בישראל של שנת 2022, 14,742 זוגות נישאו ו-2156 זוגות התגרשו, כאשר אחוז הגירושין ביחס לנישואין בישראל עומד על 14.62%. חלק מהסיבות לגירושין היו סכסוכים כלכליים או פרידות עקב מגפת קורונה. רבים מהזוגות נפרדו עקב יוקר המחיה, מחלוקות גידול ילדים, הגירה, מצב בטחוני מתוח, ויש אפילו את מי שהתגרשו עקב אי הסכמות בגידול חיות מחמד! * אלמוג סורין שוחחה עם רונית האזה, מטפלת זוגית ופרטנית על קונפליקטים בין בני זוג ומצבים בחיי נישואים
רונית האזה המתגוררת במושב גן חיים, היא מטפלת זוגית ופרטנית, כותבת, מרצה ומנחה קורסים לאהבה וזוגיות. רונית כתבה את הספר: "רשימת הדרך לאהבה" שנמכר באמזון (Your Happily Ever Love List”), מגדלת שני ילדים וחיה בזוגיות מיטיבה ואוהבת.
לכבוד 'ולנטיינס דיי' שוחחתי עם רונית, כדי להבין מה המפתח למערכת זוגיות בריאה, וגם מתי אין ברירה וצריך להיפרד. שוחחנו על יחסים, זוגיות ואהבה, ואף שאלתי שאלות שאספתי מנשים שמנסות להבין את הצד השני בזוגיות שלהן.
"גדלתי בבית עם הורים שלא התגרשו עדיין. מי שמכיר יודע על מה אני מדברת," רונית מספרת. "המתח בבית היה גדול ומצאתי את עצמי לא פעם בתפקיד ילדה הורית, שצריכה להכיל את הקשיים הרגשיים של ההורים. זו בעיה, כי זה תפקיד שקצת התהפך. האופן הבריא כביכול מבחינה פסיכולוגית הוא שההורה מכיל את הרגשות הקשים של הילד, וכך הילד לומד הכלה וויסות רגשי. כשלאדם אין את היכולות האלה – חיי זוגיות יכולים להיות מאוד מאתגרים עד בלתי אפשריים, וזה משתנה מאדם לאדם. בעצם כשגדלים כך, אין מודל בריא לזוגיות שאנחנו מפנימים.
"בדיעבד, כיום, ממבט של מטפלת, אני מבינה שהסיטואציה וההתנהלות של הורי לא יכלה להיות אחרת כתוצאה מנתיב החיים שלהם והטראומות המצערות שהם פגשו בדרך. אבא שלי גדל בבית לניצולת שואה ולא נראה לי שצריך להרחיב. נוסיף לזה את ההשתתפות שלו במלחמות של המדינה. אמא שלי נאלצה לעזוב את הילדות הנפלאה שלה, החברים וכל מה שהכירה בין לילה בהסתר, כאשר המשפחה החליטה לצאת מלבנון לישראל ב-1967 לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים.
"בשנת 1976, הורי איבדו את בנם הבכור. אמא שלי ילדה בבית חולים יולדות בכפר סבא. נולד ילד בריא, אבל באמצע הלילה העירו את אמא שלי ואמרו לה שהילד הכחיל ונמצא באינקובטור. אחרי יומיים הודיעו לה שיש לילד מום בלב – שכל המערכת הפוכה והלב נמצא בצד ימין, וכי יש צורך בניתוח. מאז, הורי לא ראו אותו (לא גופה ולא תעודת פטירה). התהיה לגביי מה עלה בגורלו מלווה את המשפחה מאז. הרופא המיילד, הורשע כמה שנים לאחר מכן במעשים פליליים והתאבד. אני נולדתי שנה לאחר מכן. אז הבית שגדלתי בו, על אף שנראה לכאורה שמח, היה בית שסחב הרבה סבל בהדחקה. אני בעצמי לא זוכרת כמעט שום דבר מהילדות שלי. כך יצא שגדלתי בבית פצוע, סחבתי פצע בחיי בכלל ובחיי הזוגיות בפרט."
איך התחלת את דרכך המקצועית?
