"עבדתי כמה שנים בפרדס ואחר כך הייתי מרכז הנוי. הייתי גם מציל בבריכה ופעמיים סדרן עבודה, מה שהשאיר אותי עם טראומה. לא מתאים לי לריב עם אנשים" אומר האומן מילוא שור (84) שנולד בארגנטינה ועלה עם הוריו בגיל 13 למפלסים ואז לניר עם. עד היום מצייר את מרחבי הקיבוץ למרות שעזב אותו לפני שנים
מילוא שור (84), הוא אומן, צייר ומעצב גרפי שהקלישאה "אתה יכול לצאת מהקיבוץ, אבל לא יכול להוציא את הקיבוץ ממך" – יושבת עליו בול. במקרה שלו ברור שהוא גם לא רוצה. להיפך, הקיבוץ עדיין פועם בו במלוא עוזו. למרות שעברו כמעט 60 שנה מאז שעזב את ניר עם, נראה שהוא עדיין קצת שם, בקיבוץ הקטן בעוטף עזה, צמוד לשדרות. הגעגועים, הזיכרונות והנוסטלגיה לקיבוץ באים לידי ביטוי ברבים מרישומיו וציוריו.
נחשפתי לראשונה לציוריו המרהיבים בתערוכת יחיד שלו לפני מספר שנים בחיפה. למרות שמילוא הוא אומן מגוון, שבמשך השנים צייר ורשם בסגנונות שונים, התערוכה ההיא התמקדה בציורים שהכי מזוהים איתו – ציורי נוף של סביבת הקיבוץ. החצר, הבתים, הדרכים, השדות, המרחבים הפתוחים. ציורים חזקים שתופסים את הצופה וזורקים אותו לשם, עם הרבה צהוב חזק, מהפנט, ירוק וחום. מאז אני עוקב אחריו. מילוא מרבה לשתף עבודות שלו בפייסבוק ומצרף בדרך כלל גם טקסטים שונים לציורים.
לצורך הכתבה נפגשתי איתו בביתו היפה בחיפה, העיר בה הוא חי כבר שנים רבות. למרות גילו הוא בכושר מצוין, מתמיד בפעילות גופנית ויוצר בלי הפסקה. על קירות הבית תלויים ציורים ורישומים שלו מתקופות שונות בחייו. אפשר לראות את הסגנונות השונים. מילוא הוא אומן שמעולם לא קפא על שמריו. תמיד חיפש איך להתפתח, לשנות, לגוון, וזה עושה אותו מעניין. "יש ציירים שכל החיים מציירים אותו דבר, אני לא כזה" הוא אומר. גם הקידמה לא זרה לו. לאחרונה אף הוציא ספר בשם "קו השבר". רישומים שלו עם טקסטים שכתבה בינה מלאכותית, על סמך הרישומים.
מארגנטינה לניר עם
סיפור חייו של מילוא (אמיליו במקור) מתחיל הרחק מניר עם. הוא נולד ב-1941 בעיר סנטה פה בארגנטינה, בן שלישי להוריו. אחיו הגדול עלה ארצה ב-1948 והיה בין מייסדי קיבוץ מפלסים. האח השני עלה כעבור חמש שנים והגיע לניר עם. ב-1954, כשהיה בן 13, עלו לארץ גם מילוא והוריו. תחילה הגיעו למפלסים בעקבות האח הגדול אבל מהר מאוד העבירו את מילוא הצעיר לניר עם, שם הייתה כיתה של ילדים בגילו. המחזור הראשון של בנות ובני הקיבוץ.
"בשנה הראשונה בניר עם היה לי קשה" הוא מספר. "הבנים בכיתה עשו לי חיים לא קלים. הייתי ילד גלותי כזה ובהתחלה אכלתי קש, אבל אחר כך הסתדרתי יפה מאוד. בגיל 16 כבר הייתה לי חברה מהכיתה, בת קיבוץ, והיינו יחד שלוש שנים. הקליק הראשון בינינו היה בכרם, שם עבדנו. עד היום מופיע לפעמים כרם בציורים שלי, בטוח בגלל הכרם של ניר עם. את רוב התיכון עשינו בקיבוץ דורות. היינו המחזור הראשון של ביה"ס האזורי שער הנגב, עם ילדים מכפר עזה, ברור חיל, ניר עם ודורות. בי"ב כבר לא היינו מספיק ילדים ושלחו אותנו לרופין, שם למדנו עם עוד קיבוצים. התנועה הקיבוצית ארגנה אז כיתות מקובצות כאלה בבית ברל ורופין. גרנו שם במשך כל השבוע וביום שישי נסענו הביתה. בכיתה שלי למד גם אהוד ברק. אני זוכר אותו כשובב גדול. תמיד היה מוקף בכמה חבר'ה שהלכו אחריו.
