בחודש ספטמבר אשתקד, עם התרחבות הירי אל חיפה ועמק יזרעאל, בוטלו עשרות חתונות בצפון בדקה ה 90. מיזם זריז שהובילו אבשלום זהר סל (עין שמר) יחד עם אבי בוסקילה (תל אביב) ורם שפע (גבעת חיים איחוד) עזר להעביר את החופות לקיבוצים שמדרום לקו האש. ותודה גם לחנוך דאם.
*תמונה ראשית: לילך זמיר ומיכאל בחצר הראשונים, עין שמר. "בכלל לא חשבתי שתהיה לי את האופציה להתחתן בקיבוץ". צילום: רומן בלשוב
בערך שבועיים אחרי 7 באוקטובר התווספו לאוקיינוס דמעות העצב והשכול גם כמה ליטרים של דמעות שמחה, עם פרוץ תופעת "חתונות צו 8". אלו הונצחו בסרטונים סופר מרגשים ועתירי חאקי וקצת לבן, והפכו ויראליים ברשתות וגם בקבוצות וואטסאפ שבהן לא היה למשתתפים קשר לזוג המתחתן, שחצי ממנו הוקפץ למילואים. הצורך באישור שהאהבה עדיין קיימת, בוודאות של חיים והמשכיות, הפכו את החתונות האלו לאירועים שהציעו נחמה וקצת מזור, על רקע בסיסים בדרום או הר החרמון.
כמעט שנה מאוחר יותר והחתונות – מפעל שכיח המופק ומתוקתק לעילא בישראל בימים כתיקונם – נאלצו לעבור שוב מעין אבולוציה מוזרה בכפוף למצב הביטחוני. בשבת 21 בספטמבר, בשל התרחבות הירי דרומה משמעותית מקו העימות הצפוני, הנחיות פיקוד העורף הודיעו על צמצום פעילויות גם בגליל התחתון ובאזור המפרץ והעמקים ונאסרו התקהלויות של למעלה מ-30 איש במקום פתוח ויותר מ-300 איש במקום סגור. ההנחיות ניתנו עד ליום שני העוקב, אולם בשל ההסלמה הורחבו בהמשך גם למועצה האזורית מגידו וליקנעם עילית. ופרט למה שהכתיב פיקוד העורף ולכללי הבטיחות ההכרחיים, הכירו הזוגות המתחתנים עצמם בבעייתיות הלוקיישנים שלהם. חתונה שמתוכננת בכיף, שבה כולם ירגישו רגועים, בין כה לא יכלה להתקיים בהם אז. שנה לאחר "חתונות צו 8" של תחילת המלחמה, כל המדינה כבר הייתה לא רק אבלה, אלא גם עייפה, עמוסת חרדות מצטברות ועצבים סחוטים. השיבושים לא הוסיפו שום נדבך רומנטי. עשרות, אם לא יותר, זוגות שכבר סגרו ושילמו על גני אירועים, סימסו אישורי הזמנות ומה לא, נאלצו לחשב ברגע מסלול מחדש.
ניצחון האהבה
כאן נכנס לסיפור אבשלום זהר סל (27) באותם הימים חייל מילואים בעזה ("230 יום בשנה שעברה"), בן וחבר קיבוץ עין שמר ובדרך כלל עוסק בחינוך ומדיניות ציבורית. הוא עצמו דווקא לא עמד להינשא, אבל לא יכול היה להתעלם מהעובדה ש"פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות געשו על זוגות שתכננו להתחתן בצפון. היו הרבה פוסטים של 'תעזרו לנו' שהתגלגלו. ישבתי עם אבי בוסקילה, חבר מהצבא ופעיל חברתי ופוליטי, וקראנו שהרבה זוגות כתבו בפוסטים שיש להם הכול והם רק צריכים מקום. ואז אבי, שהוא עצמו תל אביבי, הסתכל עלי ואמר: 'אבשה, לקיבוצניקים יש שטח ומקום. יאללה – תראו סולידריות כמו שאתם יודעים'".
