אותו לחסר זרעים. המקור של האודם היה פירות עם 15-20 זרעים. הקרינו אותו אבל עדיין נותרו 0-7 זרעים.
"כשהייתי באוסטרליה ראיתי שהם לוקחים זן עם זרעים ומקרינים את התוצר המוקרן שוב ושוב עד שמגיעים לפירות חסרי זרעים. אני בקשר קבוע עם המפתחים במינהל המחקר ואני מעודד אותם: 'חבר'ה אל תישברו, תמשיכו להקרין אותו. קחו את המוקרן ותקרינו אותו שוב' ואני מקווה שנגיע לתוצאה הרצויה.
"יש לנו עכשיו טיפוס חדש של 'אודם' שהוא תוצאה של הקרנה נוספת של האודם המסחרי (שהוא גם קו מוקרן). לדברי יוסי יניב מהיחידה להשבחה, מהסתכלות בחלקת המעקב בפרדס ההשבחה, יש לקו החדש זרע אחד!!!
"אנחנו נבדוק. נשתול אותו במו"פ לכיש (תחנת מחקר של משרד החקלאות בקריית גת) בסתיו הנוכחי, ונבדוק אותו במשך מספר שנים ביחד עם זנים נוספים שנראים לנו כרגע בעלי פוטנציאל.
"בעבר היינו שותלים חלקות ניסוי אצל מגדלים 'מתנדבים' שהיו לוקחים על גבם את ההוצאות ולעיתים גם את ההפסדים. היום, המצב הרבה יותר קשה, הרווחיות בירידה, ההוצאות בעליה, ופרדסנים בצדק אומרים: 'אל תביאו לנו זן שלא מוכר ולא ברורות התכונות שלו'. גידול הזן כרוך בעלויות.
"לאחרונה, מתקיימים דיונים בענף על הדרך (מקצועית ותקציבית) לקדם זן חדש מהפרדס, דרך בית האריזה ועד שוקי היצוא".
ספר לי עוד על הזנים החדשים.
"אז ה'אודם' זה אחד מהזנים שאנחנו עובדים עליהם. כרגע האודם משווק לשוק המקומי. אם אתה מגיע עם פרי גדול, בקוטר של 70 מ"מ ומעלה, אתה פודה מחיר מצוין, כי יש ביקוש רב לפרי גדול. אבל זה לא קל. האודם היא המנדרינה המסחרית שהכי קשה לגדל אותה כדי לעמוד בדרישות השוק. היא יותר קשה לגידול מאשר ה'אורי' בגלל הדרישות המחמירות לפירות גדולים. על האודם השוק המקומי משלם מצוין על הפרי הגדול. כאמור, בשוק המקומי באוכלוסיות מסוימות יש עדיפות של האודם על האור.
"אני בתקווה ובהנחה שאם האודם החדש יהיה אכן ללא זרעים, נוכל להגיע איתו לאירופה לפני האורי. כאמור – המטרה להרחיב ולהקדים משמעותית את תקופת יצוא הקליפים לאירופה.
"את האורי מתחילים לקטוף באמצע-סוף דצמבר, ובכמויות לא גדולות כי מרבית הפרי בארץ אינו בתקן הנדרש. למרות שהצלחנו להקדים את האורי במקצת וממשיכים לנסות ולפתח שיטות להקדמת שבירת צבע הקליפה, אנחנו רוצים קליף איכותי שיבשיל ויהיה מוכן לשיווק לפני האורי.
"אני מבקש להדגיש את נושא הגדרת המטרה: בכדי להגיע לתוצאה – קודם לגבש, לסמן ולהגדיר את המטרה. וברגע שיש לך מטרה ברורה ומוגדרת אתה מתכוונן ומנסה להגיע אליה. ברוב המקרים, מניסיוני, בסוף מגיעים…
"אם כך, אחת המטרות המרכזיות שלנו בפיתוח זנים חדשים היא לפתח קליף שדומה ברמת איכות הפרי לאורי, בלי זרעים, טעים ומתקלף טוב, אבל שיגיע לשוק לפני האורי, שיגיע בנובמבר – דצמבר. את האורי מתחילים לקטוף באמצע-סוף דצמבר והכמויות היותר גדולות מגיעות לשוק באמצע ינואר.
"צריך לזכור: זה לא מספיק לפתח זן עם פרי מיוחד ומשובח בטעמו (כמו הזן 'עליזה'), צריך במקביל לפתח שיטות – פרוטוקול גידול, טיפול בבית האריזה ואחסון. זה לוקח שנים. עם האור התחלנו ב-92, לפני למעלה מ-30 שנה והיום גיבשנו פרוטוקול של טיפולים (ארגז כלים) שאנחנו כל הזמן עוקבים אחרי יעילותו ומשפרים אותו במידת הצורך".