"בשנת 59 סיימנו תיכון והתגייסתי לצבא. רוב הקיבוצניקים הלכו אז לצנחנים ולטייס, אני משום מה ביקשתי תותחנים והגעתי לגדוד הכי טוב של החייל דאז, הגדוד המתנייע הראשון של צה"ל. אני זוכר שבחרו טוב טוב את החיילים לגדוד הזה והיינו שם הרבה קיבוצניקים. שם עשיתי את כל השירות הצבאי שלי. המדבר והחולות שמופיעים בציורים שלי הם בעיקר מאזור מחנה שבטה בנגב, שם התאמנו בסדיר ובמילואים. בשנת 62 השתחררתי וחזרתי לקיבוץ. עבדתי כמה שנים בפרדס ואחר כך הייתי מרכז הנוי. הייתי גם מציל בבריכה ופעמיים סדרן עבודה, מה שהשאיר אותי עם טראומה. לא מתאים לי לריב עם אנשים (מילוא הוא אדם חסר אגו בעליל. א.ר). בשנת 66 הכרתי את אשתי שיפי (שפרה) שהגיעה לקיבוץ כנח"לאית מחיפה. באוגוסט 67 התחתנו ומאז אנחנו יחד. יש לנו שלושה ילדים, בן ושתי בנות, ושמונה נכדים".
מבצלאל לחיפה
"שבועיים לפני מלחמת ששת הימים עזבתי את הקיבוץ" ממשיך מילוא. "עם 200 לירות, שולחן, כיסא, ארון, מיטה ורדיו. עוד לפני כן התחלתי תהליך קבלה לבצלאל וחיפשתי עבודה. ראיתי מודעה שמחפשים מדריך בפנימייה תיכונית בירושלים. היה לי קצת ניסיון בהדרכה והתקבלתי לעבודה. במשך ארבע שנים בהן למדתי בבצלאל, גרנו, אשתי ואני, בפנימיית כרמית בעין כרם. חוץ ממשכורת קיבלנו מהם מגורים וארוחות וזה היה סידור מצוין עבורנו. הלימודים עצמם היו לא קלים. הגעתי לבצלאל מתוך התעסקות באומנות. תמיד ציירתי, אבל הייתי מעשי וחשבתי שיהיה לי קשה להתפרנס מציור. בסוף בחרתי ללמוד עיצוב גרפי, כי זה מקצוע שאוכל גם לעבוד בו".
"בתום הלימודים עברנו לחיפה ומאז אנחנו פה. תחילה עבדתי כגרפיקאי במשרד פרסום גדול ואחרי שנתיים נהייתי מעצב גרפי עצמאי. בזה עסקתי ומזה התפרנסתי במשך כל השנים, עד גיל 80. אז סגרתי סופית את העסק ויצאתי לפנסיה. מאז אני רק מצייר. תמיד עבדתי בבית ותמיד לבד. עבדתי הרבה עם הטכניון ועם מפעלים קיבוציים. הלקוח הכי גדול שלי היה מפעל ברמד בעברון, שהיה בערך חצי מהפרנסה שלי במשך הרבה שנים. חוץ מזה לימדתי גרפיקה בטכניון ובאורנים, הייתי כמה שנים אוצר של שתי גלריות עירוניות, ותמיד, תמיד ציירתי ורשמתי".
בוא נדבר על הציורים שלך.
"לאורך השנים הציורים שלי השתנו בהתאם לחוויות החיים שלי, אבל תמיד ציירתי משהו שאני יכול גם להסביר אותו. תמיד הייתה לי הרגשה שאני צריך גם למסור משהו, להביע משהו, שהציור לא יהיה סתם קישוט. בכלל, אני חושב שאומנות טובה צריכה להיות כזאת שרואים בה משהו מעבר למבט הראשוני. שהציור, במקרה שלי, מוביל אותך למחשבות נוספות. ככה אני עובד. עברתי לאורך השנים בין סגנונות שונים, מנושא לנושא, אבל תמיד הייתי מושפע מהסביבה שנמצאתי בה. למשל, חולות התחילו להופיע אצלי אחרי מלחמת ששת הימים. נלחמתי בציר המרכזי בסיני והדיונות שהיו שם נכנסו לרישומים ולציורים שלי אחרי המלחמה, גם אם נושא הציור היה אחר לגמרי".
