בחול המועד סוכות 1943 מצאו את מותם בטביעה 11 רפתנים ורפתניות שהשתתפו באסיפה השנתית של התאחדות מגדלי הבקר בדגניה א'. מה היה חלקו של הקיבוץ הצעיר עין גב באירוע? למה נשכח האסון ולא הונצח והאם במלאת 80 שנה לאסון ימצא מימון לאנדרטה?
לפני כמעט 80 שנה, ביום שני 19 באוקטובר 1943 בחול המועד סוכות תש"ד, נערכה בדגניה א' אסיפה שנתית של התאחדות מגדלי הבקר בארץ ישראל, שכללה בין השאר טקס פרידה מאפרים שמרק, מנהל ההתאחדות, לרגל סיום כהונתו. לאירוע, אליו הגיעו כ-200 רפתנים ורפתניות מכל רחבי הארץ ובהם אם הרפתניות מרים ברץ מדגניה א', היה זה יום חגיגי ושמח, למרות רוחות המלחמה שנשבו מאירופה והידיעות המדאיגות על מצב היהודים. סמוך לתשע בערב הגיע רגע השיא של האירוע. אל חוף דגניה א' הגיעה סירת מנוע מקיבוץ עין גב, כשהיא גוררת אחריה סירת נוסעים נטולת מנוע. לסירה הגוררת והנגררת היה כושר קיבול של כ-80 נוסעים בכל אחת, והרפתנים, שזכו ליום חופשי, לא רצו לוותר על חוויה חד-פעמית של שיט על הכנרת לאור ירח, ולכן לא שעו לאזהרות של ספני עין גב מפני צפיפות יתר ונדחקו לשתי הסירות העמוסות, שהפליגו לעבר נמל עין גב, מרחק של פחות משעת הפלגה. עין גב של אותם הימים היה קיבוץ בן שש שנים בלבד שהוקם בחלקו המזרחי של האגם, והגישה אליו וממנו התאפשרה בתחבורה ימית על גבי סירות של הקיבוץ או סירות שיצאו מהעיר טבריה או מקיבוץ דגניה.
ניסיון נואש להציל את עצמם ממוות
כאמור, השיט יצא מדגניה קצת אחרי השעה תשע. כקילומטר לפני הגעתם לעין גב החלה לפתע הסירה הנגררת לאבד שיווי משקל כנראה עקב חור שנוצר בקרקעיתה ואפשר כניסת מים. לכך נוספה העובדה שהחבל שחיבר בין סירת המנוע לסירה הנגררת נקרע או ניתק. האנשים שעל הסירה הנגררת, שחלקם כלל לא ידע לשחות, מצאו את עצמם לפתע במימי האגם בבהלה גמורה. חלק מאותם רפתנים ורפתניות, ניסו בשארית כוחותיהם להיאחז בדבר מה. חלקם טיפסו על סירת המנוע שהאטה את מהירותה, חלקם נאחז בפריטי לבוש שצפו על פני המים. על פי העדויות נותרו כ-20 איש על הסירה הנגררת שהחלה לשקוע במצולות. ספינת האם מיהרה למעגן עין גב להזעיק עזרה, ולאחר שפרקה את נוסעיה, פנתה לאחור בניסיון לחזור לנקודה בה אבדה הספינה הנגררת, אלא שבהעדר אמצעי ניווט לא ניתן היה לאתר את מיקום הספינה הטובעת. בהמשך יתברר למחפשים שחלק מהרפתנים הנעדרים, אלה שלא ידעו לשחות, נתקעו בקבינה של הספינה הטובעת בניסיון נואש להציל את עצמם ממוות וירדו עימה למצולות. לנקודת הטביעה המשוערת הגיעו בסירות חברי הקבוצים עין גב וגינוסר כאשר מטוסים בריטים החלו לרחף ולהאיר את האזור. למחרת הגיעו לאגם צוללנים מחברת "העוגן" שבנמל חיפה, על מנת לנסות לאתר במעמקי האגם את הנעדרים.
מכיוון שלא היה סימון מדויק לנקודת הטביעה במצוף, נחלק באור יום השטח המשוער למרובעים. אל הסירות נקשרו חבלים שבסופם משקולות או עוגנים והמרובעים החלו להיסרק בתהליך גרירה על קרקעית האגם. באחד מריבועי החיפוש בעומק של 26 מטר נתקל חבל המשקולת בעצם ולא ניתן היה לנתקו, מיד הורד אחד העוגנים לנקודת החיכוך וכאשר הועלה היו עליו סימנים לבנים שלהערכת המחפשים הגיע מהדפנות הצבועות של הסירה שטבעה. מאחר שהממצאים התגלו לקראת חמש אחר הצוהריים, שעה שהכנרת רוגשת וגועשת בגלל רוחות המנשבות מהרי הגולן, הופסקו החיפושים והתחדשו שוב למוחרת, בוקר יום רביעי, לאחר שנעשה אימות נוסף של קצין ימי בריטי שאכן מדובר בסירה הטבועה. למקום שסומן הוזמנו צוללנים מנמל חיפה שהחלו בעבודתם. מהסירה הטבועה הצליחו הצוללנים להעלות ארבע גופות של רפתנים. גופתה של גיטה פרלסון נראתה צפה במרחק חמישה קילומטר מנקודת הטביעה בעת שסיור חוף רכוב של שומרי עין גב הבחין בה, ומאחר שהמקום היה בקרבת מוצב כורסי של הסורים, התערב האו"ם בנושא ונשלח כוח להוציאה מהמים.
