"בחיים לא השתעממתי"

אומרת קטרינה (קאטי) שליט, המתגוררת בשכונת הדיור המוגן "נאות אחווה" במועצה האזורית באר-טוביה * למרות היותה ניצולת שואה, אלמנה ואם שכולה, היא מביטה על החיים באופטימיות מהולה בהומור * בגיל 96 היא קוראת ספרים בארבע שפות, נוסעת לעתים קרובות לחו"ל, מאירה פנים לכל אדם ומלמדת אותנו שיעור חשוב בצניעות 

המרכז הכפרי "אחווה" של המועצה האזורית באר טוביה מאכלס בתוכו מורים ורופאים עובדי המועצה. הוא ממוקם ליד המכללה האקדמית אחווה. בנוסף, יש בו מרכז של דיור מוגן בשם "נאות אחווה", בו גרים בני גיל הזהב, רובם מן המושבים באזור, בבתים צמודי קרקע עם גינות פורחות סביבם.  
מי שמבקר במקום יכול להתרשם מן השלווה והשקט בהם מתגוררים אנשים מבוגרים, חלקם בעלי זכויות כמייסדי המושבים. 

באחד הבתים ברחוב הרימון מתגוררת קאטרינה (קאטי) שליט בת התשעים ושש. כשנכנסתי לביתה היא ישבה על כורסה ועל ברכיה סריגה וספר עברי עב כרס. על כיסא לידה מונחת ערמת ספרים גבוהה. בסלון המואר והמסודר יש שני קירות מלאי ספרים על מדפים.  

כבר במשפט הראשון שאמרה בשיחתנו ניכר חוש ההומור שלה. כתשובה להערה שהיא נראית טוב, היא ענתה: "כן, אני נראית ממש צעירה בת 95, למרות שאני בת 96." ומלבד חוש ההומור יש לה גם שפה עברית נאה מאוד.

במחנות הריכוז 

קאטי היא ניצולת שואה, בין המעטים ביותר שהיו בשואה בתקופת נעוריהם וחיים בינינו היום.  
"נולדתי בבודפשט בשנת 1928," היא מספרת. "היתה לי אחות צעירה ממני. אבי היה אדריכל. אנחנו התגוררנו באזור בודּה. לא היו משפחות יהודיות אחרות בסביבה שלנו. אני זוכרת שבילדות רק פעם אחת ראיתי אדם לבוש בלבוש חרדי.  

"כל הלימודים שלי היו בבתי ספר כלליים. בגיל 6 הלכתי לכיתה א'  בבית ספר יסודי הונגרי. בגיל 10 התחלתי ללמוד בגימנסיה, והספקתי לסיים בה שש כיתות. בגיל 16 לקחו אותי למחנה ריכוז."  

אגב, קאטי יודעת היטב שלוש שפות: גרמנית שהם דיברו בבית, (שנחשבה אז שפה של מעמד גבוה), ואילו הונגרית וצרפתית היא למדה בבית הספר.  

"כאשר הגרמנים הגיעו להונגריה, אבי נעשה עובד כפייה שלהם. את אימא, אותי, את אחותי ואת סבא שלי לקחו מהבית והביאו אותנו לאושוויץ," היא מספרת.  

וכאן, כמו כולן, אחרי שהפרידו ביניהן לבין הסבא, העמידו אותן בשורה לצורך סלקציה: "בסלקציה עמד קצין גרמני גבוה, (אז לא ידעתי שזה מנגלה). לידו עמדה מתורגמנית; ואני הרי לא הייתי זקוקה לתרגום, כי ידעתי גרמנית. שאלו אותי בת כמה אני, ועניתי מיד בגרמנית שאני בת 16. אז הוא סימן בידו לצד אחד, לעבודה. אימא שלי ואחותי הלכו לצד השני, ומאז לא ראיתי אותן." 

קאטי היתה באושוויץ במשך שבוע, ואז לקחו אותה ועוד בנות הונגריות למחנה ריכוז בשם פלשוב, שהיה ליד העיר קרקוב: "היו שם גבעות ואנחנו היינו צריכות לחפור ולחפור, לא ברור לי עד היום מה הסיבה. הגרמנים גם התעללו בנו. זה היה מקום של מחצבה. היו ימים שהיינו צריכים להחזיק בידינו שניים או שלושה אבנים, לרוץ איתם למקום מסוים ואחר כך לחזור. נוסף לכך הם שלחו כלבים שרדפו אחרינו וזרזו אותנו. זה היה מאוד מאוד מפחיד. בת אחת שהאטה, ננשכה על ידי כלב."  

קאטי מתארת קושי נוסף:  "הנעליים שהגעתי איתם מהבית התבלו לגמרי, ואני קיבלתי קפקפי עץ. ברור שבריצות עם הקפקפים הרגליים שלי נפצעו."  

