אומרת רחל וקרט בת ה-77, חקלאית ואחת ממייסדות מושב זרעית – מנהיגה מקומית, שבמשך ארבע קדנציות כיהנה בתפקיד יו"ר ועד הנהלת האגודה של המושב * במהלך השנים ועד היום פועלת וקרט למען הקהילה בזרעית ומשתתפת בשלל הפעילויות של תנועת המושבים
*תמונה ראשית: רחל וקרט, החלה ללמוד לתואר בגיל 77. אלבום משפחתי
"מה שלא הורג אותך – מחסל אותך," אומרת לי בהומור רחל וקרט, בת ה-77, ממייסדי מושב זרעית שנמצא ממש על גבול הלבנון. את זה היא זורקת לי מספר דקות אחרי שרקטות של חזיבאללה מתפוצצות על הרכס מול המושב. התראה מקדימה? הצחקתם אותה, אין דבר כזה בזרעית והסביבה.
במשך שנים ארוכות רחל וקרט פעילה מרכזית בחיי הקהילה במושב, כיהנה לאורך שנים כיו"ר ועד הנהלת האגודה בזרעית ועדיין מכהנת כנציגת זרעית במליאת המועצה וכחברת מליאה בתנועת המושבים.
אני נפגש עם רחל בכניסה למושב ומכיוון שלרחל הוותיקה אין עדיין ממ"ד מסר לנו הרב"ש שעלינו לקיים את הראיון בחמ"ל בממוגן בכניסה למושב. אבל אז עוד לפני הראיון אנחנו יוצאים לסיור במושב בו רחל מתגוררת מאז שהיא צעירה.
את לא מפחדת להסתובב פה בחוץ במושב?
רחל: "אני? ממש לא, אין בי פחד. אף פעם לא פחדתי ואני לא מתכוונת להתחיל לפחד. הבן שלי ואני מחזיקים את הלול. הבן שלי בנה בית בהרחבה המשקית אבל עכשיו הוא מונה לרב"ש של אילון. למעשה אנחנו בסוף הגידול, בסוף החודש נשפץ את הלול, מחליפים את כל הגג הזה, מנקים ומקבלים להקה חדשה. המטילות הללו איתי כבר 24 חודשים ובשבוע הבא כבר מפנים אותן."
איך שאנחנו יוצאים מהרכב מתחילה אזעקה ומייד, כחצי שניה אחר כך, נשמעים שני בומים עזים, כאילו על הראש. לוקח לי זמן להתעשת ואז אני מוצא את רחל צמודה לקיר הבטון של השכן. רק כשאתה חווה את זה בעצמך אתה מבין שכאן על גבול הצפון, בזרעית ובמושבים האחרים אין זמן התרעה, או ליתר דיוק: הרקטה מגיעה בדיוק באותו הזמן שהאזעקה מתחילה…
אחרי 10 דקות, כשהבנו שהאירוע הסתיים, אנחנו נכנסים לחצר. רחל מצביעה על הרכס ממול ואומרת, "אתה רואה את החורבות על ההר שם ממול ישבו החיזבאלוקים וירו עלינו. ראינו את כל הווילות ואת הבתים עם הדגלים שלהם והכל. בא חיל האוויר ושיטחו להם לגמרי את המבנים, ועכשיו צה"ל יושב שם. זה היה כפר בשם בינת ג'באל. אז גירשו את החיזבאלוקים משם, כי בגובה הם היו ממש מעלינו."
ממ"ד בדרך
אנחנו פונים לכיוון הלול של וקרט, הממוקם מאחורי ביתה. הלול משותף לה ולבנה אושרי. אנחנו נכנסים ללול מלא הקרקורים, המונה כ-5,000 מטילות, מקור הפרנסה העיקרי של רחל. רחל מספרת שכאשר בנה פנוי הוא מסייע לה באיסוף הביצים אחר הצהרים ובזמן שאינו יכול יש לה עובד תאילנדי מחוות השמפיניון שאוסף עבורה ביצים.
