בעוד הדרג המדיני מדבר על "הפסקת אש", חקלאי המועצה האזורית מטה אשר ממשיכים לעבוד בין יירוטים למטחי טילים. עם חוסר במיגון בסיסי, פגיעה במחקר ארוך שנים ואי-ודאות תקציבית, החקלאים בצפון נאבקים לא רק על היבול, אלא על עצם הריבונות. "כל רעש כזה של מלחמה הוא עיכוב של שנים במחקר", אומר אסף אמסטרדם. אייל רז מסכם: "זה מחייב את המדינה להשקיע בחקלאות מתחדשת, כי התלם האחרון הוא לא רק סיסמה"
*תמונה ראשית: אייל רז: "הפער בין הצהרות הממשלה לבין המציאות בשטח הוא תהום עמוקה"
המראות ברחבי הגליל המערבי בימים אלו עשויים להטעות. הפריחה באביב בשיאה, המטעים ירוקים, ולרגע אפשר לשכוח שמעבר לרכס נמצאת מציאות של מלחמה. אך עבור חקלאי מטה אשר, הפסטורליה היא רק רקע למערכה יומיומית. כאן, המושג "שטח פתוח" בתקשורת הוא הבית והפרנסה של החקלאים – המקום שבו נופלים רסיסי יירוט בין עצי האבוקדו, לעיתים מרחק מאות מטרים ספורים ממרכזי למידה וגני ילדים.
שעון לחימה במקום שעון חקלאי
אייל רז, חבר קיבוץ כפר מסריק וסגן ראש המועצה האזורית מטה אשר, מנהל את האירוע הזה בשני כובעים: כנציג המועצה וכיו"ר הוועדה החקלאית. עבורו, השגרה החקלאית הפכה מזמן למבצע צבאי מתמשך. "אנחנו בתוך מערכה", הוא מסביר בטון מפוכח. "סדר היום שלנו השתנה לחלוטין. בכל יום, בשמונה בבוקר ובשמונה בערב, אנחנו מקיימים הערכות מצב קפדניות. אנחנו נמצאים בקשר רציף עם פיקוד העורף, פיקוד צפון ומשרד החקלאות כדי להבין איפה מותר לעבוד ואיפה הסיכון גבוה מדי. אבל בסוף, עם כל הכבוד לתיאומים, יש חקלאי שצריך לקום בבוקר, לעלות על הטרקטור ולצאת לזרוע חומוס או לקצור חיטה".
רז לא חוסך בביקורת על הדרג המדיני. לדבריו, הפער בין הצהרות הממשלה לבין המציאות בשטח הוא תהום עמוקה. "הביקורת שלנו על הקבינט חריפה", הוא אומר. "לאורך כל חודשי הלחימה, החקלאים היו חשופים לחלוטין. בענפים המרכזיים שלנו – אבוקדו ובננות – העבודה מתבצעת בשטחים פתוחים שאינם מכוסים על ידי מערכות ההגנה האווירית. רק עכשיו, באיחור ניכר, אנחנו מתחילים לראות את נקודת האור הראשונה בדמות מיגוניות שמגיעות מקק"ל. עד היום, המיגון וההגנה היו בגדר המלצה בלבד עבור עבודה שהוגדרה כחיונית למשק".
כשהמטע הופך ל'שטח פתוח' בחדשות
כדי להמחיש את המצב, רז מספר על אירוע שהתרחש ממש לאחרונה: "באחד היירוטים נפלו רסיסים גדולים של טיל בתוך מטע אבוקדו בקיבוץ עברון. בתקשורת דיווחו על 'נפילה בשטח פתוח', אבל האמת היא שהנפילה הייתה במרחק של 600 מטר בלבד מהמקום שבו אנחנו מקיימים את מרכזי הלמידה לילדי הקיבוץ. זה הפער – מה שנחשב ל'שטח פתוח' בחדשות הוא מרכז החיים והעבודה שלנו. איך חקלאי אמור לצאת לאותו מטע יום לאחר מכן?".
בין חסה הידרופונית לאבוקדו חשוף
במושב בן עמי, אסף אמסטרדם מנסה לתמרן בין שני עולמות חקלאיים שונים תחת אש. אסף, דור שלישי לחקלאים ומהנדס במקצועו, מנהל משק הכולל 300 דונם של אבוקדו לצד מערך מתקדם של חסה הידרופונית. השילוב הזה, שנועד לייצר יציבות כלכלית, הפך בתקופת המלחמה למשימה לוגיסטית מורכבת.