תנאי השינה שלהן היו כמו של כל האסירים במחנות ריכוז – הן ישנו על מיטות קרשים, ללא מזרונים. והיא מתארת את הצפיפות: "במיטה אחת ישנו שלוש בנות. כולן עם ברכיים מכופפות. זה היה קשה, אבל שרדתי. אפילו הצלחתי לשמור על הקפקפים שלי בלילה, כי שכבתי עליהם." 

מסתבר שקאטי היא בין המעטים ששבו לאושוויץ בפעם השנייה: "מפלשוב שלחו אותנו חזרה לאושוויץ. ומשם לקחו אותנו, קבוצה של חמש מאות בנות הונגריות, לעבוד בבית חרושת לחלקי מטוסים בעיר אאוגסבורג אשר בגרמניה. גרנו בתוך בית החרושת וזה היה מזל. עבדנו המון, מן השחר עד הלילה, אבל זה היה בתוך מבנה עם חימום מרכזי, כך שלא סבלנו מהקור. בימי ראשון לא עבדו בבית החרושת, והיה לנו קצת זמן לנוח." לגבי האוכל היא מספרת: "היה שם אוכל, אבל אף פעם לא מספיק. מאז אני אוכלת תמיד, עד היום, מהר מהר…"   

השחרור 

"יום אחד שמו אותנו בצפיפות רבה בקרון סגור ברכבת והתחילה נסיעה. הצלחנו להציץ החוצה מן החלונות הקטנים הגבוהים שהיו שם, וראינו גרמנים שורפים ניירות, כנראה את התעודות שלהם. אחרי זמן קצר נפתחה דלת הקרון, ואמרו לנו שאנחנו חופשיים.  

"חלק מהאנשים מיהרו לצאת מהקרון. היה שם קצין מהוורמכט ששמר עלינו יחד עם חברתו הגרמניה, הם היו ממש בסדר איתנו. היינו חמש בנות ושאלנו  אותם מה לעשות וגם הם אמרו שאנחנו חופשיות. אבל פתאום שמענו יריות והאנשים שיצאו קודם חזרו במהירות לקרון. אנחנו עזרנו להם ומשכנו אותם פנימה. הסתבר שטייס גרמני ראה מהמטוס שלו יהודים בורחים, והחל לזרוק עליהם פצצות."  

הרכבת עם האסירים נסעה הלוך ושוב. בסופו של דבר, באחד הלילות עבר מתורגמן בין האנשים, ואמר לכולם בכמה שפות שהם חופשיים, כי הגיעו לשחרר אותם.  

"ירדנו מהרכבת אל הכביש," מספרת קאטי, "ואז הגיעו טנקים ועליהם חיילים אמריקאים. החיילים החלו לזרוק לעברנו קופסאות שימורים. אנשים החלו לחטוף אותם ואלי לא הגיעה אף קופסה…," היא מספרת בחיוך. ובכל זאת היא וחברותיה זכו לארוחה מהנה אחרי השחרור. "אחר כך לקחו אותנו למקום יפה ליד אגם בגרמניה, שהיה מקום נופש של חיילי ה-SS. בערב קיבלנו ארוחת ערב בחדר האוכל שלהם, וגרמנים שירתו אותנו !" היא מוסיפה בהדגשה.   

בסך הכול היתה קאטי במחנה ריכוז במשך אחד-עשר חודשים. אגב, קאטי וחברותיה העידו בסוף המלחמה לטובת קצין הוורמכט וחברתו ששמרו עליהן, כדי שלא ייענשו. בכל זאת היתה איזו שהיא נקודת אור, היתה קצת אנושיות בכל המצב המטורף הזה.

עלייה ארצה 

אחרי השחרור הכירה קאטי את בעלה הראשון דוד יצחק (איזק). הם התחתנו באיטליה בשנת 1946,  והתחילו להתלבט יחד לאן לנסוע מאירופה. הסוכנות היהודית הכינה שלוש רשימות, בהן יכול היה כל אחד לציין את ההעדפה שלו: לאמריקה, לארץ ישראל או לארץ ההולדת באירופה.  

"אני נרשמתי בשתי רשימות," מספרת קאטי, "להונגריה ארץ הולדתי ולאמריקה. אבל בעלי רצה את פלשתינה ואנחנו הגענו הנה. אחרי כמה שנים בארץ הוא רצה לעזוב," היא מספרת, "אבל אני לא הסכמתי. כבר היו לנו אז שני ילדים – בן ובת – ואני לא רציתי להגר למקום בו יקראו להם 'יהודים מסריחים'."   

"גרנו בשכונת פלורנטין בתל-אביב, והיה לי ארמון." היא ממשיכה לתאר בהומור: "היה לי חדר אחד ומטבח משותף. ממש גן-עדן…" השכנה השותפה שלה, שחשקה בחדר של קאטי, רצתה לגרום לה לעזוב, היתה צועקת עליה בקולי קולות יום יום, אבל היא לא הצליחה לסלק אותה מן "הארמון".  בעלה של קאטי החל לעבוד כפועל בניין, ואחר כך נעשה מנהל עבודה. בגיל 55 הוא נפטר מסרטן, וקאטי נשארה עם שני ילדיה.  

