נאור סיבוני הי"ד, גיבור ישראל ולוחם גדוד 13 בחטיבת גולני, קיפח את חייו בבוקר השבעה באוקטובר בעודו בן 20 בלבד, תוך שהוא מצליח להציל חיילים ואזרחים רבים * בראיון מיוחד עם אימו צילה, ממושב גילת, היא מגוללת את סיפורו מעורר ההשראה, לצד החלטת המשפחה לבחור בחיים ולהנכיח את מורשתו
למעלה מ-600 ימים חלפו מאז בוקר השבעה באוקטובר 2023, הבוקר ששינה את החיים של כולנו. היה זה בוקר ארור בו אימה אחזה בארצנו, יום שלאחריו כנראה שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. יום בו איבדנו לוחמים אמיצים שעמדו בעוז ובגבורה מול מחבלים שפלים בני בליעל, כשחלקם אף מאבדים את חייהם למען המולדת.
אחד מאותם לוחמים גיבורים הוא נאור סיבוני הי"ד ממושב גילת הסמוך לאופקים, לוחם גדוד 13 של חטיבת גולני, שנלחם ללא מורא באותו בוקר טראגי, הציל חיילים ואזרחים רבים, וייזכר לעד כדמות מופת מעוררת השראה.
בראיון מיוחד עבור "קו למושב" מגוללת אימו צילה, את סיפור חייו וגבורתו הבלתי נלאית, לצד הבחירה להנכיח את זכרו ומורשתו מעתה ועד עולם.
"נאור הוא הבן השלישי שלי ושל בעלי, דקר. אח לדור, רות ואליה. כיאה לילד 'הסנדוויץ' – הכי טעים ועסיסי, ילד עם תלתלי זהב, תוסס ושובה לב. לי אישית הייתה רגישות מיוחדת לנאור. הוא גדל להיות נער צנוע וערכי, אחד שנלחם בחרמות ומסייע לילדים הנמצאים במצוקה או מבודדים חברתית. הוא היה אהוב מאוד על המורים ועל חבריו כאחד. אחד שעושה את מה שמוטל עליו בנועם ובכבוד, מדבר תמיד בגובה העיניים, והכל עם חיוך כובש ולב שמח שכל כך אפיינו אותו. הוא היה למנהיג השקט בכל חבורה, אוהד קבוצת הכדורגל של מכבי תל-אביב ומעריץ מושבע של הזמר אייל גולן."
'זה או גולני או כלום'
צילה מתארת כי נאור בכלל חלם על מסלול צבאי חלופי, אולם בסופו של יום קשר את גורלו יחד עם חטיבת גולני, שהפכה בהמשך לחלק בלתי נפרד מזהותו. "נאור רצה מאוד להתגייס למג"ב, כדי להמשיך את דרכו של אחיו, דור. משלא שובץ לשם, החליט להתגייס לגולני בהשראת דודו, מוטי, גולנצ'יק ותיק. לשם כך היה מוכן לדחות את מועד הגיוס בארבעה חודשים. לא אשכח את המשפט שלו – 'זה או גולני או כלום', וכך באמת היה. נאור עברת כברת דרך, ביצע כל משימה שהוטלה עליו בנחישות רבה, שאף למצוינות, ובמקביל תמיד בדק היכן הוא עוד יכול להשתפר. הוא עבר מסלול טירונות, בסיומו הפך ללוחם גדוד 13 של החטיבה, פלוגה ב' 'זאבי הדממה'. הוא הרגיש הרבה משמעות בתפקיד והיה מאושר."
מתי הייתה בעצם הפעם האחרונה שראיתם אותו?
