סיפור בשלושה פרקים
פרק ב' היום הגדול
אחריי שזכיתי בשם חדש, עמדתי להתקבל לקבוצת ילדים מיוצאי אירופה, שהתארגנה ב"עליית הנוער" כדי להמשיך ללמוד בקיבוץ נגבה. דא עקא, בשם חדש אין די. הייתי צריך גם בולבול חדש.
בוקר אחד הודיעני אבי, כי "בישראל לכולם עושים בולבול חדש". לא ירדתי לסוף דעתו, והוא הבהיר לי, כי "רוב היהודים שנולדים, עוברים לאחר לידתם ניתוחון קטן, ושמו ברית מילה. לך יעשו את הברית בגיל 12".
תהיתי אם יש קשר בין ברית המועצות לברית מילה.
הסביר לי אבי בסבלנות כי ברית כורתים לא רק בין מדינות, כי אם גם בין אלוקים לבין העם היהודי.
לא הבנתי מה הקשר בין ברית המועצות ורעי הנאמן, הבולבול שלי. קושיותיי לא הקלו על חייו, והוא איבד את סבלנותו: "מאיר, אתה הולך לניתוח קצר במרפאה ברחוב מזא"ה. יעשו לך הרדמה מלאה, וכשתצא – תהיה יהודי עוד יותר אמיתי".
תהיתי מה לא אמיתי אצלי עכשיו, אך אבא לא הסביר.
הגענו למרפאת מזא"ה, נפרדתי מאבא, נשכבתי על המיטה ושקעתי בעולם שכולו טוב. התעוררתי, כשהבולבול שלי מרופד בתחבושות עבות. תוך זמן קצר קמתי כדי ללכת לשירותים. רעי הנאמן והחבוש לתלפיות התיז את שתנו לכל כיוון, רק לא לאסלה. התביישתי לצאת ולהשאיר מאחוריי שלוליות, אך גברתי על עצמי, וכמו גבר בחרתי ללכת בחזרה… למיטה.
כעבור יממה המתין לי המכשול השני במדרגות הקשתיות של המרפאה. העור של רעי הנאמן, שהיה מכוסה עד לניתוח בעורלה, נחשף לאוויר העולם ונתגלה כרגיש מאוד מאוד; כל "נשיקה", ולו הקצרה ביותר, בין בד הכותנה של תחתוניי לבינו, שלחה אל מוחי גליי כאב בלתי נסבלים. אבא שלי רץ קדימה, כהרגלו, ואני עמדתי בראש המדרגות ולא הצלחתי לרדת ולו מדרגה אחת.
"פאפא" אני קורא לו בחצי קול "פאפא". הוא לא שומע, כי מטבעו הולך מהר מאוד.
"פאפא, אני לא יכול לרדת" התביישתי מכל המבקרים, שעלו וירדו במדרגות. נדמה לי כי הכול שלחו מבט מבודח ברוכסן מכנסיי, ואני – תקוע למעלה.
"פאפא אני לא יכול לרדת, זה כואב!!!" אבי שמע את שוועתי, הבין את מבוכתי, חזר, נתן לי יד, ואט אט התנהלנו לאוטובוס. לאחר ימים אחדים חזרתי לעצמי, ובולבולי הפך למתקן גברי ראוי, איתן, וזקוף כשצריך.
אוטובוס אגד 301
הגיע יום הפרידה שלי ממלון "הבימה" ואימי לוקחת אותי אל האוטובוס שייקח אותי דרומה. הגענו לתחנה המרכזית, אוטובוס אגד 301, וחבר קיבוץ נגבה, הנהג משה לן, סופר את הכסף שקיבל מאימי. לאימא חסרה לירה וכמה גרושים כדי לרכוש שני כרטיסים. חמוש בחיוכו הוא מסביר כי "אין באפשרותו לקחתנו עימו", ואנו שבים למלון באכזבה קלה. אני ממש לא התאכזבתי, כי לא אצתי לזנק אל הבלתי נודע. נשכבתי על ספת הספרים, הגפתי את עפעפיי ועשיתי את עצמי ישן.
למוחרת, אימא לקחה את הסכום הנכון, ויצאנו דרומה. עברנו ערים עם שמות לא מוכרים: "ראשון לציון" (למה ראשון?),"נס ציונה" (למה עיר שלמה צריכה נס?), "רחובות" (אם יש רחובות אז יש גם עיר בשם "סמטאות"?) "גדרה"(למה העיר זכתה לשם גדר?) ועוד ניסים ונפלאות. אימי לא ידעה לענות לי, ונשארתי בלתי מסופק.
שדות חיטה אינסופיים השתרעו עד לאופק ומספר השאלות שנבטו בי הלך וגדל. הגענו למגדל המים המנוקב בפגזים, ירדנו ואת פנינו קיבלה חברת קיבוץ טובת לב, מחייכת ואוהדת. היא מזדהה בפולנית:
"שלום, שמי מדזיה, ואני המטפלת של הקבוצה של העולים החדשים".
אני מתרגל את העברית שלי: "אני מאיר, (שם מוזר) מאיר מינדל, וזאת אימי – ריטה. אני באתי ללמוד עברית". האם בכלל יכולתי לנחש, שאבנה פה את חיי ואת חיי שבטי?