בכלל, פיתוח זנים חדשים בהדרים זו ריצה למרחקים ארוכים.
"מאוד, ובנוסף לכך, בתוך ענף ההדרים עצמו – המנדרינות הן הכי קשות לגידול. הן הרבה יותר קשות לגידול מתפוזים או אשכוליות או לימונים. מנדרינות זו חיה אחרת – המגדל חייב להיות מאד מקצועי ואנחנו שאמונים על פרוטוקול הגידול – צריכים כל הזמן לראות מה הבעיות של הזן, האם הוא מושפע ואיך משינויי האקלים, למה הוא לא מספיק פורה בתנאים מסוימים? או למה הפירות לא מספיק גדולים כפי שהשוק רוצה? ולפתח 'ארגז כלים' – שיטות גידול, כדי להגיע בסופו של דבר למטרה המוצבת.
"בגידול האורי הגדרנו מטרה (בהתייעצות משותפת עם אנשי השיווק). יש כאלו שאומרים שזו מטרה לא ריאלית. אני לא חושב כך. אתה מגדיר לעצמך את המטרה הגידולית שאתה רוצה להגיע אליה, ובאמצעותה להגיע לרווחיות.
"באורי המטרה להגיע כל שנה: ליבול של בין 4 ל-5 טון לדונם, עם פרי גדול – 85% מגודל של 64 מ"מ ומעלה (קליבר 1, 1X, XX1), ו-85% ארוז.
"מטרה נוספת היא הגעה לשיווק עם חלק מהפרי מוקדם, באמצע דצמבר, אולי אפילו לפני אמצע דצמבר עם צבע מלא. בתקופה זו המחירים בשוקי היצוא מצוינים.
"בשנים האחרונות, כנראה בגלל ההתחממות, הטעם מקדים אבל הצבע מתאחר ולא מקבלים צבע מלא כאשר הפרי מגיע לטעם טוב. ד"ר יוסי גרינברג ניסה לקדם את הצבע עם מספר מעכבי סינתזת ג'יברלין. עד כה ההצלחה חלקית. טיפולים שהצליחו לקדם צבע במנגו, לא הצליחו בהדרים.
"גם כאן אסור להתייאש. לא הצלחנו בכיוון אחד, ננסה כיוון אחר, כי כשאתה נצמד למטרה ולא מוותר, יש לך סיכוי טוב להצליח.
"מטרה נוספת באורי: שיפור מוצקות של הפירות, בעיקר בסוף העונה כשאנחנו רוצים שיגיע לשווקים רחוקים וגם מאוחר בעונה. חשוב מאד טעם הפרי ומוצקות חזקה".
כי סערת עליי
בהרצאה שלך הצגת לא מעט זנים. חלקם פיתוח ישראלי, חלקם יבוא מחו"ל, ויש חלקות מבחן בכל הארץ, כלומר אתה מנסה את הכל?
"אי אפשר לנסות הכל. נכון שיש לנו עשרות זנים שאנחנו בודקים אותם, אבל בסופו של דבר אתה צריך מתוך מה שיש לך לבחור איזה שניים שלושה שאיתם אתה רץ קדימה.
"יש לנו זן חדש 'סער' עם תכונות די מבטיחות. לתחושתי, ואולי אני נסחף קצת, הוא זן מעניין מאד עם פוטנציאל לחולל שינוי. זהו זן חסר גרעינים, פירות גדולים. השוק רוצה פירות גדולים של 70 מ"מ ומעלה. הזן מעניין כי הפרי טעים מאוד, חסר/מועט זרעים, גדול, צבע תרוג עמוק, נראה פורה ללא כל טיפול מעודד יבול.
"את אב הטיפוס של הזן הביאו לארץ שמואל אשכנזי ז"ל ופרץ ברוש יבדל"א, לפני עשרות שנים מפלורידה. שתלו מספר שתילים בפרדס המועצה בעמק חפר. הפרי הכיל הרבה גרעינים. בהתייעצות איתנו, אנשי ההשבחה בוולקני לקחו את הזן והוציאו לו את הזרעים באמצעות הקרנה.
"להתרשמותי הטיפוס המוקרן יצא איכותי וטעים. אני אומר זאת בזהירות כי אנחנו בטווח זמן מאד מצומצם של הסתכלות והתרשמות. הסער טעים, חסר זרעים, גדול כמו שהשוק רוצה, זן פורה, מתקלף די בקלות והוא מקדים.