לצד הלול רואים את מיכל התערובת החדש שרכשה רחל מהכספים שקיבלה ממס רכוש. המיכל הקודם נפגע מפגיעה ישירה והתפצל לשניים, כאשר כל 11 טון התערובת שהיו בו נשפכו לקרקע. האירוע התרחש בסוף 2023, "זה היה יום אחרי שמילאנו את המיכל. אבל מתי קיבלתי את הכסף? רק לפני ארבעה חודשים," מספרת רחל.
בתחילה, מכיוון שלתושבי זרעית לא היה הרבה קרקע בשל אופיו ההררי של האזור, קיבלו חברי האגודה 7 דונם לעיבוד חקלאי. לכולם היה ברור שמלבד הלול, שבע דונם לא באמת מאפשרים פרנסה נכבדת מהמטעים, הגידול המרכזי באזור. לאחר מאבק קיבלו התושבים קרקע חקלאית חלופית בעמק קדש שליד החולה. שם לרחל יש 30 דונם של כרם יין.
לצד הבית אנחנו רואים את מה שאמור להיות הממ"ד של הבית, אבל נמצא בבניה און אנד אוף כבר תשעה חודשים ולא רואים את הסוף. "אני לא יודעת מתיי יסיימו את הבניה הזאת, אני מקווה שיסיימו את הממ"דים מהר ככל האפשר," אומרת רחל.
עם פרוץ מלחמת "חרבות הברזל" פונה מושב זרעית מתושביו. גם לוקרט הציעו להתפנות לבית מלון, אך היא נענתה לבקשת אחותה הגדולה המתגוררת במושב חוסן, ליד מעלות. אחותה הציעה לה לשהות אצלה בביתה במושב חוסן ורחל נמצאת אצלה מאז ומידי יומיים-שלושה מבקרת במושב. "בבית שלי אין ממ"ד, ואני לא לבד, יש עוד הרבה תושבים פה בלי ממ"ד, כי הנושא נסחב ונסחב. מאחר אני פעילה פה בכל האירגונים ובכל נושא השיקום של המושב, אז אני מגיעה הרבה לזרעית, עוזרת בקליטת המשפחות החדשות, בליווי משלחות של תורמים, בישיבות, איפה שצריכים אותי אני שם."
חוות השמפניון
בסיור במושב רחל מראה לי את גאוות המושב – מפעל הפטריות "חוות השמפיניון" שהקימו רוזה ויצחק דוידיאן בעשר אצבעותיהם. מה שהתחיל כיוזמה צדדית של רוזה הפך למפעל מרשים, המונה 30 עובדים ומתפרס על שטח רחב, ממש על הגבול.
בחווה אני נפגש עם רוזי ואיציק בחדר האוכל. דוידיאן הוא עולה ותיק מפרס. כששואלים אותו על הירי הבלתי פוסק של הרקטות, הוא משתהה שניה ואומר: "אני גר פה שנים, שום דבר כבר לא מזיז לי".
רוזה: "בשנות ה-50 עלינו ארצה, אני עליתי ממרוקו ב-51 והוא עלה ב-56 מהמקום הכי מדובר היום, מפרס. נפגשנו ואני הייתי ממש צעירה, בת 17. התחתנו, גרנו בנהריה והבאנו שני ילדים. ואז במבצע של ראש הממשלה אשכול ליישוב גבול הצפון, קראו להתיישב. עשו כנס שבעלי השתתף בו בקיבוץ מצובה, בעלי מאוד השתכנע, אני? זה היה רחוק ממני. אמרתי לו: 'אני ומושב? זה לא מסתדר לי."
לבסוף שיכנעו את רוזה ללכת ולראות את החיים במושב וכל השאר זו היסטוריה. ליצחק ורוזה נולדו ארבעה ילדים וכיום יש להם 10 נכדים.
