חשוב להבין שבכל סכסוך משפחתי שני הקולות האלה נמצאים אצלנו בראש, והקול הוא לא זה שיכריע מה תהיינה התוצאות, אלא אנחנו הם אלה שמכריעים לאיזה קול להקשיב, ובהכרעה זו מייצרים את המציאות שלנו – הרהורי קורונה
סכסוך משפחתי: ראשית, אני חייבת לסייג את רלוונטיות הטור השבועי שלי הפעם, לאור המציאות הדרמטית שמשתנה מיום ליום, כשנגיף הקורונה מרחף מעל ראשנו (ונקווה שיעבור מעלינו במהרה), כך שאפשרות סבירה בהחלט הינה שאתם קוראים את הטור שלי, כשסגר גורף מוטל על כולנו.
את הטור הזה כתבתי בזמן שנדרשתי להיכנס באופן מפתיע לארבעה ימי בידוד. הדרישה באה בעקבות הנחיה חדשה (מי זוכר? כל יום יש כל כך הרבה הנחיות חדשות), בנוגע למדינות שהתווספו לרשימת המדינות הנגועות, ובמקרה מאחת מהן חזרתי מחופשה.
נשמעתי מיד להוראות, והתכנסתי לתוך ארבעה קירות, למזלי לארבעה ימים בלבד (כך קבעה ההנחיה במקרה שלי) – ומצאתי את עצמי עם עצמי ועם מחשבותיי. אבל, כמו שאני נוהגת לעשות, לא השארתי את המחשבות קרוב אל עצמי, אלא חיברתי אותן לעולם שבו אני עוסקת. הפעם חשבתי על ההקבלה שנוצרה בין ההתרחשות בחדר הבידוד לבין הסכסוכים המשפחתיים, כשברקע נמצאת תמיד נחלה כלשהי, משק ורכוש.
להט הרגשות השליליים
במקרה שלי, כשהכול נסגר מסביבי, הטבעי ביותר היה לפנות למהדורות החדשות ולערוצי חדשות נוספים ולהתעדכן במה שמתחולל בחוץ. העניין הוא שהמידע שמגיע משם מלווה לרוב בפרשנויות, תחזיות ודעות אישיות של מומחים כאלה ואחרים, כשהכיוון הוא לרוב מבשר רעות. ככל שהעמקתי לצפות בערוצי התקשורת האלה, כך נלכדתי לתוך 'לופ' של מחשבות מדאיגות, והסתובבתי שם במעין מעגל סגור. הצפייה במהדורות החדשות החוזרות הציתה וליבתה את מדורת הדאגה, שרק הלכה וגדלה. העניין הוא, שבאופן אבסורדי למדי, חזרתי שוב ושוב להיתלות על כל משפט שנאמר בחדשות, וכל אלה הזינו את מדורת הדאגה שלי ואת המחשבות על כך, שאולי חלילה מחוסר ידיעה, יכולתי להדביק את האנשים שמסביבי בנגיף באותם ימים שלפני הבידוד, בהם התהלכתי חופשי. תודה לאל אני בריאה, אבל המחשבות, אוי המחשבות…
ואיך כל זה קשור למשפחות שנמצאות בסכסוך?
ההקבלה הראשונה שמצאתי הייתה בין הנגיף עצמו לבין התפרצות הסכסוך. משהו בשגרה המשפחתית, אולי בחוזה הלא רשמי של היחסים הבין-אישיים מופר או משתנה. זו יכולה להיות החלטה של ההורים להעניק לאחד מילדיהם זכויות על המשק, או משהו שמתגלה במעמד הקראת הצוואה. מאותו רגע מה שהיה כבר איננו, והמציאות משתנה במובנים רבים מאוד.
אנשים נכנסים לבידוד שיצרו לעצמם
במהלך השנים הרבות בהן אני מגשרת בין משפחות בסכסוך, נכנסו למשרד שלי אחים שלא החליפו ביניהם מילה אחת מעבר למה שנדרש מהם לצורך הגישור; ילדים שלא היו מוכנים להישיר מבט אל הוריהם בהרגשה של קיפוח – וכולם, כך חשבתי בימים אלה, היו נפגעי הסכסוך המשפחתי ולהגדרתי המחודשת – נפגעי נגיף הסכסוך. במצבים כאלה יש לא מעט אנשים שכופים על עצמם בידוד. הם מתנתקים לגמרי מאח, אחות או כל אדם אחר שמעורב בסכסוך. יואל, שהגיע אליי לפני בערך כשנה ליישור ההדורים עם אחיו, שיתף אותי בהשלכות הסכסוך עם אחיו, שהיה אז בעיצומו: "מבחינתי יונתן לא קיים. מחקתי כל זכר לקיום שלו. אפילו הוצאתי את כל התמונות שלו מהאלבומים המשפחתיים שלנו." ביום אחד נקטע קשר הדוק בן 60 שנה וכל אחד מהאחים נכנס לבידוד, כאילו לא היה ביניהם קשר מעולם. מרגע זה התלקחה מדורת הכעס וההאשמות ההדדיות ביניהם, ונכנסה לסחרור עוצמתי ובלתי נשלט.