"ב-6 לדצמבר 2023 קיבלנו פירות אחרי הבחלה בצבע מלא. קטפנו מספר פירות של סער מהחלקה בבית דגן. הפירות היו טעימים לאכילה אך בעלי לחי ירוקה. באמצעות הבחלה של 48 שעות, הלחי הירוקה נעלמה והתקבלו פירות בצבע כתום מלא. נראה שאפשר לקטוף אותו בתחילת דצמבר ולהגיע לשווקים עד אמצע דצמבר.
"חסרונות? הזן רגיש למחלה שנקראת אלטרנריה שאני לא מזלזל בה אבל אני לא כל כך נבהל ממנה. זו פטריה הפוגעת בפרי ובנוף וגורמת בפרי לכיבים מכוערים. בעבר תקפה זנים מסוימים בצורה די קשה: מיניאולה, נובה. היום היא די ירדה, יכול להיות בגלל שעקרו זנים רבים שהיו רגישים (מינאולה, נובה) ועקירתם השפיעה על ירידת המידבק, או שההתחממות הכללית מפריעה לה. היא אוהבת טמפרטורת ממוצעת ואוהבת גשם ולחות.
"התקופה המסוכנת היא אוקטובר-דצמבר. יש לנו תכשירים להדברת הפטרייה. אנחנו לא אוהבים והשוק לא אוהב אותם, אבל אני מאמין שאם המנדרינה תהיה טובה ביבולים, בגודל פרי, בצבע, מקדימה את האורי, מבוקשת בשווקים עם מחיר טוב, ותהיה לנו רק את הבעיה של האלטרנריה – נתמודד.
"אז זה הסער, וכשאנחנו מדברים על פיתוח זנים זה אחד הזנים שאנחנו מתכוונים לבחון אותו מקרוב".
תפוזים דמיים – מורו וסנגווינלי
"יש לנו שני זנים של תפוזים דמיים – מורו וסנגווינלי, כאשר המרכיב האדום שבציפה (אנטוציאנינים) נחשבים למעכבי חימצון שהם בעלי תכונות בריאותיות. המיץ של התפוזים הדמיים מאוד מבוקש, אם תגיע למסעדה בתל אביב ותבקש כוס מיץ תפוז דמי וכוס מיץ תפוזים רגיל – תשלם הרבה יותר על התפוז דם.
"אבל יש בעיות עם התפוזים הדמיים: תקופת הבשלה קצרה: ינואר- פברואר ורק לאחר קבלת הצבע האדום שמצטבר עם ירידת הטמפרטורה. עם התקדמות תקופת ההבשלה הפירות מתרככים וטעמם בינוני-טוב.
"אנחנו רוצים למתוח את תקופת השיווק, לשפר מתיקות, ולשפר מוצקות. בהקשר זה, יש לנו בבית דגן 100 דונם של 28 זנים חדשים ששתלנו לפני ארבע שנים – ושם אנחנו מנסים להפוך את התפוזים הדמיים, הנטועים בשטח של 5 דונם, ליותר מתוקים".
מנדרינה חדשה עם ציפה אדומה
"יש גם משהו שמאוד מאוד חדשני אצלנו, שפיתוחו עדיין נמצא בחיתוליו, שזו המנדרינה האדומה. מנדרינה שהציפה שלה בצבע אדום, כמו תפוז דמי. הכלאה של תפוז דמי עם זן מסוים של מנדרינה. האב-טיפוס בפיתוח, עדיין לא הגיעו למוצר המוגמר. הזן הוא תוצר הכלאה. בשלב הנוכחי מכיל זרעים וצריך לעבור את שלב ההקרנה להוצאת הזרעים.
"המפתחים הם ד"ר ניר כרמי וצוות היחידה להשבחה בוולקני. צריכים להעביר אותו תהליך של הוצאת זרעים. בשנה שעברה טעמתי את האב טיפוס, היה מאוד מתוק. אמנם ראיתי וטעמתי מספר פירות בלבד, אבל זה סוג של פתיחה טובה ומעניינת לזן, כשהמטרה שלנו היא להגיע למנדרינה שתהיה ברמה של האורי מבחינת הטעם, אבל היא תהיה עם ציפה אדומה. הפיתוח הנ"ל די בהתהוות. אם אנחנו מדברים על מטרות היחידה להשבחה במכון וולקני – זו אחת המטרות. מנדרינה בעלת ציפה אדומה.