ואיך הגעתם לפטריות?
רוזה: "אני גידלתי פטריות עוד בקיבוץ מצובה, שהיה הקיבוץ הראשון שגידל פטריות בישראל. הגיע איזה עולה מפולין ואמר לקיבוץ: 'אני יודע לגדל פטריות, תנו לי רק חדר ואעשה את הכל'. נתנו לו חדר והיכן? ליד חדר האוכל. הוא היה מכין קומפוט ממש מסריח ואף אחד לא התלונן. אנשים ידעו אז שעבודה זו עבודה. באותה תקופה מי אכל פטריות? אם הוציאו 50 ק"ג ליום זה היה שיא. הצליחו לגדל פה פטריה, שם פטריה, כמו יהלומים על המדף. רק העיליתה של תל אביב יכלה להרשות לעצמה לקנות פטריות. ואני כנערה שאלתי: 'מה? למה לא כולם יאכלו פטריות?'.
"כשבאו והציעו לגדל פטריות בזרעית, אף אחד לא הבין בזה ואנשים לא הבינו על מה מדובר. החלטתי ללכת על זה ולעשות, זו הייתה אחריות מאוד גדולה כי זו עבודה לא פשוטה. בהתחלה עשינו את הכל ביד, להכניס קומפוסט ולזרוע. היום יש לנו מכונות וזה הרבה יותר קל. בעלי ואני לקחנו על עצמנו את הנושא, ובאמת עבדנו כל יום מהבוקר עד הלילה, לפעמים לא היינו רואים אפילו שמש, אבל בסוף זה השתלם. נכון בנינו אימפריה אבל יותר חשוב, היום אין כמעט בית אחד שלא אוכלים בו פטריות."
הכל מכספי תורמים
הודנו על הסיור, נפרדנו מרוזי והמשכנו בסיור. במרכז המושב ניצב בית העם, שבו בין היתר ממוקמת גם מזכירות המושב. הבניין הגדול נפגע מאחת הרקטות ומאז הוא בשיפוצים. "את כל העבודה פה," אומרת לי רחל בכעס, "אנחנו עושים הכול מכספים של תורמים. המדינה? גרוש לא קיבלנו מהמדינה. מס רכוש לא שילם למושב עד היום, כל האגף הזה היה מחורר."
כמו ישובים רבים גם לזרעית לא חזרו כל התושבים. באחרונה המושב ערך אירוע קליטה למשפחות חדשות, שבו מהזרם הדתי לאומי. 16 משפחות הביעו את רצונן להתיישב בזרעית ומאז כבר 11 מהן התיישבו בזרעית, תוך שהם מקבלים סיוע מהמושב, מהמשרד להתיישבות בראשות אורית סטרוק ומהפעילה החברתית רעיה שטראוס.
"דבר טוב שקרה פה," אומרת רחל, "הוא שלאלה שלא חזרו למושב, משתמשים בבתים שלהם, כי כל 11 המשפחות שנקלטו הם עם ילדים קטנים. אנחנו נקבל עכשיו קרווילות בשבילם, עד שהם יבנו בהרחבה. פתחנו גנים פה אחרי 23 שנה שלא היה גן במושב. גם את הגן והפעוטון הממוגנים החדשים בנינו הכל מתרומות, הכל מתורמים."
אחד מהנקלטים החדשים, אב לארבעה ילדים, נפצע באורח קשה בתאונת דרכים, שעה שנסע עם ראש המועצה שמעון גואטה לניחום אבלים בביתה של השרה סטרוק. גואטה וציון ארביב, מזכיר המושב שהיה ברכב, נפצעו באורח קל.
אנחנו עוברים בשכונה הצעירה ונפגשים עם צעיר מהנקלטים החדש ים. רחל מברכת אותו, מנחמת אותו על הפצוע המוכר לכולם ומוסיפה, "כל מה שאתם צריכים תגידו לי, אני יעזור.". משם אנחנו מבקרים בהרחבה המשקית, בה שוכנו הבנים והבנות הממשיכים של המייסדים.