כעשרה ימים נמשך החיפוש עד שהושלם. בתחילה נתגלתה גופתה של רבקה זונא, לאחר מכן גופותיהם של נשקה גוטמן, יצחק זוהר, נחמיה פרידמן ויטקה דרש. למוחרת נמצאו גופותיהם של יואל אייבוש ודב שואבי ולבסוף גופותיהם של אייזיק פיינזילבר, יוסף רכלבסקי וחיים קראפט, שלגביו היו עדויות שנראה במכנסיים קצרים בתחנת האוטובוס בטבריה, אך משהתגלתה גופתו התברר כי העדויות אינן נכונות. לאחר שהועלו הגופות הטבועות ממעמקי האגם, הן נשלחו למקומות מגוריהם לקבורה.
על פי עדות קרוב משפחתו של נחמיה פרידמן ז"ל, גדעון, בנו של פרידמן, שהיה בן 3 בעת שאביו ניספה, חזר וסיפר לקרוביו בגאווה, שאביו באמריקה וכישחזור יביא לו מתנות. הקרובים שידעו על פטירתו, שמרו זאת בסוד מפני הילד.
ואלה שמות הניספים: אייזיק פיינזילבר (עמיר), גיטה פרלסון (אפיקים) יצחק זוהר (מרחביה), דב שואבי (רוחמה), נחמיה פרידמן (נגבה), חיים קרפט (ניר עם), נשקה גוסטמן (מרחביה), יהודית דרש (יפעת), רבקה זונא (מזרע), יואל היבוש (כפר יחזקאל), יוסף רכלבסקי (כפר יהושע).
ועדת חקירה שהקימו הבריטים לבדיקת נסיבות האסון הצביעה על ליקויים חמורים שנעשו, אך היא לא המליצה להעמיד לדין איש.
אירוע שנמוג מהזיכרון
עיתון "משק הבקר והחלב" היוצא לאור מטעם התאחדות מגדלי הבקר בישראל בעריכת ראובן זלץ, פרסם לפני כשנה רשימה מקיפה על אודות האסון שדומה שבכוונת מכוון הודחק מן התודעה הציבורית
"שנים רבות למעשה נשכח האירוע וכמעט נמוג מהזיכרון" כותב זלץ, "עד שבשנת 2013, במלאת 70 שנים לאסון בו נספו שבעה גברים וארבע נשים, החליטו משפחות הנספים לקיים לראשונה אירוע זיכרון, ואז התברר שלא התקיים מעולם אירוע שמציין את האסון הזה, לא אזכרה, לא כלום".
מי שאחראי להשבת הנושא לסדר היום הוא עוזי שמש (67) ממזרע, מנכ"ל קבוצת "חבצלת" ו"חבצלת החדשה" (ארגון שמנהל את מוסדות החינוך והתרבות של השומר הצעיר) שהוא נכד של אחת מקורבנות האסון (רבקה זונא). בשנת 2013 נוצר קשר בין שמש לבין דודיק רכלבסקי מכפר יהושע, שאביו אף הוא מקורבנות האסון, ובעקבות הקשר המשותף, החלו השניים לערוך תחקיר ולחפש את משפחות הנספים. לאחר מאמץ אותרו כולן והוחלט להפיק אירוע שיחזיר לתודעה את האסון הכבד.
בשנת 2013, לרגל 70 שנה לאסון, התקיים טקס מרשים ומכבד בקיבוץ דגניה, ובסופו שיט בכנרת, לאורך מסלול הטביעה, שם נערך טקס זיכרון. מפיקי האירוע ארגנו תערוכה בה הוצגו תמונות הנספים וקורות חייהם. בהמשך הפיק שמש סרט בן 40 דקות על האירוע, כולל עדויות של בני משפחות, שנעשה בידי המפיק והבמאי איציק הדר (גשר) השופך על המקרה אור חדש ומפתיע. סוף סוף יצאו השדים מארון ההדחקה.
שמש לא הסתפק בכך ופנה למוקי צור מאנשי הרוח המובילים של התנועה הקיבוצית, וביקש ממנו להתמודד עם נושא ההשכחה וההסתרה של האסון הגדול, שכן אחרי הכול מדובר באסון ברמה לאומית, מוקי מצידו נתן שלושה הסברים: הראשון, לא היו כלים להתמודד עם אירוע כזה שבמקום שבו עדיין לא הייתה תרבות של שכול וטרגדיות. ההסבר השני, שבשנת 43 התחילו להגיע לארץ הידיעות על גודל שואת אירופה ואסון הרפתנים התגמד לידן. הסברה השלישית היא שהספינות והספנים היו מקיבוץ עין גב, שהיה קיבוץ צעיר והיו שם רגשי אשמה גדולים כתוצאה מהאסון שבעצם היה אסון בתוך המשפחה.
"בעקבות אירועי ה-70", כותב זלץ, "פנה היזם עוזי שמש לאומן יובל דניאלי ולאדריכל יוסי ואסיד, חברי קיבוץ המעפיל, וביקש מהם לתכנן ולעצב יד זיכרון שתיקרא 'יד לרפתנים' מתוך כוונה להקים אותה במוזיאון הרפת ביפעת. השניים תכננו אנדרטה קטנה ומיוחדת בצורת גל המשלבת את שמות הרפתנים".
נכון להיום האנדרטה טרם הוקמה. יש תכנון מפורט, אומר ליאור שמחה יו"ר התאחדות מגדלי הבקר, אך המימון המוערך בכ-300 אלף שקלים להקמת האנדרטה, לא הושג עד כה. במידה שהסכום הדרוש להקמת האנדרטה במתווה המוצע לא יושג, בכוונת הארגון לפעול למציאת תקציב צנוע יותר להקמת גל-עד או לוח זיכרון עד סוף שנת 2023, אז יצוין 80 שנה לאסון.