"בחג סוכות א' נאור מקבל חייל מצטיין ומשתחרר בהפתעה הביתה מיום רביעי. היה זה סוף שבוע בו הספיק לגעת בכל האהבות שלו, לבלות עם המשפחה, בני הדודים וחברים. בשני באוקטובר, ארבעה ימים בלבד לפני האסון התקיים ערב פלוגה במוצב נחל עוז בו שירת. לאירוע הוזמנו דקר בעלי, אני ואחי מוטי הגולנצ'יק. כתורמים לפלוגה הגענו ההורים היחידים. נאור פשוט זרח וקרן מאושר, שר ורקד איתי 'אין כמו אמא'. אני זוכרת שהייתי על גג העולם באותם רגעים. בדיעבד זאת הייתה מסיבת הפרידה שלנו מנאור. בשישה באוקטובר, רותם אחותו הספיקה לנסוע למוצב על מנת להביא לנאור את כל מה שאהב לאכול. היא למעשה האחרונה שנפרדה מנאור בחיבוק ונשיקה."
"ארבעה ימים הפכנו כל אבן במדינה"
בגילוי לב מצמרר ויוצא דופן מתארת את צילה את אשר אירע לבנה באותו בוקר ארור של השבעה באוקטובר.
"בשעה 06:29 נאור רץ יחד עם חבריו במוצב נחל עוז למיגונית. הוא היה עדיין לבוש חצי אזרחי – חצי מדים עם חיוך מרוח על פניו. בכלל, נאור תמיד חייך. הוא עוד הספיק לדבר עם אחיו דור, צילם את השמיים ואמר שנראה 'שקורה משהו מעבר לרגיל', צחק ולא דאג. בשעה 06:40 רותם אחותו ניסתה להתקשר אליו. הוא ניתק את השיחה וכתב לה 'לא להתקשר עכשיו. הכל טוב', ומיד העביר את הטלפון למצב טיסה. ב-06:45 הוא היה כבר בעמדה ונלחם בבני העוולה, הסתער, כשהוא מביט לרוע ולפחד בעיניים. הוא היה חד ומכוון מטרה, והצליח להרוג מחבלים רבים עד שנפל בגבורה."
בשלב זה מספרת צילה על תחושת חוסר האונים שפקדה את המשפחה, זאת לאור חוסר ודאות משווע שהציב אותה במשך למעלה מ-96 שעות מול סיטואציה בלתי נתפסת, במהלכה אף נפתח חמ"ל מאולתר בניסיון לקבל שביב של מידע באשר לגורלו של נאור.
"במשך ארבעה ימים הפכנו כל אבן במדינה כדי לנסות לאתר כל פיסת מידע מנאור," היא מספרת בשחזור טראגי של אותם ימים אפלים. "הקמנו חמ"ל בביתנו, כשכל אחד מבני המשפחה והחברים קיבל על עצמו משימה. חיפשנו את נאור בכל בתי החולים בארץ בבאר-שבע, ירושלים, אשקלון, נתניה, חדרה ומקומות נוספים. במקביל, עברנו על רשימות של פצועים ותמונות שהצלחנו לאתר. פנינו גם לגורמים בכירים בצה"ל ובמשטרה. לכל מפגש שכזה הגענו עם חפצים של נאור לצורך זיהוי, אלא שכל הניסיונות עלו בתוהו. כל זה השתנה ביום רביעי, בשעה 04:20 לפנות בוקר, אז הגיעה הדפיקה הנוראית בדלת שהפכה את חיינו."
יותר משנה וחצי חלפו מאז נפרדתם מנאור. עם יד על הלב, עד כמה החיים התהפכו וכיצד אתם מצליחים לשרוד ולהנציח את חייו?
"למעלה מ-600 ימים שכל המשפחה עסוקה בהנצחת נאור. למעלה מ-600 ימים שאנחנו מנכיחים אותו בכל הזדמנות. למעלה מ-600 ימים שאנו עטופים בבני משפחה וחברים.