"הייתי חכמולוגית גדולה"
"נולדתי ב-1948 בבני מלאל במרוקו ועליתי ב-55 עם המשפחה שלי ארצה. עלינו ונשלחנו היישר פקיעין, אבי היה ממייסדי פקיעין החדשה, שליד פקיעין הערבית ושם גדלתי. אבי נולד למשפחה מאוד עשירה במרוקו, הם היו סוחרים, היו להם האנגרים של סחורה, הם היו שבעה אחים וכולם היו שותפים בחברה המשפחתית. אבי בא לפה בהחלט מתוך ציונות צרופה. ב-55 לא הייתה עליה לגאלית לישראל אז הם השאירו את הכל שם. הם לא הכירו דבר ובאו באישון לילה ושפכו אותם מהמשאית לפקיעין. זה סיפור נכון. הקרובים המליצו לו לבקש חיפה אבל הסוכנות הביאה אותם לפקיעין. האחים שלו באו כמה שנים לאחר מכן.
"הוא קם בבוקר בצריף מפח, ינואר 1950 היה שלג בארץ, קור כלבים, במהלך היום מגיעים אנשים מהסוכנות היהודית ומסבירים להם שהם חלוצים והם באו להקים את המדינה והם יקימו מושב. הוא לא ידע כלום על חקלאות, מה לו ולחקלאות. עשיתי טיול שורשים במרוקו, ראיתי שהם גרו במתחם בצורת חית עם עשרות דונמים מסביב. כל השבט גר במקום אחד והיו להם עובדים ובוסתנים. אבל הוא השלים עם זה, הוא אמר 'רצינו לבוא לירושלים וזה מה שקיבלנו, וזה מה שיש'.
"באותם ימים הוא נשלח לעבודות יזומות של קק"ל ביערות. נטיעת עצים. משם הוא הגיע ומונה למנהל עבודה. 10-11 שנה לא היה שום ענף חקלאי, מלבד המגרש הקטן שבו גידלו מלפפונים וירקות. אחר כך הוא עבר לעבוד בקק"ל, במחלקת הנדסה. הוא כונה 'איש הדינמיט' כי הם היו מפוצצים כדי לפרוץ דרכים בארץ. רק אחר כך הוא קיבל לול מטילות קטן ו-10 דונם בהם נטעו דובדבנים.
"אנחנו שישה ילדים במשפחה, וכילדים היינו קמים בבוקר ועוזרים להורים. קיבלנו חצי סוס ועגלה ואבא שלי שידרג את העגלה, שאפשר יהיה להוביל בה דברים. אז כילדים היינו קמים בארבע בבוקר, קוטפים את הדובדבנים, באים מתרחצים ועולים על משאית שלקחה אותנו לבית ספר במעלות. משם המשכתי לתיכון ביד נתן. הייתי תלמידה מאוד בעייתית, אחת שחושבת שיודעת הכל, חכמולוגית גדולה ואבא היה אורח קבוע בבית ספר.
הנישואים עם דוד וקרט
"לפני שסיימתי תיכון, בכיתה יא' הגיע בחור צעיר למושב, דוד וקרט, סבו וסבתו גרו בפקיעין. הוא עלה עם עליית הנוער בגיל 17. כנערה הייתי כבר בחטיבת בני המושבים, והייתי כבר מדריכה בתנועה. הייתי גם בקורס מד"צים, אולי מהקורסים הראשונים של הקורס. בא אלי המדריך שמעלי ואומר לי: 'רחל תשמעי, הגיע עולה חדש למשפחת קורט. הוא היה באולפן ביגור אבל ברח משם, הוא אומר שהוא לא יכול לסבול את החיים שם'. אמרתי שאני מכירה את סבו וסבתו, סבו היה רב המושב ואחראי בית הכנסת. אז הוא אמר: 'טוב, יש לך מטלה, אני מביא לך מחר חוברות ואת תלכי אליו לבית המשפחה ללמד אותו עברית'.