"בחרתי בריפוי כנתיב חיי. זה העיסוק העיקרי שלי בכל המישורים. בצעירותי, לא הבנתי וכעסתי על הבית בו גדלתי. היום יש לי הסתכלות אחרת על הדברים: אם נתבונן על זה בהסתכלות 'דארוויניסטית' של התפתחות המין האנושי, אולי זו דווקא הדרך הנכונה שכל דור מביא רובד נוסף של ריפוי והתפתחות. אולי זה בסדר שאנחנו לא נולדים להורים מושלמים, מכילים ומחוברים כמו שהיינו רוצים. אולי זהו הסדר הטבעי של הדברים – שאנחנו מתפתחים מעבר להורינו, ושהילדים שלנו מתפתחים עוד מעבר לנו, וכן הלאה. אולי זהו הטבע של ההתפתחות. זה אחד המסרים שחשוב לי להעביר למטופלים שלי, ובעצם לכולם. זה חשוב כי זה הופך מתפיסה קורבנית וחסרת אונים של האשמת ההורים לראייה הוליסטית של 'אני' כחלק מהתפתחות המין האנושי, ויש בכך המון עוצמה וממש יצירה של שינוי והתפתחות ליצירת עולם טוב יותר.
"התחלתי את הדרך המקצועית שלי בעולם המחשבים. עשיתי תואר ראשון במדעי המחשב ועבדתי כמה שנים בהייטק. כשפגשתי את מי שהיה בעלי, הבנתי שכדי שתהיה לי מערכת יחסים מוצלחת, כדאי שאתחיל להכיר את עצמי באמת – וכך התחלתי את לימודי התואר השני בטיפול בתנועה בלונדון. הרעיון העיקרי של הלימודים הוא שהגוף, היציבה ותנועות הגוף (הכוללות התנהגות, ג'סטות ודיבור) הינן ביטוי של אוסף חוויית החיים הפנימית של האדם (ודורות אחורה). בהמשך למדתי טיפול זוגי בגישת EFT, שעוסק באינטראקציות הזוגיות בהתמקדות ברגש. כיום אני משלבת את שתי הדיסציפלינות."
איך הן משתלבות? מה הקשר?
"מה שמעניין באינטראקציות זוגיות זה שממש אפשר לנתח אותן מבחינה תנועתית באופן שעוזר להבין את הסיפור. למשל: תנועה של קרבה / הדיפה / רדיפה / הימנעות – את כל אלה אני מדגימה בעזרת תנועות ידיים, ואנשים ממש יכולים להתחבר לזה ולהבין את האינטראקציות והדפוסים שלהם. תנועה מוכרת למשל היא שאחד מבני הזוג הוא ה'רודף' שרודף אחר הקשר והחיבור לבן/בת הזוג. בהרבה מקרים בן/בת זוג שרודפים אחריהם יהיו עם נטייה להימנע מקשר. הם למשל יכולים להיות עסוקים בפלאפון, סדרות, יותר מדי עבודה וכו'. כשזוגות מבינים את הדפוס, למה זה קורה, למה ההתנהגות שלהם כך ומה המקור של הדפוס (ככל הנראה בילדות, כמובן…) אז יכול להיווצר שינוי."
כתבת ספר על אהבה וזוגיות?
"כן. כתבתי אותו בתקופה בה ממש כעסתי. כעסתי על כך שלי באופן אישי הייתה תפיסה לגביי זוגיות שלא עבדה והנישואים שלי קרסו. כשראיתי בנטפליקס את הסדרה על משפחת המלוכה הבריטית ('הכתר'), ראיתי שגם הנישואים שלהם קרסו. מה שסיקרן אותי במיוחד היה הפער בין ההתלהבות של העם הבריטי מהחתונה מהאגדות של הנסיך והנסיכה, לעומת מערכת היחסים שלהם בפועל שהייתה כרוכה בסבל גדול.