אל השניים חבר רם שפע מגבעת חיים איחוד, והשלושה הרימו יוזמה פשוטה בבסיסה: התאמה בין זוגות שנותרו ללא מקום להתחתן בו, לבין קיבוצים שיכולים לארחם פוטנציאלית לערב הרומנטי בחייהם. ב-23 בספטמבר העלה בוסקילה פוסט לפייסבוק בו תיאר בקצרה את מצב הביש והזמין זוגות שנתקעו מחד ואנשים טובים שחיים בסביבה כפרית ולא מאוימת ביטחונית מאידך, ליצור קשר. הוא דרבן כך את הקיבוצניקים: "לקיבוצים יש מרחבים ירוקים מהממים, בואו נציע אותם לזוגות (…)" והוסיף שני לינקים לשאלונים קצרים ב-google forms. האחד לזוגות והשני למתנדבים לארח. "המצב הביטחוני שיבש את תוכניות החתונה שלכם? אנחנו כאן בשבילכם!", הכריזו וחתמו במשפט "יחד נחגוג את ניצחון האהבה!".
"השאלון בדק את הצרכים של הזוגות ומה המארחים יכולים לספק, לדוגמה: האם יש במיקום חיבור לחשמל, האם אפשר לנגן מוזיקה אחרי 23:00 – עניינים כאלו שהם לכאורה קטנים אבל ידענו שהם קריטיים בנקודות המפגש האלו", זהר סל מסביר. "העברנו את היוזמה דרך רכזות התרבות של הקיבוצים ודרך התנועה הקיבוצית ופרסמנו ברשתות. היו פוסטים ויראליים בפייסבוק ובטוויטר, כולל שיתוף של חנוך דאום – שהיה מאוד נלהב מהעניין ויש לו הרבה טראפיק. אמרנו שמי שיגיע – יגיע".
הפניות (הוא מעריך שהיו כ-20 רציניות) התנקזו ברובן לשבוע אינטנסיבי אחד, בו השניים קיבלו עזרה ממתנדבים עם מענה לשיחות הטלפוניות. "הצלבנו תשובות וניסינו לתאם. אנחנו הרמנו טלפונים לזוגות ויצרנו את החיבור בלי להיות חלק מהשיחה, כלומר התקשרנו לזוג ואמרנו לו: 'בגבעת חיים איחוד מחכים לכם, דיברנו איתם והם מעודכנים. זאת אשת הקשר שלכם והיא זמינה במספר הזה…' ומשם זה התגלגל".
הפוסט הזה התגלגל גם אל לילך זמיר (30) מיקנעם, שם היא מתגוררת עם אהוב ליבה מיכאל (32), שניהם צלמים עצמאים במקצועם. עד אז הם הספיקו לדחות את חתונתם כבר פעמיים. "מיכאל הציע לי נישואים לפני שנתיים, קבענו תאריך ב-13 לאוקטובר 2023. כבר ב-7 באוקטובר הבנו שהחתונה לא הולכת להתקיים", היא מספרת. הם הזיזו כמעט שנה קדימה וקבעו להינשא בסוף ספטמבר 2024 בבית לחם הגלילית. 250 אורחים היו אמורים להגיע לשם. "ואז התחילה הלחימה היותר קשוחה באזור שלנו, המון אזעקות והבנו שהחתונה לא הולכת לקרות גם בתאריך הזה. התחלנו לחפש מהר מקום אחר, לא בצפון. הכול היה יותר מדי לחוץ והחלטנו שהכי חכם זה לדחות שוב, למרות תחושה הזויה שאנחנו לא מאמינים שזה קורה".
התבאסתם?
"מאוד, אבל בפרופורציות. זה היה הרע במיעוטו. היינו אופטימיים אבל בו זמנית אבודים, פשוט לא ידענו מה לעשות. היו מי שניסו לעזור לנו אבל דברים לא הסתדרו מבחינת מקום או שהעלויות פתאום זינקו. לא רצינו חתונה גרנדיוזית. רצינו חתונה קטנה בטבע".
