"אף אחד לא ישבור אותנו, או יגרום לנו להפסיק לעבד את האדמה ולשקם את פינת גן העדן שלנו", אומר יוסי ענבר, חקלאי ממושב אוהד שבעוטף עזה את המשק הקטן שירש מאביו למשק גדול הכולל 120 דונם חממות ולמעלה מ-200 דונם שטח פתוח
כשאני יושבת מול יוסי ענבר ממושב אוהד, כמעט אי אפשר להאמין שעד גיל 40 הוא לא היה חקלאי. הוא תמיד חלם את האפשרות הזו שהוא ואבא יעבדו יחד במשק והוא ימשיך אותו, אבל היא לא הייתה חלק מהמציאות עד אותה העת. במשך שנים יוסי התגורר במרכז הארץ, ובשנת 2013 הוא ומשפחתו מגשימים את החלום וחוזרים לגור במושב, במשק של אבא. אביו התנגד לרעיון שיוסי יעבוד במשק ובחקלאות בכלל. יוסי לא ויתר. בן דודו המליץ לו להתחיל מארבעים הדונם שאינם בשימוש במשק של אביו, וכך היה. השאר היסטוריה.
התחלתי מעשרה דונם חצילים בשטח פתוח
"עשיתי תכנית עסקית וראיתי שזה אפשרי, הבאתי עגלה, מצאתי שלושה-ארבעה תאילנדים שחיפשו עבודה וככה התחלנו. התחלתי משטח פתוח של עשרה דונם חצילים ועוד עשרה דונם, קיבלתי בינתיים רישיון משלי לעבוד בתור חקלאי וקיבלתי עוד ויזות לעובדים תאילנדים."
ואז איך אבא שלך מגיב לעשייה שלך?
"אחרי שנה, הוא אומר לי – 'אוקי, הבנתי שאתה יודע מה אתה עושה. הוא מחליט לצאת לפנסיה ולהוריש לי את המשק.'" אולם את רגעי ההצלחה לא זכה לראות אביו של יוסי, הוא נפטר כעבור שנתיים בעקבות אירוע מוחי. לדבריו, איש אדמה שיוצא לפנסיה, מאבד חלק מעצמו ועל כן האירוע המוחי.
היקף של למעלה מ-800 טון עגבניות בשנה
איפה המשק נמצא היום?
"קיבלתי מאבא שלי 80 דונם חממות. מאז בניתי עוד 40 דונם. היום אנחנו מעבדים גם 210 דונם שטח פתוח. מארבעה עובדים, לעשרים עובדים תאילנדים. משיווק של שמונים טון בשנה למאות טונות. 20 דונם עגבניות בקטיף, כל השנה. סה"כ היקף של למעלה מ-800 טון בשנה. "
מה אתה עושה שונה ממנו?
"אני עובד בצורה מסודרת, עם תכנית עבודה, עם איזשהו תזרים. כמובן שאני לא שולט במזג אוויר, במחלות, מה יהיו המחירים וכמה יבול ייצא במדויק (נותר רק להעריך). מדובר בממלכת אי הוודאות. הדבר היחיד שאני שולט בו זה מה אני שותל ומתי אני שותל. בעצם, אני דואג לייצר קטיף כל הזמן באופן שוטף כדי להבטיח שתהיה הכנסה. העגבניה היא כל השנה, בין לבין חצילים וקישואים, אני מקווה בקרוב לכסות את הכל ברשת. זה לכשעצמו, יאפשר לי לשמר את החציל במשך 9 חודשים בשנה במקום מאה ימים בשטח פתוח."
אבא שלי היה הולך מידי יום להריח את הצמחים וכך לומד עליהם
ומבחינה טכנולוגית?
יש דשנים מיוחדים שאני משתמש בהם, מערכות השקייה וסינון, שליטה מרחוק כמעט של הכל. ניטור של כל צמח עדיין אין לי, אבל יש לי יועץ חקלאי צמוד בשם אוריאל סוויסה. הוא מדריך חקלאים. הוא אומר לי בדיוק איזה מחלות יש במשק, איזה ריסוסים כדאי ליישם. אני היום מסתכל על המשק בתור עסק. אני לא כמו אבא שלי במובן שהיה הולך מדי יום להריח את הצמחים וכך לומד עליהם. המדריך הוא זה שנמצא בשטח ומנחה אותי."
איזה ידע וכישורים יש לו, שלך בתור חקלאי עדיין אין?