"הבנתי שהפער הזה הינו תופעה אנושית רחבה של העולם המערבי. הבנתי שאני, כמו גם רוב הזוגות שמגיעים אלי לקליניקה, חווינו וחווים פער תפיסתי לגביי זוגיות. מדובר בפער בין איך שזוגיות מצטיירת בסיפורי האגדות לבין איך שהיא נחווית במציאות, והרי אנחנו יודעים ששיעורי הגירושים גבוהים במיוחד. הספר מדבר על הפער בין התפיסה הפנטזיונרית ה'מפומפמת' דרך המדיה, לעומת תפיסה מציאותית יותר שמתבססת על תיאוריות פסיכולוגיות מורכבות שכתבתי בשפה פשוטה ובהירה בצירוף סיפור מקרה להדגמה."
באגדות לא מתגרשים…
"נכון, באגדות לא מתגרשים… יש פשוט אושר שמתרחש מעצמו. מה שמעניין זה שהסיפורים תמיד מסתיימים ב'יום הגדול' ומה קורה אחר כך? אנחנו לא יודעים. אבל גם כאן משמח לראות התפתחות, כמו למשל בסרטים של 'שרק' – יש סרט שמראה משבר בחיי הנישואים של הזוג, ואיך הם יוצאים ממנו בתהליך התפתחותי מקסים שמחזק אותם – גם ברמה האישית וגם ברמה הזוגית והמשפחתית."
אנשים חושבים שאושר בזוגיות פשוט קורה. ולצערי, לרוב, זה לא המקרה. נכון?
"זה לא קורה מהסיבה הפשוטה הבאה: ניקח אדם שאינו מאושר ונחבר אותו עם אדם נוסף שאינו מאושר. האם לפי המשוואה הזו נוכל לקבל אושר? אז כן. בהתחלה תהיה התאהבות והכל ייראה נפלא. אבל אם נסתכל על אבולוציה, נבין שההתפתחות האבולוציונית מתרחשת גם ברמה הרגשית. וזה אומר שבאיזשהו שלב במערכת יתחילו לעלות קונפליקטים, שמגיעים כמו חידות רגשיות שאם נפתור אותן נתפתח עוד שלב. כמו במשחק מחשב.
"אבל מה הבעיה – שלא למדנו התפתחות רגשית. ההתפתחות הרגשית עצמה היא חלק מהחידה… אז אנחנו מדחיקים ומצפים להיות מאושרים. ומתוסכלים מכך שאנחנו לא. ואז אנחנו מתעצבנים על בני הזוג שהם ממש לא מה שחשבנו שהם. אבל בעצם… זה כעס על כך שאנחנו לא התפתחנו להיות מי שחשבנו או שדמיינו שנהיה, ואנו משליכים את זה על בן/בת הזוג. כלומר – אנחנו דמיינו איך הנסיך יהיה, אבל לא דמיינו איך הנסיכה עצמה תהיה ומתבאסים על החיים. אז או שנמצאים במריבות תמידיות, או שמדחיקים, או שמנהלים יחסים פונקציונליים כאלה של מה שצריך. למשל- יש זוגות שישרדו את תקופת גידול הילדים אבל ברגע שהקן מתרוקן ואין תפקיד פונקציונאלי, הזוגיות לא תשרוד."
אז אם דיאנה וצ'ארלס היו הולכים לטיפול זוגי הם היו נשארים ביחד?
"הממממ… מעניין. השאלה היא האם להישאר ביחד זה הדבר הנכון האולטימטיבי, אולי הם אפילו לא אמורים היו להיות ביחד מלכתחילה. ואולי בעזרת טיפול הם היו מגיעים לזוגיות מופלאה. אני לא יכולה לנבא אם זוג יישאר ביחד או לא. הטיפול עוסק ביצירת מרחב כנה, אמיתי ואותנטי. מרחב בו כל אחד יכול להביא את עצמו במלואו. וזו הרי השאיפה של נפש האדם.