"במקביל שחררו אותי מחלק מהפעילויות שלי כמדריכה ומשם יצא רומן. התחתנתי בסוף כיתה יב'. אני באה ממשפחה דתית ואז כלל לא היה מדובר על גיוס לצה"ל של בנות דתיות. כל הבנות בתקופתי התחתנו כדי לא התגייס וזה היה גם גורלי.
"בשנה שהתחתנתי יצא קול קורא של ראש הממשלה אשכול במסגרת 'מבצע סוס' להקמת שתולה, נטועה, זרעית ובירנית. בירנית היה אמור להיות ישוב קהילתי אבל זה נכשל וכידע הוא היום מחנה צבאי. אנחנו היינו הצעירים של המועצה מעלה יוסף שבשטחה המבצע. הזמינו אותנו לראיונות, עשו לנו סמינר גיבוש. כל קבוצה התקבלה למושב אחר, אנחנו התקבלנו למושב זרעית. הייתי כבר אמא לאושרי, פעוט בן שנתיים. היום יש לי שלושה בנים: אושרי (54) אילן (51) וטל (50).
"הסיפור של אושרי מעניין, ביסודי הוא למד בבי"ס בשומרה, שהיה ביה"ס של זרעית. פרץ ביני למנהל בית הספר דאז פרץ סכסוך. באותה תקופה הייתי יו"ר ועד ההורים של ביה"ס ופעלתי אז במספר תחומים שלא התנהלו נכון בביה"ס. בקיצור, נודע לי מאחת המורות שהמנהל מתנכל לבני. אמרו לי שהוא יוצא בהפסקות, שולף את אושרי מהחצר ומכניס אותו לעמוד בפינה כעונש בחדר המורים. כשזה נודע לי כל הפיוזים של המרוקאית קפצו לי. ירדתי לביה"ס ושאלתי אותו מה הסיפור, הוא הכחיש הכל אבל המורה ההיא אמרה שהיא מוכנה להעיד. הפעלתי קשרים שלי במשרד החינוך ואחרי בדיקה של מפקח העיפו אותו מבית הספר באותו השבוע."
למרות שהמנהל עזב את בית הספר החליטה רחל שאושרי לא ימשיך באותו מוסד. היא רצתה שהוא ילמד בחינוך הקיבוצי שנחשב אז לחינוך בעל רמה גבוהה יותר. "דרשו ממני לשלם 500 לירות אז, כאשר כל המשכורת שלי הייתה 450, זה היה הרבה כסף אבל הלכתי על זה עד הסוף. למעשה אושרי גדל מכיתה ה' עד יב' עם ילדי קיבוץ אילון כולל לינה משותפת. היום הוא הרב"ש של אילון ומפקד כיתת הכוננות. בצבא הוא הלך ליחידה מיוחדת וסיים מסלול כלוחם וקצין. אחר כך למד יחסים בינלאומיים ומדעי מזרח התיכון, היה בשליחות ביטחונית בחו"ל. כשחזר החליט להיות מסעדן, פתח עם אחיו מסעדה ארגנטינאית באכזיב, אבל המסעדה נסגרה בקורונה.
"אילן, הבן השני שלי הוא סוכן ביטוח. קנינו את הזיכיון להפעלת הסוכנות בנהריה מארגון קניות הגליל,. אילן כיהן כמנהל מפעל 'אריזות גורן' והחליט ללמוד את עסקי הביטוח. תוך כדי השירות הצבאי הוא למד ביטוח ונכנס עם אביו לנהל את הסוכנות. היום המשרד גדול מאוד ונותן שירות ללקוחות רבים. הוא גר בהרחבה בלימן עם רעייתו, בת לימן. לאחרונה הם קיבלו את ההכפלה המשקית והוא בונה עכשיו בית עם משק.