כמו מלאך משמיים
אז הם דחו בעוד חודש. "חשבנו שהעמק יירגע והאזעקות יפסיקו, אמרנו 'אולי נצמצם ונעשה חתונה קטנה קטנה, רק הקרובים ממש', למרות שבפנים לא רצינו שזה מה שיקרה. בסוף אחת החברות שלחה את הלינק להודעה של אבשלום. מילאתי את הטופס ואף אחד לא חזר אלי ושכחתי מזה, ואחרי שבוע נכנסתי שוב לטופס וראיתי שיש שם מספר טלפון. סימסתי הודעה אישית בוואטסאפ ואבשלום ישר חזר אלי, ישר שלח אלי אנשים והיה כמו מלאך. הוא קישר אותי לעין שמר. הם היו מקסימים, המקום היה מקסים וזה היה בדיוק מה שרצינו, כולל מרחב מוגן. אבשלום פשוט הציל אותנו. בלעדיו בטח היינו מתחתנים באיזה חור".
ב-8 בנובמבר, כשבוע לאחר שהחיבור לקיבוץ היה ודאי, השניים התחתנו בחצר הראשונים של עין שמר, מבנה היסטורי ופוטוגני ביותר, כולל מוזיאון הפתוח לסיורים – אבל לא לחתונות חוץ. מתמונות החתונה זה נראה מושלם, לגמרי לא כמו משהו שאורגן בדקה ה-99. "החתונה עצמה הייתה מדהימה", זמיר מאשרת. "בגלל שהתעסקנו איתה המון זמן, כל הפרטים היו ברורים והיה צריך רק לחבר אותם כמו פאזל. הכול היה מדויק לנו וכל הספקים זרמו איתנו על כל השינויים. כולם כל כך שמחו בשמחתנו והיה לנו טקס מרגש. כולם בכו כי הציפייה וההמתנה הפכו את המעמד עצמו לעוד יותר מרגש. בסוף זה גם היה לטובה, כמו מעין תהליך שעברנו וחיזק אותנו. ראינו כמה טוב יש בכולם, כי קיבלנו כל כך הרבה עזרה", היא אומרת.
זהר סל אומר שבשנה נערכות בחצר הראשונים של הקיבוץ בערך 3- 4 חתונות, של בני קיבוץ בלבד. למעשה, כחמישה שבועות לפני החתונה של לילך ומיכאל, התחתן שם אחיו. "באותו השבוע היה לחץ מאוד גדול כי לא ידענו אם ההגבלות מהצפון ירדו גם אלינו. היה מותר לקיים אירועים של עד 2,000 איש והייתה תחושה שכל רגע זה יכול להשתנות. היו בשמיים הרבה מטוסים ובסוף החתונה ראינו את ההודעה שנסראללה חוסל".
בעצם באותו השבוע שהתעסקת בתיאום החתונות דרך המיזם, גם עזרת להפיק את החתונה של אחיך. גם שם היית בתפקיד לוגיסטי?
"שם עבדתי הרבה יותר קשה (צוחק). זאת הייתה חתונה סמי חברתית אז גם בישלנו את האוכל וגם היו לי הרבה ארגונים פה בקיבוץ, להביא ולהכין… אבל אני אוהב את זה שכל הקהילה עוזרת ונרתמת. מישהו משאיל לך את הטרקטור, מישהו אחר את המפתחות למחסן ואם חסר איזה קישוט בשנייה האחרונה – יש מי שייתן אותו. זה כיף, אבל דורש הרבה עבודה ואני חושב שבזכות זה שאחי התחתן הבנתי כמה נורא זה לבטל את החתונה ובאיזה כאב ראש מדובר, וזה דחף אותי עוד יותר לעזור. חשבתי על האחים של המתחתנים".
הווליום של המוזיקה זה נושא רגיש באירועים בקיבוצים, ופה גם לא מדובר בחתונה של מקומי.