"נראה לי שאצל הזוג המלכותי דיאנה וצ'ארלס – שניהם חיו חיים מאוד רחוקים מאותנטיים וזה כשלעצמו סבל גדול. אז על אחת כמה וכמה ליצור זוגיות כזו. אין לי דרך לדעת מה באמת היה שם. אבל אני יכולה ככה לדמיין כמה אפשרויות. למשל, נראה לי שלהיענות לדרישות התפקיד של מערכת המלוכה היא דוגמא קיצונית לדיכוי האני הפנימי האותנטי. האם שאלו את פרינס צ'ארלס מה הוא רוצה?, 'איך הוא מרגיש לגבי זה?' הוא הרי היה מאוהב במישהי אחרת מלכתחילה, שהיום הוא נשוי לה. ייתכן מאוד שגם כל התסכול שלו על דיכוי הרצונות שלו יצא על דיאנה. והנסיכה דיאנה, היא ידעה למה היא נכנסת בגיל כה צעיר? אני מניחה שמבחינתה היא הגיעה לגג העולם. היא, כמונו, הרי גם גדלה על הסיפורים על נסיכים ונסיכות. נראה שזה נשמע קצת יותר נוצץ ממה שזה… אם נתבונן על הדור הבא במובנים של התפתחות: הארי ומייגן ממש ברחו מהמלוכה כדי לחיות חיים שבהם הם נאמנים לעצמם. אולי זה דווקא הפוך על הפוך. אולי דווקא הנסיך והנסיכה הם לאו דווקא אלה שחיים באושר ועושר."
ומה עם אלה שכן למדו התפתחות רגשית?
"יש כאלה שמגיעים ממשפחות יותר מפותחות רגשית, ויש להם יותר סיכוי. למשל זוגות שראו יחסים מיטיבים בבית – יש להם סיכוי גדול יותר לפתח מערכת יחסים מיטיבה. אבל גם כאן זה מורכב – כי מערכת יחסים מיטיבה שהתאימה לסבא וסבתא שלי, לאו דווקא מתאימה לחיים היום ולמי שאני בתקופת הזמן הזו. מה גם, שאם אנחנו בהתפתחות מתמדת, אז תמיד יגיעו אזורים של אי-נוחות רגשית שאנו מכנים אותם קונפליקטים, שאם נפתור את החידה שלהם, נעלה לשלב הבא. לבד – ממש מאתגר לפתור את ה'חידות' האלה, כיוון שהם נמצאים בהוויה שלנו עצמינו. למזלנו ישנם אוסף היסטורי של פסיכואנליטיקאים, פילוסופים ועוד שחקרו את הנפש האנושית ונותנים לנו כלים. וכאן אני ממליצה לאנשים לקבל עזרה כי לבד זה יכול לקחת הרבה זמן, אם בכלל, לפתור קונפליקט מסוים, לעומת עזרה מקצועית שעוזרת לפתור את הכביכול חידות האלה ביעילות ובטווח זמן הרבה יותר קצר.
"לכן – אני לא רואה טיפול זוגי כמשהו 'לזוגות עם בעיות', אלא ככלי שעוזר לזוגות להתפתח, כי הרי טיפול אישי זה טיפול ביחיד וטיפול זוגי זה גם טיפול – אבל בשניים. בשני המקרים אנשים מתפתחים להיות גרסה עוד יותר טובה של עצמם, זה מדהים. פעם היה אצלי מישהו שכל כך התפעל מהרעיון של הטיפול הזוגי (לאחר שהתגבר על ההתנגדות והסכים להגיע…), שתהה למה אנשים לא לומדים את זה מוקדם יותר. זה הרי כמו להתחיל ללמוד נהיגה אחרי שהייתה כבר התנגשות. מבחינתי זה חומר בסיס שצריך להתחיל ללמוד כבר בתיכון."
אז מה זו אהבה?
"אהבה מבחינתי זה רגעים של חיבור. באופן כללי. אקח רגע צעד אחורה – המין האנושי עבר טראומות (ראו מלה"ע הראשונה, השנייה וכו'). אובדן יכול להיות כל כך כואב, שכדי לשרוד אנו יוצרים ניתוקים. הניתוקים האלה מתקיימים ברמה הפיזית של הגוף במערכת העצבים. מה זה חיבור? חיבור זה כשאנו מצליחים להרגיש בטוח מספיק כדי ליצור עוד חיבור. ועוד אחד. ועוד אחד. זה אומר שאנחנו מאפשרים לעצמינו להתחבר עוד ועוד – אם זה לאחר (בן/בת זוג, הורים, ילדים, שכנים וכו') ואם זה לחלקים בעצמינו. כל התנסות בחיבור מאפשרת לנו לחוות חוויה, שאם היא עובדת לנו, מגבירה את תחושת הביטחון שתאפשר לנו להמשיך לרצות להתנסות. כשסך רגעי חוויית החיבור עולה על סך רגעי הניתוק והפירוד, אנחנו חשים יותר אושר ויותר אהבה. היחסים עם בן/בת הזוג הינם חלק מההתנסות הזו, וחלק מאתגר במיוחד.