"קודם כל, ניסיון. שנית, קורסים אקדמיים שהוא לקח, אבל בעיקר הניסיון. בעצם הוא מנהל באופן מקצועי את המשק. לדוגמה, אם יש מחלות, איזה ריסוסים צריך לישם ומתי, האם דרושות דבורים להאבקה ובאיזה כמות. מבחינתי, הוא החקלאי. אני מנהל העסק. אני נמצא הרבה בחממות, אבל לא באותה הרמה שההורים שלי היו. יש לי מנהל עבודה תאילנדי מדהים שאני סומך עליו מאוד. אני מדריך אותו מה צריך לעשות, והוא מבצע את זה.
מה עוד תומך את העבודה שלך כחקלאי?
"מבחינת דשן, יש את חברת "אינטאגרו" – בועז מהחברה, מיבא דשנים מפולין, יש להם את כל סוגי הדשנים, תוספות, מיקרו אלמנטים, כל זה אני רוכש ממנו. מתקבלים צמחים מדהימים. אני עובד איתו כבר ארבע שנים, אני מאוד נהנה מכך."
אני לוקחת אותך אחורה בסיפור, קמת בבוקר בגיל 40 והחלטת שאתה חקלאי. מה היית עד אז?
"עשיתי כל מיני דברים. למדתי תואר ראשון בביולוגיה ימית, ואז התחלתי לעבוד בחברת סטארטאפ. עבדתי עוד כמה שנים בחברה למערכות סולריות. בינתיים נולדו לי ילדים. עד 2013, שאז החלטנו שאנחנו רוצים לעבור למושב. החיים במרכז לא קלים. הודעתי לאבא שלי שאני חוזר למושב והתחלנו לבנות בית שנכנסנו אליו ב-2014. התחלתי לעבוד קצת אצל אבא שלי, קצת אצל חקלאים אחרים, ובמקביל הקמתי לי עסק של תשתיות אינטרנט. נהננו מאוד מהחיים פה, הקרבה למשפחה, הקהילה, החיים לצד הטבע, יוקר המחייה שיש במרכז לעומת פה. חיים את החלום. הרבה שנים ניסיתי לשכנע את אבא שלי שנעבוד ביחד.
הוא העדיף שאעזוב את החקלאות ואעסוק במשהו אחר
ומה מנע את זה?
"באיזשהו שלב, הוא איבד את האמונה בחקלאות. כעס שעל כל דבר לוקחים מס, ראה שיש סיפורים של דור המשך שלא צלחו והוא פחד שזה יקרה גם לנו, הוא העדיף שאני אעזוב את זה ואעסוק במשהו אחר."
מזל שהיית יותר עקשן ממנו.
"האמנתי בעצמי. ידעתי מה היכולות שלי. מבחינתו, אני עדיין אותו ילד בן 11-12 שנוהג בטרקטור. בתכל'ס, עצוב מאוד שהוא לא פה ולא הספיק לראות את זה. את החממה הראשונה שבניתי הוא ראה והיה בהלם. שיבח אותי כל הזמן בפני אנשים אחרים. ביקשתי ממנו כמה פעמים ייעוץ, רק שייצא מהבית, שיילך לשדה, יסתכל וייתן לי מהידע שלו והוא באמת עשה את זה והרגיש סופר משמעותי. פתאום הגיע אירוע מוחי, תוך תשעה ימים בגיל 76 הוא נפטר. אני בן יחיד עם שלוש אחיות גדולות והייתי מאוד קשור אליו, זו הייתה מכה כואבת. הילדים שלי גדלו פה איתו והוא היה חלק מהחיים שלהם באופן בלתי נפרד."
יש עוד תכניות להמשך או התרחבויות של העסק שאתה מתכנן?
הקמתי השנה עסק לבניית בתי רשת לחקלאים. יש המון תקציבים שמגיעים למשקים דרך תקומה. הגשתי ויזות עבור עובדים תאילנדים לתעשייה, ואני בונה ממש עסק חדש נוסף. קניתי כלים, ויש לי כבר הזמנות וכבר בשבוע הבא יש לי התקנה ראשונה של 40 דונם בית רשת.
מה עזר לך להצליח לנהל ולהגדיל את העסק שלך תוך זמן קצר?
"תעוזה, קודם כל. מעבר לזה, אני בהחלט חושב שכל בעל עסק צריך קורס שכולל את כל מה שדורש כל עסק – מה זה תכנית עסקית, תזרים מזומנים, תכנית עבודה, הנהלת חשבונות. לרוב בעלי העסקים אין מושג ואני למדתי את הכל תוך כדי תנועה, אבל זה לא קל בכלל. בנוסף, הסיפור הוא לעבוד רצוף ללא הפסקה. לשתול, לקטוף, לשווק, רכש, מלאי, עובדים, באופן מתמשך. צריך גם לדעת לנהל את העובדים ולהכשיר מנהל עבודה שאפשר לסמוך עליו, לדעת בדיוק מה אתה רוצה מהם, מה התפוקה שאתה מצפה לה ואז הם עומדים בזה."