"המלחמה תפסה אותנו בנקודות קריטיות", מספר אסף. "בזמן מתיחות שיא, נאלצנו לצייד את הפועלים באפודים וקסדות. היו שטחים מרוחקים שפשוט לא יכולנו להגיע אליהם, והם נשארו מוזנחים. המזל הגדול היה שחלק ניכר מהקטיף הסתיים ממש לפני שהתחילה ההסלמה הגדולה, אבל השאריות שנשארו בשטח ספגו נזקים כבדים. עכשיו, בתוך מה שמכונה 'הפסקת אש', אנחנו במרוץ מטורף נגד הזמן. אנחנו רצים לבצע גיזומים, כיסוחים והכנות למערכות ההשקיה, מתוך ידיעה ברורה שהשקט הזה זמני ושבקרוב נחזור למגבלות הלחימה".
בניגוד למטעים, הגידולים ההידרופוניים בתוך החממות זכו להגנה מסוימת בזכות מיגונית שסיפק משרד החקלאות. "המיגונית ליד החממות היא הצלה", הוא אומר, "אבל היא רק חלק קטן מהתמונה. הפגיעה האמיתית היא בניהול השוטף. כשהקצב יורד בגלל החרדה והאזעקות, כשצריך לרוץ למקלט בכל פעם שיש התרעה על כטב"ם, זה פוגע בפריון. אלו נזקים שקשה להוכיח בטפסים של מס רכוש, אבל כל חקלאי מרגיש אותם בכיס".
שנים של מחקר בסיכון: המשבר בתחנת עכו
אולי הנקודה הכואבת ביותר בשיחה עם אסף נוגעת לתפקידו החדש כמנהל המו"פ החקלאי האזורי בתחנת הניסויים בעכו. החווה בעכו היא הלב הפועם של ענף האבוקדו בישראל – כאן מפתחים זנים חדשים, בוחנים מפרים ומשכללים את האגרו-טכניקה הישראלית שהפכה לשם דבר בעולם.
"במו"פ המצב חמור במיוחד", הוא מתריע. "אין שם מיגון בכלל. בגלל המלחמה והחורף הגשום שהפך את השטח לביצה, לא יכולנו לקטוף בזמן. פספסנו את חלון הזמן לייצוא של הזן 'ריד', וזו פגיעה כלכלית אנושה לחווה שהיא גם ככה לא רווחית. אבל הנזק המחקרי הוא הגרוע מכל. ניסוי במטעים לוקח חמש או שש שנים כדי להניב תוצאות מובהקות. מספיק ששנה אחת לא ריססת בזמן או שלא אספת נתונים בגלל ירי, וכל הניסוי משתבש. זה אומר עוד שנה של עיכוב, עוד שנה של עלויות תחזוקה בלי תוצאות. המלחמה היא 'רעש' חיצוני שמשמיד שנים של עבודה מדעית".
אסף חושף מציאות תקציבית מדאיגה: "בימים האחרונים גיליתי ששורת המחקרים והתמיכות מהמדענית הראשית פשוט נמחקו או הוקפאו בתקציב המדינה. אנחנו זרענו תירס לניסוי תחת אש, אבל כרגע אין לנו מושג אם יהיה מי שיממן את המשך המחקר. זו פגיעה שתהיה לה השפעה דרמטית על ענף האבוקדו הישראלי בשנים הבאות".
מבט ל"יום שאחרי"
למרות הכל, הן רז והן אמסטרדם מסרבים להרים ידיים. עבורם, החקלאות בגליל המערבי היא לא רק מקור פרנסה, אלא הצהרה על ריבונות. אייל רז מדגיש כי השיקום חייב להתחיל כבר עכשיו: "אנחנו חייבים להסתכל קדימה. המדינה חייבת להשקיע בחקלאות מתחדשת ובטכנולוגיות שיצמצמו את התלות בכוח אדם חשוף בשטח. אנחנו צריכים לחבר את החינוך לחקלאות כדי להביא דור צעיר. כולם מדברים על 'התלם האחרון', אבל כדי שהוא יישאר מעובד, המדינה צריכה להשקיע במאגרים, בתשתיות ובביטחון כלכלי לחקלאים".
אסף מסכם את המצב בנימה אישית: "החקלאות תמיד הייתה הימור – נגד מזג האוויר, נגד המחלות. המלחמה היא פשוט עוד הימור, הכי קשה שהיה לנו. אבל כשאני רואה את העובדים הוותיקים שלי חוזרים לשטח למרות הכל, אני מבין למה אנחנו כאן. אנחנו נמשיך לעבוד, נמשיך לחקור, ונמשיך להילחם על כל דונם. זה הבית שלנו".
בינתיים, במטה אשר, השעון ממשיך לתקתק על פי הנחיות הצבא. החקלאים יוצאים לשדות בזוגות, מבטם נע בין האדמה לשמיים, ממתינים ליום שבו הפסקת האש תהפוך ממילה בחדשות למציאות של ממש בשדות הגליל.