"עכשיו, אם נתבונן על רשת הנוירונים האינדיבידואלית: האזורים המנותקים הם האזורים הכואבים שאנו לא מודעים אליהם. וכאן – אנחנו מתעצבנים, כועסים ואף יוצאים למלחמה (ברמה המדינית). רמת הניתוק והחיבור שלנו הם גם מה שהילדים שלנו יחוו בבית ויספגו בעצמם. עכשיו, תדמיינו הרבה רשתות נוירונים של אינדיבידואלים, מחוברים לרשת אנושית ענקית. כל חיבור יוצר הדים של חיבורים נוספים ברשת הזו. כמו שאם אני אחייך אל אדם ברחוב, זה יכול לשמח אותו, והוא יחייך לבא וכן הלאה, ממש אפקט הפרפר. כך גם החיבור הנוירוני. זה מתרחש ברמה הפיזית. זה אמיתי. ולכן כל איחוי וריפוי שאנו יוצרים בעצמינו, בנוסף לכך שזה מרגיש נפלא בגוף, מהדהד לאנושות כולה."
על מוח נשי ומוח גברי
כדי להבין מה קורה מסביבי, ולא להרגיש לבד כשאני כועסת על בן הזוג שלי כי הוא נרדם אחרי ויכוח (בזמן שאני ערה חצי לילה) – יצאתי לבדוק מה חוות נשים סביבי בזוגיות שלהן. מסתבר שיש צורות שונות של אהבה, יש המון כעסים ושאלות שלעיתים נותרות ללא מענה מקצועי.
בשיחות סלון, למשל, לא מעט נשים תיארו חוויה שבה בן הזוג חושב שהן 'אמא שלו'. הן מתארות מצבים שהן קובעות לו תורים לרופא, או מצבים שהגבר דורש תשומת לב לעצמו בזמן שהן מגדלות את הילדים. בנוסף לכך, יש את מי שמרגישות שהן מגדלות אותם לבד. יש לכך הסבר? האם יש דבר כזה מוח נשי ומוח גברי?
יש נשים ששואלות: למה הוא לא מתחבר לרגשות שלי או מבין אותי כשאני נסערת, גם מדברים קטנים?
"אתחיל בכך שכל מקרה הוא אינדיבידואלי, אבל אני כן יכולה לתת כאן כמה אפשרויות להבנת התהליך.
"בבגרות שלנו יש לנו הזדמנות נוספת לעשות 'השלמות' למה שלא קיבלנו בילדות. אז גבר או אישה שלא חוו מספיק את חוויית החיבור עם האם בילדות, יחפשו כמו 'להשלים' את תחושת המחסור התמידי שמלווה אותם. אציין שזה מצב רגיל אצל מרביתנו ברמות כאלה ואחרות. ישנם כמה אופנים לעשות את ההשלמה הזו. אם אני אתבונן בדוגמא שהבאת, האישה עושה את ההשלמה בכך שהיא mothering את זה שלצידה. הגבר עושה את ההשלמה בכך שהוא mothered. בשלב הראשון אלה הם שני תהליכי ריפוי שפוגשים האחד את השני שזה מקסים. באיזשהו שלב, הגיע הזמן לתהליך הריפוי הזה להתקדם. באיזשהו שלב זה כבר לא משרת את תהליך הריפוי וזה יכול להיות ממש מעצבן. פתאום האישה קולטת שהיא אמא שלו. וזה ממש אבל ממש לא מה שהיא כביכול ביקשה עבור עצמה. כעת היא רוצה גבר לצידה.