"להבנתי יעדים נוספים בפיתוח זנים: א. מנדרינה טעימה בכירה ואיכותית.
ב. 'עליזה' עם ציפה אדומה".
מישהו אמר לי שפרדסנות זה לא בשביל הכסף, זה דרך חיים. אם אתה בענף בשביל הכסף – תעזוב.
"זו אמירה יפה שלא מתאימה למציאות חיינו. צריך להיות משולב. אנחנו עובדים כדי להתקיים. כדי להתקיים צריך להיות כלכלי ורווחי. כדי להיות רווחי צריך לעבוד נכון ולייצר את מה שהשוק מוכן לקנות ולשלם טוב. כיום יש מגמה של עקירת פרדסים. אני לא מצוי בכל הפרטים הקטנים. אבל יש מגדלים שאומרים לי שהם מרוויחים בהדרים. להבנתי קודם צריך לסמן ולהגדיר בכל זן וזן מטרה גידולית: יבול, גודל ואיכות פרי. ולבחון אם השגת המטרה תביא גם פדיון רווחי.
"נכון, בעשור האחרון היו שנים לא קלות: חסרים פועלים, הקורונה והמלחמה פגעו במגדלים, העלויות עולות כל הזמן. זו בעיה. עליה תלולה בעלות העבודה – עלות הקטיף עולה כל הזמן בצד מחסור בפועלים. לפני כשנתיים, עלות קטיף של ק"ג אורי היה כ-חצי שקל. עכשיו זה מגיע ל-65-60 אגורות לק"ג ולפעמים יותר. הקוטפים הפלשתינאים לא מגיעים, חסר כוח אדם וזו בעיה.
"בנושא זה, כולנו מייחלים לקטפת רובוטית או כל אמצעי מכני כלכלי לביצוע הקטיף, שישחרר אותנו לפחות חלקית מתלות בקוטפים וישפר את אחוזי האריזה.
"כמדריך אתה חייב להיות מחובר למציאות. אתה צריך לחפש כל הזמן דרכים כדי לחסוך בעלויות, אבל לא על חשבון הפגיעה בדרכי ההגעה ליבול ולגודל פרי המבוקשים.
"אתה רוצה באורי 4-5 טון לדונם בכל שנה? העץ צריך להיות בריא, במצב תזונתי טוב. אתה לא יכול להמעיט בכמויות המים, שזה מרכיב מאוד חשוב. אתה לא יכול לחסוך בחומרי צמיחה המעודדים את גדילת הפרי, ולא ביסודות הזנה. למועד וצורת הגיזום הנכונה – השפעה דרמטית על ההגעה למטרות הנ"ל של יבול, גודל ואיכות פרי.
"נוצר בענף קצת סחף במגמת העקירה של פרדסים. אני מקווה שמגמה זו קצת נבלמה. את חלקם אני מכיר ואני חושב שזו טעות לכרות אותם".
אתה אופטימי בנושא פיתוח זנים חדשים?
"תראה, למרות האיומים ובראשם הפסילה שמתפשטת אצלנו והחשש מכניסת הגרינינג, אני אופטימי.
אני חושב שעם מרבית הבעיות הגידוליות בפרדס ניתן להתמודד. אני לא מקל ראש באיום של כניסת הבקטריה הגורמת למחלת הגרינינג הגורמת לתמותת עצי הדר. אני מאמין שאם היא תגיע (בתקווה שלא תגיע) נוכל להתמודד איתה בעזרת עבודה בשיתוף פעולה, והיצירתיות הישראלית.
"להזכירך, האורי בתחילת דרכו היה די כישלון. לא היו יבולים, סירוגי, הפרי קטן. בעבודה מאומצת של כולם, הצלחנו לשפר ולהשתפר.
"איך הגדלנו את היבול? למדנו שיטות שונות לחגר את העץ. בחמש-שש השנים האחרונות למדנו משהו מאוד משמעותי בנושא מועד ושיטות גיזום. מסתבר שאם אתה לא גוזם, כפי שהיה מקובל לגזום באביב בסוף חודש פברואר, מרץ, אפריל, ומחכה לחודש יולי, וגוזם ענפים עם פירות כאשר החנטים כבר יותר גדולים, אתה מקבל בקטיף יותר פירות באופן משמעותי מאשר לו גזמת את העצים בחודשי מרץ אפריל. בחודשי הקיץ – אתה גם רואה טוב יותר את תמונת המצב מבחינת כמות הפירות שעל העצים ויכול לכוון את עוצמת הגיזום בהתאם לכך, כאשר המטרה היא 4-5 טון לדונם".