"הבן השלישי טל שירת ביחידה מובחרת בצה"ל, השתחרר והלך לאבטח במוסדות ציבור. בהמשך למד קרימינולוגיה, הלך לראיון בחברת 'השמירה'. התחיל כמאבטח רגיל, התקדם בתפקידים והיום הוא סמנכ"ל חברת G1. הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. יש לי שמונה נכדים."
אפשר לשבת שעות על שעות עם רחל וקרט ולשמוע את סיפורי החיים שלה. מלבד גידול ילדיה בתקופה ששימשה כאחראית נוער וקהילה של זרעית רחל הספיקה לאמץ נערה מהמושב. במהלך תפקידה שמעה רחל שהנערה מסתובבת וגרה אצל חברותיה כדי לא להיות בבית, כי הוריה מתנכלים לה לדבריה. רחל הציעה לשהות אצלה, כי שני בניה כבר לא גרו בבית. בשיחה עם ההורים הסכימו האחרונים שרחל תאמץ את בתה.
רחל: "אז לאחר כל הסיפור הזה אימצתי אותה. הבנים שלי לא התנגדו, ההיפך, הם שמחו שתהיה להם אחות. היא התגייסה לצבא ועשתה חייל כמו האחים שלה. באיזשהו שלב היו לי ייסורי מצפון, האבא בינתיים נפטר והאם היתה במצוקה כלכלית. הייתי אז יו"ר ועד המושב. אמרתי שאני חייבת למצוא איזה פיתרון, והצלחתי לסדר לה הכנסה מהצד."
פרק ב' בחיים
על בעלה דוד וקרט ז"ל רחל מספרת: "לצערי הוא כבר נפטר. חיינו בטוב ובאושר כמעט 20 שנה ואז התגרשנו. ולאחר 5-7 שנים פגשתי את יוסי מילגרם, בן אדם יוצא מן הכלל, עירוני מנהריה, שהיה מבוגר ממני ב-17 שנה, אבל היינו כמו נשמות תאומות. והיו לי 29 שנות חיים נפלאות איתו.
"יוסי היה איש עסקים, הוא היה חלק ממה שנקרא האצולה של נהריה, הוא גדל עם מייק שטראוס, עם הזוגלובקים, הוא גדל איתם והם היו חברי ילדות שלו. היו לו עסקים משלו, 20 חדרים להשכרה, חנות בתחנת אגד ועסקים נוספים. הוא בא לבקר במושב והתאהב במקום. הוא גר אצלי 29 שנים, הוא נפטר בן 90 בדיוק לפני שלוש שנים. הוא היה מבוגר אבל איש צעיר ברוחו ובנפשו, אין מקום בעולם שלא הייתי איתו ונהנינו ביחד. הילדים שלי גם נקשרו אליו באופן יוצא מן הכלל. גם לו יש שלושה ילדים וכולם נקשרו אחד לשני. הוא תמיד היה אומר: 'מה אני עוד יכול לבקש מהחיים? הגשמתי את כל חלומותיי' ואני היום יכולה בהחלט להגיד את זה. כמה אנשים כאלה אתה מכיר, שאומרים משפט שכזה?
"אני ממשיכה באותו קצב שחייתי בו. תמיד הייתי מאלה שרוצים לעשות לא דבר אחד אלא ארבע ביחד, ולשנות דברים, לשפר דברים ולהתעמת כשיש צורך, רודפת צדק ואמת ולהיות בנתינה. אני התחנכתי בבית כזה שממש עכשיו של השבט שלנו יש לו את זה, זה סוג של אידאולוגיה, לרצות לעזור ולתת."