"שתביני שכשאחי התחתן הוא עבר לפני זה בית-בית בקיבוץ והלך להנהלת קהילה והודיע מראש שהחתונה עד 23:00, והעביר את זה בהנהלה ועבד מאוד קשה כדי להיות ממש בסדר עם הקיבוץ והחברים, ואז לילך הגיעה אחריו ו'קטפה את הפירות' ואני אומר את זה לא בציניות אלא בשמחה". ולחיזוק, זמיר מוסיפה ש"הייתה מסיבה מטורפת בסוף החתונה. היינו צריכים להתאים את עצמנו מבחינת הווליום, אבל זה היה בסדר גמור".
את מבינה מה זה אומר לקבל יחס של בני קיבוץ בחתונה מקומית, ועוד בקיבוץ שאין בו גן אירועים? קיבלתם את המפתחות לממלכה.
"בדיוק. בכלל לא חשבתי שתהיה לי את האופציה להתחתן בקיבוץ. מראש רצינו מקום פתוח, נוף של שדות. הרגשתי שקצת נכנסנו להם לשטח הפרטי ולא בטוח שהם רגילים לזה ושזה בטח לא נוח להם, אבל שמחתי כל כך על הנדיבות שלהם ועל הדבר הגדול הזה שהם עשו למעננו, ועל כל העזרה".
בתור עירונית שיש לה פרספקטיבה שונה, מה למדת על קיבוצים מהאירוע?
"כשצריך לעזור – הם עושים את זה יחד. זאת המהות שלהם וכשמשהו דורש נתינה ועזרה, הם יהיו הראשונים להתגייס. ככה אני הרגשתי. כמה מחמאות קיבלנו על המקום, וואו. היה בו הכול, נוחות ויופי ומרחב ודשא. יכולנו לעשות שם כל מה שרצינו".
חתונה ב-24 שעות
זהר סל לא בטוח כמה כוסות הם עזרו לשבור. בשיחת הטלפון הראשונה שלנו הוא בדק בקובץ האקסל שלו ודיבר על שישה זוגות שהתחתנו, אבל בוסקילה טוען שמדובר בלפחות 11 זוגות
"אז אין לי באמת מספרים. לא עשינו וידוא. זה היה שבוע מאוד אינטנסיבי בספטמבר אבל אחריו העניינים די נרגעו, כי פחות פנו וסיימנו את החיבורים. מדי פעם קיבלנו הודעות טקסט של 'עזרתם' ו'תודה' וזה היה ממש מספיק מבחינתי. רוב החתונות היו בסופי השבוע. חלק מהאתגר הוא שהיינו צריכים יותר מארחים מזוגות, כי רוב הזוגות רצו להתחתן באותם התאריכים בסופי השבוע, כך שהזמנים היו חופפים. היה צריך למצוא ארבעה קיבוצים שונים לאותו סוף השבוע", הוא מסביר.
חלק מהזוגות שאיתם דיברו כבר היו מיואשים והחליטו לדחות לעתיד הרחוק ומצד שני "היה אפילו זוג שבהתראה של 24 שעות התחתן בבן שמן. אני חושב שבמקור הם היו אמורים להתחתן במשמר העמק. הם ניסו שוב ושוב לקבוע עם קיבוצים וזה לא ממש הצליח ובסוף, רגע לפני, מצאנו מישהו בבן שמן. זה מאוד מלחיץ שמבטלים לך את החתונה ואם אפשר להיכנס שם ולעזור – זה מאוד נחמד. כולל התחושה שלאנשים אחרים אכפת ממך".
מה גם שזה קרה הרבה אחרי התקופה של ראשית המלחמה, שבה כולם התגייסו באלטרואיזם פטריוטי למען כולם.
"כן. אני חושב שברגעים כאלו התנועה הקיבוצית והקיבוצים מוכיחים סולידריות. אני מקווה שזה יהיה גם בימים רגילים ולא רק בעתות מצוקה. אומרים שאדם אחד הוא עולם ומלואו, אבל נראה לי שהמשפט הזה תקף גם לגבי חתונות".