קבלנו דיווחים על מקום ההמצאות והמסלול של המחבלים
איפה תופס אתכם השבעה באוקטובר?
"ביום חמישי חזרנו מירדן. ביום שישי הגענו למושב ונסענו לסבא וסבתא (חנה קריצמן ז"ל) למשפחה בבארי. יושבים לארוחת חג, ובמקרה הקלטתי ראיון עם הבן שלי והסבא והסבתא. בעשר בלילה חוזרים הביתה, בדרך רואים את המסיבה של הנובה ואיך הם נהנים. חוזרים הביתה. קמים בשש וחצי בבוקר למטחי טילים, מקבלים דיווחים על מחבלים בכל האזור. עמית אשתי היא ראש צח"י (צוות חירום יישובי) והיא מסבירה לי שיש כאן משהו אחר לגמרי. בעשר וחצי היא אומרת לי: "בוא נעוף מפה". התחלנו להסתכל על המסלול של המחבלים ואיפה הם נמצאים לפי הדיווחים שקבלנו. שיכנעתי אותה שהדרך היחידה היא דרך השטח בעזרת הטנדר, היא נרתעה מאוד כי טנדרים כאלה בדיוק היו גם למחבלים. יצאנו דרך השטחים עם עוד שתי משפחות, ימינה לכיוון גבולות – צאלים בשיא המהירות והגענו למחסום הראשון ברביבים. אני מתנדב בארגון "איחוד הצלה" ושמתי את הווסט על הדשבורד, שייראו שאנחנו משלהם. בעקבות הפינוי שהיה בחודש מאי 2023 ובו פינו רק את הקיבוצים ולא את המושבים, הצוות הבין שעליהם לחבור ליישוב ולבקש שיארחו ויקבלו אותם שם. עמית פנתה לרמת נגב ונוצר החיבור לקיבוץ משאבי שדה. בשעה 12:30 כבר הייתה הודעה שאסור לצאת והצבא לא מאשר, אבל מי שרוצה לצאת, היו כבר 17 חדרים משוריינים לטובת המושב. החדרים התמלאו לאורך היום. לדעתי, היינו המושב הראשון שפונה בצורה מסודרת בשבעה באוקטובר בזכותם. עוד חלק גדול מהמושב התפנו לאילת, והיתר באופן חופשי. אני ישנתי שם באותו היום ובשמונה באוקטובר כבר חזרתי חזרה למשק. הגעתי לרבש"צ, ואמרתי לו – 'אני איתך', מאז אני מגוייס לכיתת הכוננות".
הצעתי לכל עובד תאילנדי 1000 ₪ נוספים לכל חודש
איך התמודדת עם העובדים התאילנדים במצב הזה?
"דאגנו לעובדים התאילנדים מהרגע הראשון. מתוך 17 עובדים, נשארו 10. הגעתי אליהם, וסיפרתי להם על המצב, אמרתי להם שאני עם נשק ואם צריך משהו – אני שומר עליהם. בנוסף, הצעתי להם על כל חודש שהם נשארים פה עוד 1000 שקלים לכל עובד וזה השאיר את רובם פה. אח"כ הגיעו המון מתנדבים והצילו אותנו. כל הארגונים הגיעו – אחים לנשק, אחים לחקלאות, השומר החדש, לקט ישראל, הגיעו והביאו המון מתנדבים. פחדתי כי היה לי קטיף חדש של 30 דונם קישואים. הצלחנו לקטוף והיו הכנסות, אבל לא שתלתי במקביל עד חודש ינואר בגלל המצב.
לכן לא היה רצף של קטיף ושיווק תוצרת חקלאית עד אפריל 2024 וכל מה שהצלחנו להרוויח באוקטובר נובמבר החזיק אותנו עד השיווקים הראשונים באפריל מאי".
משפט לסיום?
"ברצוני להבהיר נקודה חשובה – אנחנו החקלאים במ.א. אשכול נמשיך לגדל ולייצר חקלאות כאן בעוטף (על אף, שהמושב שלנו, לא נכלל במנהלת תקומה בגלל 200 מטר מעבר ל-7 ק"מ מהגבול) עוד הרבה שנים קדימה בכדי לייצר לעם ישראל תוצרת חקלאית ישראלית כחול לבן. אף אחד לא ישבור אותנו או יגרום לנו להפסיק לעבד את האדמה ולשקם את פינת גן העדן שלנו כאן במערב הנגב על גבול מצרים ועזה."