"וכאן חשוב לאישה להבין את התהליכים האלה כדי שהיא תוכל לגדול מהילדה שהיא עצמה מגדלת כרגע (דרך הגבר) לאישה שהיא. וזה החלק שהרבה פעמים מדלגים עליו שמגביר חיכוכים. 'למה הוא לא כך וכך?' הוא לא, כי ישנה כאן מערכת שלמה מרמת השני אינדיבידואלים, החברה בה אנו חיים, תרבות של מגדר, היסטוריה של המינים ועוד. חשוב לציין שישנם הרבה מקרים הפוכים שהאישה מחפשת אצל הגבר השלמה לאב שהיא חוותה או לא חוותה, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל להרגיש אי נוחות ומבקש ממנה לגדול לפוטנציאל האישה שבה. ישנה גם אפשרות שכל המקרים האלה משולבים יחדיו. כל זה נעשה ברמות לא מודעות, וההבאה למודעות מביאה לשינוי. אגב, אותן תיאוריות תקפות גם לזוגיות הומוסקסואלית או לסבית בהתאמות כאלה ואחרות.
"אפשרות נוספת, יכולה להיות מהזווית של שליטה. אם נתבונן מזווית היסטורית, נשים היו נתונות לשליטה של גברים (מעצם המשטר הפטריאכאלי). ואז, אולי כמו איזה תיקון היסטורי, נשים לוקחות את השליטה לידיים שלהן ולוקחות הרבה על עצמן בהרכב הזוגי, שזה גם ריפוי מדהים. *אבל*, שוב, – גם הריפוי עצמו מתפתח, באיזשהו שלב הריפוי הוא גם להרגיש מספיק בטוחה בעולם כדי שיהיה אפשר לשחרר שליטה, ואז יתפנה מקום גם לגבר להיות בסוג של שליטה על החיים שלו ולקבוע תורים לרופאים ועוד.
"לגבי השאלה של למה הוא לא מתחבר לרגשות שלי כשאני נסערת, או למה הוא נרדם כל כך מהר ואני נשארת ערה, שוב – נתבונן היסטורית. התפקיד של גברים היה להילחם ולהגן. אני לא יודעת כמה היה חיבור לרגש. מבחינה הישרדותית, במצב כזה נראה לי פחות יעיל לצאת לקרב ולחשוב על 'איך אני מרגיש לגבי זה…'. ייתכן שכך יצא שגברים הם יותר מוכווני משימות וענייניים. לכן, הם לא מורגלים אבולוציונית להיכנס לפרטים הקטנים, ולעולם הרגשות. וכן – זה יכול להטריף נשים. אני רואה את זה בקליניקה. כשהזוג מקבל הסבר שהוא מתחבר אליו ונשמע הגיוני, זה מניח את הדעת. האישה לומדת פחות לקחת את זה אישית. היא מבינה שזה לא אומר שהקשר אינו בטוח או שהוא לא אוהב אותה, אלא שזה פשוט מה שזה. הגבר סוף סוף מקבל הסבר הגיוני להתנהגות שלו, ולא צולפים בו על זה שהוא לא בסדר. ואז כששני הצדדים 'מבינים' את הסיטואציה, הם יכולים להוריד את המגננות. דווקא כאן יש הזדמנות לקרבה. כלומר, הופכים את זה מהאשמה להבנה. וזה מאפשר מרחב של חיבור ואהבה."
לא מצליחה להיות נחמדה…
אחת מהמכרות החביבות ביותר שלי הסבירה לי, שדווקא לבעלה היא אינה מצליחה להיות נחמדה: "לא מעט פעמים אני מתכננת להיות נחמדה אליו בסוף היום, לשאול איך עבר יומו, להכין לו משהו קטן לאכול ואפילו לבלות ערב רומנטי – אבל ברגע שהוא חוצה את סף הפתח – עולה לי הג'ננה!" מה ההסבר לכך?
רונית צוחקת ואומרת: "כי אנחנו יכולות לתכנן להיות האישה הכי מופלאה, אבל אז הטריגרים נוגעים בגוף במקומות כואבים ושאינם מעובדים. ואם אני לא מכירה את עצמי – אז ההתפרצות או הכעס הם בלתי נמנעים. תהליך של ריפוי זה תהליך הבנה של הכעס והטריגרים. אי אפשר לדלג על השלב הזה."
ו–ל. תושבת צורן שואלת: "למה כשהילד נפצע – גברים לרוב חסרי אונים?!"