סטודנטית בת 77
לרחל מלאו כבר 77 שנים והיא אומרת בחיוך: "בשבילי הגיל זה רק מספר, אני לא ממש מתייחסת לגיל שלי." במהלך השנים נשאה רחל במגוון תפקידים ציבוריים למען התושבים. היא התחילה כמזכירת פנים ואחר כך עבדה כרכזת נוער וקהילה. "הייתי אז בקשר שוטף עם אגף נוער וקהילה בתנועת המושבים והייתי בקשר עם מפלגת העבודה," היא נזכרת. "היינו קבוצה של חבר'ה מהמועצה שלי והרצנו את כל אלה שרצו להיות מזכ"לים של התנועה, אז היינו בקשרים טובים עם מזכ"ל התנועה, שיתפנו פעולה עם כל מזכ"ל שנבחר."
בהמשך כיהנה רחל וקרט כיו"ר וועד ההנהלה של אגודת זרעית ארבע קדנציות רצופות, עד לשנת 2004. "הכשרתי הרבה מהצעירים שהיום עומדים בתפקידים הבכירים במושב. כל חברי הוועד הם חבר'ה שגדלו כשהייתי רכזת נוער וקהילה. שלחתי אותם להשתלמויות של תנועת המושבים, כדי שיוכלו ללמוד ולהתמקצע בתפקידי הניהול של המושב."
במהלך השנים לקחה רחל חלק בפעילויות השונות של תנועת המושבים בין היתר במסע חברי התנועה לפולין, לביקור באתרי השואה. "במשך 11 שנים ליוויתי את משלחות הנוער מהתיכון האזורי שלנו לפולין, אבל אף פעם לא חוויתי את נושא השואה כמו שחוויתי אותו במסגרת משלחת תנועת המושבים. אז הייתי יותר בתפקיד ביי-סיטר, הבנות והבנים היו בוכים לי על הכתף, הם היו שבורים מנטלית והייתי כל הזמן צריכה להרים אותם. אבל כשנסעתי עם המשלחת של התנועה פתאום השכלתי ולמדתי את הדברים מקרוב, זה היה מסע שנגע לי בלב, זה היה משהו שעושים רק פעם אחת בחיים, יוצא מן הכלל. כמו שעכשיו הייתי במסע למרוקו."
רחל היא גם בוגרת תוכנית "מעוז – השיבה הביתה" ובמסגרת זו גם השתתפה במסע למרוקו של התנועה, עם מרסל. "התוכנית של מעוז היא חלק ממנהלת תקומה, שנועדה לשקם את הנגב והגליל. במסגרת התוכנית לקחו פעילים ומנהיגים מרכזיים במושבים ובקיבוצים בדרום ובצפון והעבירו אותנו סדנאות בנושאי הנהגה קהילתית. הם גם אלה שדחפו אותי לצאת ללימודים שאני לומדת עכשיו."
בגיל 77 החליטה רחל וקרט להפוך לסטודנטית והחלה ללמוד לתואר ראשון בבית ברל בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. בימים כתיקונים רחל נסעה יום אחד בשבוע לבית ברל, אולם עכשיו היא יוצאת מידי שבוע מבית אחותה במושב חוסן ונוסעת ללימודים ביום שלישי ורביעי.
"התחלתי את הלימודים בספטמבר 2025 ועכשיו אני כבר בסימסטר השני, סטודנטית בת 77. אני לומדת ניהול קהילתי, יזמות וייעוץ אירגוני, למעשה אני לומדת את מה שאני עשיתי ועושה בפועל לאורך כל השנים בזרעית. אומרים שאני לא גרה עכשיו בזרעית, אבל ללמוד בזום מרחוק זה לא בשבילי, לא בנויה לזה ולא מבינה בזה. בכל מיקרה, אני נמצאת בזרעית לפחות כמה פעמים בשבוע ומשתתפת בכל הישיבות ושותפה להכנת התוכניות. אנחנו יושבים, מתווים תוכניות ודואגים לבצע אותן. כולם יודעים שאני מלק בלתי נפרד מזרעית ואני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר."
