בית המשפט המחוזי הורה לקיבוץ גת להפנות את תושבי ההרחבה לחתימה על הסכמי חכירה ישירים מול רמ"י – כמו כן הורה ביהמ"ש לרשום את התושבים כחוכרי המגרשים עליהם בנו את בתיהם בהתאם להסכמים שנחתמו בינם לבין הקיבוץ
בית המשפט המחוזי הורה לקיבוץ גת להפנות את תושבי ההרחבה לחתימה על הסכמי חכירה ישירים מול רמ"י: בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל ב-12 בספטמבר, תביעה שהגישו 25 תושבים מתושבי ההרחבה בקיבוץ גת כנגד הקיבוץ, במסגרתה ביקשו התושבים מבית המשפט להורות לקיבוץ, כי יפנה אותם לחתימה על הסכמי חכירה מול רמ"י, כנגד התחייבותם לשאת בדמי חכירה מהוונים בשיעור שיידרש על ידי רמ"י, וללא כל תנאי נוסף. השופט שלמה פרידלנדר קבע, כי אין לקיבוץ כל מניעה שלא לקיים את התחייבותו במסגרת ההסכמים שנחתמו עם התושבים ולהפנות אותם לרמ"י לחתימה על הסכמי חכירה ורישומם כחוכרים.
במסגרת כתב התביעה שהוגש על ידי התושבים באמצעות עוה"ד קנולר, קינן ואלבז, ממשרד עורכי הדין א. קנולר ושות', נטען, כי בין הקיבוץ לבין התושבים נחתמו הסכמים המסדירים את תנאי קליטתם בפרויקט בקיבוץ, אשר אמור היה להתבצע כהרחבת יישוב בשטחי הקיבוץ. במסגרת ההסכמים הקצה הקיבוץ לתושבים מגרשים לבניית בתיהם, ובהמשך, כך הוסכם, תרשמנה זכויות החכירה במגרשים על שמם של התושבים, בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 959 או כל החלטה או הסדר אשר יחליפו אותה ו/או אשר יאפשרו חכירה על שם התושבים, ואשר הקיבוץ יחליט לפעול על פיהם.
התושבים טענו כי תנאי יסודי בהסכמים שנחתמו בינם לבין הקיבוץ, הוא התחייבות הקיבוץ להפניית התושבים לרמ"י לשם חתימה על הסכמי חכירה של המגרשים, עליהם בנו את בתיהם. אלא שלמרות שהתושבים השלימו את בניית בתי המגורים על המגרשים שהוקצו להם כבר במהלך שנת 2010, והלכה למעשה השלימו זה מכבר את כל התחייבויותיהם עפ"י ההסכמים, נמנע הקיבוץ במשך שנים מלהפנותם לחתימה על הסכמי חכירה מול רמ"י בטענות מטענות שונות.
בדיעבד התברר לתושבים, כי ההתקשרות בינם לבין הקיבוץ ובניית בתיהם על פיה, נעשו לטענת רמ"י, שלא בידיעתה ובניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל וכללי הרשות. רמ"י קבעה כי התנהלות הקיבוץ מהווה ניצול לרעה של האמון שמעניקה רמ"י לאגודות שיתופיות, והורתה כבר בספטמבר 2016, כי הקצאת המגרשים בפטור ממכרז לתושבים והחתמתם על חוזי חכירה עם הרשות, תיעשה כנגד תשלום של 91% מערך הקרקע בהתאם לשומה עדכנית, וכי לנוכח התנהלות הקיבוץ, ייגרעו המגרשים האמורים מהמכסה "המגעת" של הקיבוץ לשיוך דירות ב-33%. כן קבע רמ"י כי לא ייגבו דמי שימוש בגין מגרשים אלו.
הקיבוץ התנגד לגריעת המגרשים מהמכסה המגעת לו בתנאים מוטבים, וביקש כי רמ"י תבחן חלופה אחרת, באמצעות גביית תשלום בגין דמי שימוש ביחס למגרשי התושבים. רמ"י הסכימה לבקשת הקיבוץ, והודיעה כי היא מוכנה להציע מתווה נוסף, לפיו האגודה תחויב בתשלום דמי שימוש בגין מגרשי התושבים לתקופה בת 7 שנים. יתר תנאי המתווה המקורי נותרו כשהיו. אלא שגם לאחר הצעה זו נמנע הקיבוץ מלהפנות את התושבים לחתימה על חוזי חכירה, והתנה את הפנייתם לרשות בכך שיישאו בדמי השימוש הנדרשים מהקיבוץ עצמו, בגין התנהלותו מול רמ"י. בנסיבות אלו פנו התושבים בתביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
לאחר הגשת התביעה
ניתנה החלטת הנהלת הרשות ולפיה, רמ"י תחתום על הסכמי חכירה עם התושבים כנגד תשלום דמי החכירה בשיעור של 91% מערך הקרקע. כן החליטה הנהלת הרשות, כי מספר המגרשים עליהם בנו התובעים, ייגרע ממכסת המגרשים המגעת לקיבוץ בתנאים מועדפים, וכי לא ייגבו דמי שימוש בגין מגרשים אלו.
בכתב ההגנה טען הקיבוץ מספר טענות מקדמיות, ובהן טענה לקיומה של תניית בוררות בהסכמים בין הצדדים. לגופו של עניין טען הקיבוץ, כי האפשרות לקיים את ההסכמים בינו לבין התושבים סוכלה לנוכח תיקון 8 לפקודות האגודות השיתופיות, אשר ביטל את ועדות הקבלה ביישובים ובפועל יצר קושי חוקי להפנות את התובעים כתושבים מומלצים לחתימה על הסכם חכירה עם רמ"י. כן טען הקיבוץ, כי אין לו כל התנגדות לרישום זכויות החכירה על שם התושבים, כנגד חיובם של התושבים עצמם לשאת בכל תשלום מכל סוג שהוא אשר יוטל ע"י רמ"י.
ב-12 בספטמבר, במסגרת דיון קדם-משפט ראשון שהתקיים בתיק, ניתן פסק דין, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעת התושבים (למעט משפחה אחת, לגביה יוגש כתב תביעה מתוקן) והורה לקיבוץ להפנות את התושבים לחתימה על הסכמי חכירה ישירים מול רמ"י, כדי שבכפוף לכל דרישה של רמ"י יירשמו כחוכרי המגרשים בקיבוץ, בהתאם להסכמים שנחתמו עמם.
טענת הקיבוץ לקיומה של תניית בוררות בין הצדדים נדחתה ע"י בית המשפט, אשר קבע כי לא מדובר בסכסוך פרטני בתוך הקהילה הקיבוצית, אלא במחלוקת רגולטורית בין הקיבוץ לרמ"י. לגופה של התביעה קיבל בית המשפט את טענות התובעים וקבע כי הן מההסכמים שנחתמו בין הצדדים והן מהחלטת רמ"י בנדון, עולה כי החיובים שהוטלו ע"י רמ"י, גריעת המגרשים ממשבצת הקיבוץ ותשלומי דמי השימוש, הם חיובים שהוטלו בבירור על הקיבוץ ולא על התושבים, ועל כן אין לקיבוץ סיבה שלא לקיים את התחייבויותיו לתושבים במסגרת ההסכמים. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין הצדקה חוזית או אחרת לכך שהתובעים ישמשו כ"בני ערובה" במחלוקת שבין הקיבוץ לרמ"י.