"מעניין שזו הראייה שלה של העולם. אני למשל נמצאת בעולם בו כשקורה משהו – אני יודעת שהגברים סביבי יודעים מה לעשות. אז השאלה היא – האם זו האמת? או האמת שהיא חיה בו. ואם כן – מהי חווית חיים שלה שהובילה לזה."
דורית מישוב באזור הצפון, מספרת ש"גם אני וגם חברותיי, שמנו לב שיש לנו ולבני הזוג הרבה ריבים סביב נהיגה, למה זה קורה?"
"אני מזמינה אתכם להתבונן איתי רגע על נושא הנוהג ברכב כמטאפורה לזה שנוהג את החיים. מי המנהיג? אני או אתה? האישה או הגבר? העולם המטריארכלי או הפטריארכלי? האם יש כאן איזו מלחמה על מי מוביל… האם זו התגלמות 'המלחמה בין המינים'?
"ובעניין יותר פרקטי, האם אני סומך על מי שנוהג/ת? האם אני מאפשר לעצמי לשחרר משליטה ומרגיש/ מרגישה בטוחה גם כשהאחר נוהג?"
ואתי מישוב רימונים, שאלה "למה גברים מגיעים הבייתה תמיד אחרי שהילדים במיטה?"
"כשעבדתי בחברת הייטק גברים אכן עבדו עד מאוחר. יום אחד ממש שמעתי מישהו אומר 'אני נשאר עד מאוחר וחוזר הביתה אחרי שאשתי משכיבה את הילדים לישון'. לגברים רבים יש נטייה להיות עד מאוחד בעבודה והאישה בהרבה מקרים נותרת בודדה ותשושה, רק מחכה לרגע של נוכחות מצידו. כשהוא מגיע הביתה, סבירות גבוהה שהיא כבר כעוסה או בניתוק. ואז נוצר מעגל שהוא עוד יותר לא רוצה לחזור הביתה והיא עוד יותר כעוסה, והקרע מעמיק.
"אבל זה בכלל לא העניין. העניין הוא קרבה, אינטימיות, נוכחות. העניין הוא שיחזור של דפוסים מהבית. החוויה החוזרת של 'מה שאני עושה לא מספיק טוב', 'הוא לא רואה אותי, ואת כל מה שאני עושה עם הילדים', 'היא לא רואה את המאמצים שלי לפרנס והלחץ שיושב עלי' (וכמובן ניתן להפוך את כל המשפטים האלה גם לצד השני). בהרבה מקרים מדובר בחוויה של תלונות וביקורת בשני הכיוונים שממש יוצרת כאב פיזי בגוף. נוסיף לכך את החוויה האובייקטיבית של יוקר מחייה, חוסר בעזרה, לחץ וכו' וזה כמעט בלתי נמנע… אז זה אמנם כמעט בלתי נמנע, אבל כן ניתן לשינוי."
ואני שואלת לסיכום – מתי זוג צריך להפריד כוחות? מתי יודעים שהזוגיות לא עובדת?
"האפשרות לסיים קשר עולה בדרך כלל כשאנשים מרגישים שהם במבוי סתום וללא מוצא. כלומר, שום דבר לא משתנה (או מעט מידי), 'אין עם מי לדבר', והייאוש והתשישות הנפשית תופסים יותר ויותר מקום. כאן נכנס הטיפול הזוגי שמשחרר את המבוי הסתום ופותח אפשרויות ל-'יש עם מי לדבר' ו-'סוף סוף רואים אותי', ממש 'אינסטלציה של הנפש'."
ואם האחד מעוניין בטיפול, האחר לא – אז מה עושים?
"באים לבד – מובילים את השינוי ובהרבה מקרים זה עושה פלאים. לזוגיות עצמה."
ולסיכום?
"אהבה זה דבר מורכב. 'Love makes the world go round'. האהבה גם מניעה את העולם, והעיסוק באהבה חשוב למין האנושי עצמו. ככל שיותר ויותר זוגות מצליחים ליצור בית נעים ואוהב, זה מהדהד לעצמם, לדור הבא ולאנושות כולה."
* רונית האזה: 0508181310 מייל: [email protected] אתר: ronithaase.com