"אני עבדתי בתור זבנית בחנות הלבשה יוקרתית בתל-אביב – 'איווניר'. שמונה שנים עבדתי שם, ואז הִכרתי את בעלי השני יהודה שליט."  קאטי מעידה שהיו לה עם יהודה 32 שנים יפות וטובות. אבל נוספה לה טרגדיה, כאשר בנה מנישואיה הראשונים, אליהו (אלי), נפטר גם הוא מסרטן.

ספרייה הונגרית 

קאטי לא למדה באולפן כאשר עלתה ארצה, ולמדה בעצמה את השפה העברית. היא קוראת הרבה מאוד בארבע שפות – הונגרית, גרמנית, צרפתית ועברית.  

כאמור, יש לה מאות ספרים בבית. רבים מהם ספרים בהונגרית. "אני חושבת שהספרייה ההונגרית שלי היא הגדולה ביותר בארץ," היא אומרת. מסתבר שקאטי קשורה בנימי נפשה לבודפשט בה נולדה, והיא נוסעת לשם לעתים קרובות. יש לה שם חברות ומכרים טובים, שמקבלים את פניה בשמחה.  

שנים היא נסעה עם בעלה יהודה לבודפשט. "למרות שהוא מפולין," היא אומרת "הוא שנא פולנים ולא הסכים לבקר בוורשה עיר הולדתו." באחד הפעמים יהודה נפטר בבודפשט באמצע ביקור שלהם, והוא קבור שם.  

היא מספרת כיצד בנתה את ספרייתה: "בכל ביקור שלי בהונגריה אני רוכשת ספרים באותו מקום, בחנות לספרים משומשים. לפני שנים מותר היה לשלוח ארצה בדואר עד 5 ק"ג ספרים, ואני עשיתי זאת בכל ביקור. אבל ספרים כבדים יותר הבאתי אתי במזוודה. אני קוראת להם 'ספרי מזוודה', אבל יש גם מגבלה למשקל של הספרים במזוודה, ובאחד הביקורים התוודעתי לאישה הונגרייה, בשם אליזבט, שהתנדבה להביא לי ספרים כשהיא באה לביקור בארץ. מאז אליזבט ואני חברות בלב ובנפש, ואני מתארחת בביתה ובבית בעלה פטר קולמ'ז בכל פעם כאשר אני מגיעה לבודפשט."

משפחה, קריאה ונסיעות לחו"ל 

"יש לי מזל עם אנשים," אומרת לי קאטי. מסתבר שהבן הצעיר של בעלה יהודה , אמיר שליט,  דואג לה מאוד. מדי שבוע היא שולחת לו רשימת מצרכים, הוא קונה ומביא לה אותם ביום שישי. למרות שהוא לא מתגורר לידה, אלא בבת-ים. בנוסף הוא תמיד טס עימה לבודפשט, כי אביו קבור שם, כאמור. אמיר חוזר לאחר כמה ימים ארצה, וקאטי נשארת עוד זמן בבודפשט. 

בביקור האחרון בבודפשט ארגנה לה חברתה ההונגרייה ביקור בבית הספר בו למדה. כל הסגל והתלמידים קיבלו את פניה בחמימות, העניקו לה תעודת כבוד, ואפילו מצאו בארכיון בית הספר את התעודה האחרונה של קאטי שלמדה שם. אחת המורות ביקשה שתספר לתלמידים על קורותיה בשואה, וקאטי מתכוונת לעשות זאת בביקור הבא, "כדי שהם יידעו," היא אומרת.  

לקאטי יש משפחה בקיבוץ בית-ניר, שם מתגוררות בתה רבקה ארז ונכדותיה הבוגרות עינת ועירית.   

כך חיה לה קאטי חיים מלאים ועשירים – קוראת הרבה, נוסעת לחו"ל. "אף פעם בחיים לא השתעממתי," היא מציינת. ובסוף הריאיון היא אומרת לי: "אצלי הדלת תמיד פתוחה. את תמיד רצויה." 

לסיום, למרות מה שעברה בחייה – עבודה במחנה ריכוז, מוות של בנה ושני בעליה, קאטי עסוקה גם בגילה במבוגר, אוהבת אנשים ומאירה להם פנים. בסך הכול יש לה חיים טובים, ונאחל לה להמשיך כך עד מאה ועשרים. 

יחד עם זאת, עלינו לזכור שיש ניצולי שואה מבוגרים שחיים בארץ בתנאים קשים, לעתים ללא כסף למזון ולתרופות. והחֶברה שלנו חייבת לדאוג שהם יחיו חיים טובים יותר, כדוגמת אלו של קאטי.