לבחור את הקולות שנקשיב להם
פעם אמרה לי חברה: "אם אני רוצה דחיפה בסגנון של לקיחת אחריות, אני מתקשרת אלייך. אם בא לי שירחמו עליי, אז אני מתקשרת לאחותי הגדולה." באותה צורה, כך אני מאמינה, אחים מסוכסכים מפנים את ערוץ ההקשבה שלהם לאן שהם מעוניינים להוביל את הסכסוך – ובכך, באופן בלתי מודע, מלבים את המדורה.
אני מודה, שבחדר המבודד שנכפה עליי, נטיתי בעצמי להקשיב לקולות שלא עשו לי ממש טוב – לערוצי החדשות. הלוא יכולתי להקשיב להרצאות מעוררות השראה במקום. ובכל זאת, הקשב שלי התמגנט ברובו לקולות השליליים, שהבעירו אצלי את אותה מדורת דאגה, שגדלה וגדלה עד שהביאה אותי לדכדכת של ממש. בדיעבד, אני יודעת שרוב הדאגות שהיו לי, לא היו מבוססות ממש, וככל הנראה ואם ירצה השם המגפה הזו לא תשפיע באופן דרמטי על בריאות 99.9% מהאוכלוסייה.
דבר אחד אני יודעת בוודאות מתוך אותה התנסות, ברגע שבוחרים בקול הדומיננטי להקשבה, קשה מאוד להתנתק ממנו. יואל הודה בפני שבחר בקול של חמותו, שטיפחה את מדורת הכעס שלו כנגד אחיו. הוא אמר לי באחד המפגשים: "אני לא יודע איך זה קרה, אבל הטענות של חמותי נראו לי תמיד הגיוניות מאוד. היא מציגה לי את הדברים בצורה כזו, שאני מבין שהמעשיים של אחי יפגעו בסופו של דבר בילדים שלי."
כבר אז שיקפתי ליואל שהוא בחר בקול שהוא מעוניין לשמוע – ובאותה דרך הוא יכול היה לבחור בקול אחר, שמעודד אותו להגיע להסכמה עם אחיו. במקרה שלו, למרבה הפלא, הקול השני היה קרוב אליו עוד יותר והגיע מאשתו, שיותר מהכול היה חשוב לה שיתפייס עם אחיו. היא הזכירה לו שוב ושוב, שענייני כספים תמיד אפשר לסדר, אבל המודל שהוא נותן לילדיו בנוגע ליחסים בין אחים, הוא חותמת שלא תתפוגג מחייהם בשום צורה ודרך.
מימי הבידוד אני יכולה להסתכל לאחור ולומר בדיעבד, שלא פשוט לזהות שאצל כל אחד מאיתנו יש שני קולות, ושאנחנו הם אלה שבוחרים למי מהם להקשיב. יותר מזה, גם כשכבר מודעים לקיומם של השניים, קשה עדיין להיחלץ מ'הלופ' שיוצרת ההקשבה לאותו ערוץ. מהר מאוד גם מתלקחת מדורת הרגשות השלילים, כמו: מדורת החשדנות וחוסר האמון, הכעס או האשמה כנגד הצד השני שמעורב בסכסוך.
לא מצאתי נוסחה שמצליחה לזהות את שני הקולות שמהדהדים לנו ברקע ולצערי, גם אין דרך להצביע בצורה מוחלטת ולומר: "זה הקול הרע, וזה הקול הטוב". אבל חשוב להבין שבכל סכסוך משפחתי שני הקולות האלה נמצאים אצלנו בראש, והקול הוא לא זה שיכריע מה תהיינה התוצאות, אלא אנחנו הם אלה שמכריעים לאיזה קול להקשיב, ובהכרעה זו מייצרים את המציאות שלנו.
במקרה של יואל, לשמחתי הרבה, הוא הצליח לצאת מלופ ההקשבה שלו לחמותו – והחליף ערוץ הקשבה לאשתו. לאלבום התמונות שלו חזרו תצלומים של אחיו ושלו מהילדות, ממגרש הכדורגל, מימי הולדת ומאירועים משפחתיים. ובמושגים החדשים שייצרתי – יואל ויונתן נרפאו מהנגיף, יצאו מהבידוד, והקשר ביניהם חזר למסלול.
נקווה שכך יקרה לכולנו בקרוב.