"בחודשיים הראשונים של המלחמה הקמנו את 'הגמ"ח של נורי' – סיוע למשפחות מעוטות יכולת מגדוד 13 של גולני, באמצעות סלי מזון בראש השנה ובפסח. חשוב לי לספר עד כמה נאור מלווה את צעדינו באמצעות סיפור קצר. כשקיבלתי רשימה מרס"ר הגדוד של חיילים הזקוקים לסלי מזון וציוד נוסף, התעכבתי על זוג אחד שמשך אצלי את תשומת הלב. היה זה חייל, תלמיד ישיבה ונשוי טרי. אשתו בחודש השמיני להריונה. שניהם היו זקוקים למיטת תינוק ותנור חימום.
"יחד עם חברותיי, החלטתי לרכוש את הציוד עבורם. חשוב להדגיש שבשלב זה אני בכלל לא מכירה את הזוג. החלטתי שאני מתקשרת לאותה גברת. סיפרתי לה על נאור ועל הפרוייקט שלנו, וביקשתי לשלוח את הציוד כשתרצה לימים בהם היא צפויה ללדת. לא אשכח איך בנר ראשון של חנוכה היא שלחה לי תמונה של התינוקת ואת השם שהם בחרו לקרוא לה. באותם רגעים ממש החזקתי את עצמי כדי שלא להתעלף. הם בחרו לקרוא לתינוקת 'נורי' מבלי שנכיר כלל. נורי, למי שלא יודע, הוא שם החיבה של נאור. כך קראתי לו עוד כשהיה תינוק. סיפור זה מוכיח שאין מקריות כלל בעולם ועד כמה נאור מלווה את צעדינו ומתווה דרכנו, וכמה הקב"ה נמצא איתנו במקומות שהכי כואבים לנו, בעוד שלנו אין יכולת להבין את הנהגתו בכלל. היום אנחנו כבר משפחה. תינוק נוסף נקרא במושב שלנו על שמו של נאור. זה קרה אחרי שאותה משפחה התחברה לסיפור גבורתו וערכיו."
למה את הכי מתגעגעת?
"לחיוך של נאור, לפנים המוארות, לריח של נאור, לטוב ליבו וללוחם הצדק שהיה. הייתי נותנת הכל כדי לחבק ולנשק אותו, לפחות עוד פעם אחת."
מה הכי חשוב לך שיזכרו ממנו ואיך אתם מפיצים את אורו?
"חשוב לי שיזכרו את החיוך של נאור. שאנשים יזכרו אותו ומיד יעלה חיוך על פניהם. שידעו שנאור תמיד נלחם בחייו בכדי להשיג כל מה שרצה, וכך היה גם עד רגעיו האחרונים, הכל בהומור ועם חיוך גדול על שפתיו.
"מאז שנאור שלי עלה השמיימה בחרתי לראות את האור מתוך החושך הגדול. התחלתי לספר עליו במסגרת ההרצאה שלי "האור בחיי". מצאתי את עצמי נוסעת מבסיס לבסיס, מעיר לעיר, ומספרת על נאור, מארחת בפטיו של נורי תלמידים, כנסי עבודה, חיילים וממשיכה לספר על נאור שוב ושוב.
"אנחנו הכי מתרגשים שמגיעים חיילי גולני מפלוגה ב', הפלוגה של נאור. אני ומשפחתי דואגים להם כמו ילדינו עם ארוחה טובה ואירוח כיד המלך. אנחנו מכבסים לחיילים, קונים להם ציוד לו הם זקוקים, והכל דרך תרומות מהגמ"ח של נורי. לראות את החיילים הללו עם חיוך גורם ללב שלנו להתרחב בכל פעם מחדש."
יש בכם עוד כעס?
"את הכעס שיחררנו מזמן. בחרנו לראות את הטוב שהיה לנו עם נאור. בכל יום אנחנו בוחרים לעשות טוב, מבינים ורוצים שאלה שכשלו בשבעה באוקטובר, עליהם לשלם את המחיר. אבל את המלחמות הללו אני משאירה לאחרים.