בוא נתמקד בציורים של ניר עם.
"כנראה שלאדם יש שורשים, ובאמת ציירתי הרבה שורשים. גם בציורים עם נושא אחר לגמרי. שורשים זה חומר טוב לרישום, בגלל הקוויות והצורה שלו וכמובן הרעיון, אבל אצלי זה קשור כנראה גם לעבר החקלאי שלי בקיבוץ. חוץ מהפרדס והנוי הייתי משובץ פעם בחודש לעבודה עם עדר הפרות. לניר עם היה עדר גדול של פרות והיינו יוצאים איתן למרעה מחוץ לקיבוץ, רכובים על סוסים. זו הייתה עבודה קשה. משמונה בבוקר עד שש בערב, כל היום על הסוס. היו שני מקומות שהיינו יוצאים אליהם, בצד הצפוני של הקיבוץ היו גבעות כורכר ובצד השני היו שדות שלפים. חיטה ושעורה שהיו נקצרים בקיץ. אני חושב שהצהוב שמופיע אצלי הרבה בציורים זה שדות השלפים הללו. הרבה צהוב שטוח, צהוב חום שנשאר בשדה אחרי הקציר".
אז הכול מהראש, מהזיכרון?
"כן. חייתי בקיבוץ בסך הכול 13 שנים, משנת 54 עד 67, אבל אני אוהב לצייר את חצר הקיבוץ כפי שאני זוכר אותה אז. הכול מהראש ולפעמים גם על סמך משהו שאני רואה ומזכיר לי את הקיבוץ. לפרדס שלנו היה מחסן טרומי ושם היינו אוכלים ארוחות בוקר. המחסן הזה נשאר לי בראש והוא מופיע אצלי הרבה בציורים. אני עדיין רואה מחסנים כאלה לפעמים בדרכים. המרחבים שאני מרבה לצייר, המרחבים הפתוחים האלה, זה הזיכרון שלי ואולי גם החסך שלי. כנראה שזה חסר לי, להימצא במרחבים האלה שהיו לי בקיבוץ. להיות שם, ללכת בשדות. לא יוצא לי להיות שם ואולי הגעגוע הזה מתבטא בציורים".
בשלב מסוים התחלת להכניס גם דמויות למרחבים.
"תראה, אומנות עוסקת בבני אדם. אם אתה מצייר טוב, אתה מצייר בני אדם. אם אתה מצייר דרך, זו דרך שאנשים הלכו בה. אתה מצייר חוף, זה חוף שאנשים מבלים בו. אם הציור לא מצליח לזהות בני אדם בתוכו, אפילו שהם לא מופיעים בו, אני חושב שהוא מפספס. בציורי הנוף שלי פעם לא הופיעו אנשים, אבל ציירתי בתים של אנשים, ודרכים שאנשים הולכים בהן. תמיד הייתה לי תחושה שבן אדם, אפילו כצופה, כמתבונן, נמצא בתוך הציור. כשאני מפרסם ציורים שלי בפייסבוק, הרבה אנשים כותבים לי 'יש לי הרגשה שהלכתי שם, שהייתי שם'. כלומר, אנשים כן נמצאים במקומות שציירתי, גם אם לא רואים אותם בציור. אבל בסוף כנראה שהיה חסר לי משהו והתחלתי באמת להוסיף דמויות קטנות, מטושטשות, בתוך המרחבים העצומים. אני תמיד מחפש התפתחות, לא אוהב לחזור על עצמי".
יש לך המון ציורים מהקיבוץ, מהנגב, אבל אתה לא מצייר בכלל את חיפה.
"נכון. אין לי אף ציור של חיפה או הכרמל, למרות שאני חי פה כבר כמעט 60 שנה".
איך אתה מסביר את זה?
"לא יודע. קשה לי להסביר את זה. כנראה שזה משהו פסיכולוגי. אני משם פשוט, מניר עם. עד היום אני אומר שאני מניר עם, למרות שנולדתי בארגנטינה. 13 שנה חייתי בארגנטינה, אבל בעיקר גדלתי בניר עם. כנראה שזה עיקר החוויות שלי, ואותן אני מצייר".
ניתן לראות את ציוריו של מילוא שור בפייסבוק ובאתר שלו milo-shor.co.il