"עצם זה שאנחנו כמשפחה מדברים את נאור, מפיצים את אורו ואת טוב ליבו, היא בעיניי התשובה הטובה והנכונה ביותר. אנחנו לגמרי מנכיחים אותו. הוא אמנם לא נוכח בגופו, אך לגמרי נוכח ברוחו. אחרי כל הרצאה הקהל ניגש אליי ומשתף. רבים מהם מרגישים כאילו הכירו באמת את נאור. להם אני אומרת שהדבר היחיד שאני יכולה להבטיח הוא שאעשה הכל כדי להמשיך את טוב ליבו, לנזכור ולהנציח אותו לעד."
עם הפנים קדימה
הנצחה היא כאמור מילת המפתח בחיים החדשים של משפחת סיבוני. היא זו שמאפשרת לצילה ולבני המשפחה הקרובים להמשיך בחיים ולהביט קדימה, חרף הפצע המדמם שמסרב להגליד. לשם כך הקימו במשפחה כאמור את עמותת 'הגמ"ח של נורי', הפועלת השכם והערב לטובת סיוע למשפחות מעוטות יכולת וחלוקת סלי מזון בחגים.
ואם כבר בתרומה עסקינן. אביו של נאור, דקר, ואחיו דור ורותם מגויסים לשירות מילואים מזה קרוב לשנה וחצי. דקר משמש כסמג"ד בגדוד חילוץ והצלה של פיקוד העורף (נמצא נכון להיום תחת פיקוד אוגדת עזה), דור ממשיך את דרכו של נאור בגדוד של 13 של חטיבת גולני, בעוד שרותם הצעירה משרתת ביחידת 8200 בחיל המודיעין. למרות האובדן הקשה מנשוא, אלו מוכיחים בענווה ובחדוות מטרה כי ערך השירות והתרומה למדינה ניצבים לפני הכל.
בחזרה למחוזות ההנצחה. לציון יום הולדתו ה-22 של נאור, חנכה המשפחה מגרש כדורגל במושב גילת שבמועצה האזורית מרחבים. המגרש שופץ ונבנה מחדש בצבעי כחול-צהוב של קבוצת הכדורגל מכבי תל-אביב אותה אהד נאור, לצד צבעי ירוק המסמלים את חטיבת גולני. לא פחות משמונה קבוצות ילדים ועד לוותיקי המושב הגיעו כולם לשחק ולחלוק כבוד בטורניר מיוחד שהתקיים לרגל יום הולדתו, כשהם עוטים על גופם חולצות לזכרו של נאור. היה זה אירוע מיוחד ומרגש עם שמחה מהולה בעצב. אירוע בו כיבדו בנוכחותם שחקנים נציגי מכבי תל-אביב וכן הזמר, אייל גולן, אותו נאור העריץ מילדות."
יוצא לכם לחשוב מה נאור היה רוצה שתעשו עכשיו? כיצד היה מגיב למעשים הנפלאים שאתם עושים לזכרו?
"יום יום אנו חיים את נאור, חיים לאורו ולמורשתו. מאז שהוא נקטף מאיתנו, הפכנו להיות אנשים קלילים, חייכנים יותר, אנשים שעושים מעשי חסד ומסתכלים על הטוב שבחיים. יום יום אנו מתפללים ומבקשים גאולה כמשפחה. אין לנו ספק שיום יבוא ונשוב לחבק את נאור בע"ה.
"הבטחנו להמשיך לחיות ונאור תמיד לצידנו. הוא נמצא תמיד איתנו בכל נשימה, בכל צחוק, בכל יום ויום. לא סתם בחרנו כחלק ממפעל ההנצחה עבורו בסלוגן 'אתה הדרך לחיים שלי'. המשפט הזה לקוח במקור מתוך שיר של אייל גולן שנאור כל כך אהב, ומשקף בדיוק את מה שאנחנו שואפים. להיות אנשי חסד, אנשים קלילים וחייכנים יותר עם פנים מאירות. אני בטוחה שנאור מלווה אותנו מהמקום בו הוא נמצא. הוא מלווה את צעדינו ומאיר את דרכינו. אנחנו גאים בו, אוהבים אותו וכל כך מתגעגעים."
