מה הקשר בין נייר טואלט בכמות שתספיק למלחמת עולם מתמשכת, לחילופי בכירים בחיזבאללה? העיקר שהדי בן עמר מוכן לכל תרחיש
לאחרונה מצאתי עצמי מתבונן מהורהר במגדל חבילות נייר הטואלט שרכשנו בביתנו לקראת המלחמה הממשמשת ובאה, ומחשבה אפיקורסית ומרדנית עשתה את דרכה להכרתי, מאי שם בפאתי מוחי, מחשבה שצפה ועלתה ממעמקי המוח עד שנעמדה אל מולי ולא יכולתי עוד לחמוק ממנה, וזו הייתה המחשבה האמורה:
כל חבילות נייר הטואלט האלה שקנינו לקראת המלחמה הן הקניה הכי מיותרת שעשינו אי-פעם.
לא מדובר בכמות גדולה במיוחד – בסך הכול מדובר בשש חבילות של 36 גלילים כל אחת, מנייר דו-שכבתי מעודן ומשובח, מהסוג שמקובל בבתי מלוכה ונסיכויות המפרץ, אני מניח, מאחר שיש בין יושבי ביתנו מי שמקפידה מאוד על נייר רך וידידותי לסביבה.
ובמונח "סביבה" אני מתכוון לתחת.
שש חבילות של 36 גלילים מסתכמות ב-216 גלילים של נייר טואלט, שהוא מספר שלוקח בחשבון את הנתון הבא: אם תפרוץ מלחמה אזורית סביר להניח שהיא תתגלגל לסכסוך בין המעצמות. סכסוך בין המעצמות יביא בעקבותיו התפרצותה של מלחמת עולם שלישית. הניסיון מראה ומלמד שמלחמת העולם האחרונה, השנייה במספר, ארכה שש שנים. מכאן נגזרת המסקנה הבאה: מלחמת העולם השלישית תיקח לפחות פרק זמן דומה, שש שנים, ואולי אפילו יותר מזה.
על כן, אומר ההיגיון, כמות של 216 גלילים כלל וכלל אינה מוגזמת לנוכח הנסיבות והנתונים.
מה גם שאם אכן תפרוץ מלחמה ועל ראשינו ינחת גשם של רקטות, החשש הגדול בבית משפחת בן עמר אינו מפגיעה בתשתיות כמו תחנות כוח המייצרות חשמל, או מפגיעה במשאבות המספקות מים לבתים, או באנטנות סלולריות וקווי טלפון אקראיים, אלא מהדבר הבא:
מה יהיה אם חלילה ייפול טיל על המפעל המייצר נייר טואלט??!!
אבל גם לתסריט כזה אנחנו מוכנים – למקרה כזה יש לנו באחד הארונות סדין לבן גדול, ואם יפגע טיל איראני בבית החרושת לניירות טואלט, נקשור את הסדין לעמוד חשמל ונשתמש בו כדגל לבן.
כי בלי נייר טואלט, נראה לי, הכי נכון יהיה להרים ידיים ולהיכנע.
או לפחות כך חשבתי עד השבועות האחרונים.
ואז חל המפנה.
מה יהיה על הכבוד הלאומי?
ומה שקרה הוא זה:
מאז שחוסל איסמעיל הניה לא הייתי בשירותים.
לא שנפגעה חלילה פעילות המעיים שלי או משהו, וגם לא הייתה לי כל כוונה להתחיל בצום ו/או לנקוט בפעולה של ירידה במשקל, אבל בתוך עמי אני חי, ואני שומע את הקולות, ואני קשוב לאירועים ולאווירה שסביבי, ואני חש את המתח באוויר ואת הדריכות, וברור לי דבר אחד: בכל רגע – ואיש אינו יודע לומר מתי יגיע הרגע הזה! – יכולה להתחיל לפעול מערכת האזעקה, שמשמעותה אחת היא: זרוק כל מה שיש בידך ברגע זה ורוץ כל עוד רוחך בך לממ"ד!
ואם זה נשמע גרוע דיו, דעו נא כי יש אף גרוע מזה: בכל רגע נתון, ובמקביל למערכת האזעקה הזו שתתחיל לפעול, יכול ליפול על ראשנו ובסביבתנו המיידית טיל לבנוני או איראני שחמק מתחת לרדאר, ויחד איתו יגיעו למחוזותינו הכטב"מים.
ואם יש משהו שנשבעתי לעצמי בכל התקופה הזו, ושאותו אני יכול להבטיח לכם הקוראים, הרי הוא הדבר הבא:
אין ולא יהיה מצב שטיל איראני או לבנוני, או כטב"מ שנשלח על ידי מי מאלה, ייפול ליד הבית שלי ויתפוס אותי יושב על האסלה ומכנסי משולשלים כלפי מטה, ופני אדומים ממאמץ – ודי לחכימא ברמיזא!
אין ולא יהיה מצב כזה!
כי מה יהיה על הכבוד הלאומי???
הבעיה היא שאיש אינו יכול לחזות או להתנבא מתי יגיע טיל כזה.
או מתי ינחת הכטב"מ.
כידוע לקוראיו הקבועים של טור זה, אינני צופה בטלוויזיה וגם לא מקשיב לה, וגם לא לפרשנים למיניהם ואף לא לשידורי אקטואליה בכלל, כפי שכבר סיפרתי כאן בעבר לא פעם, על כן אינני ניזון מידיעות ממקור ראשון.
מקור ראשון בימינו אלה אינם רוחאני ומועצת גדולי השורא שלו, אם טעיתם לרגע לחשוב, וגם לא נאסראללה והקצינים הבכירים שעוד נותרו לו, אם המשכתם וטעיתם עוד, אלא כל קרייני ופרשני ועיתונאי וגנרלי וקולונלי ופוליטיקאי רשתות השידור השונות, בדימוס או שלא, כמו גם פרשני אתרי האינטרנט והסטרימינג השונים.
על אף שאלה, כידוע לכול, בקושי יודעים איך קוראים להם ואיפה הם מתגוררים.
הדבר היחיד אותו הם באמת יודעים הוא לטחון מילים ולברבר על ריק, מה שנקרא – "למלא זמן אוויר".
אז מי יוכל להגיד לי בלב שלם ובשקט: "אתה יכול להיכנס לשירותים עכשיו, הדי – אני אחראי לך וערב לכך שלא תהיה אזעקה ולא ירד עליך טיל כשאתה יושב בפנים!"
מי??! מי יכול להבטיח לי את זה??!
ומי יערב לי שכוחות ההצלה לא יחלצוני מבין ההריסות, מול מצלמות הטלוויזיה, כשמכנסי מופשלים?!
לחסל בכירים זה קל
כשהחלה הפצצת עזה, לאחר טבח-נתניהו של 7 באוקטובר, נקבע מועד מסוים שבו נאמר שנסראללה ינאם לציבור ויפרט את תגובת חיזבאללה הצפויה.
וכולנו המתנו בדריכות.
כי אחד הדברים המאפיינים את התקופה הזו של חיינו היא, שכמו השכן מהקומה הראשונה בבדיחה הידועה, כולנו במשך עשרת החודשים האחרונים שמאז הטבח מחכים שתיפול הנעל השנייה.
איכשהו, כל הנעליים הנופלות על ראשנו כל הזמן נחשבות לנעל הראשונה, וכל הזמן אנחנו בהמתנה לנעל השנייה.
אז כשנסראללה נאם במשך למעלה משעה בתחילת המלחמה, והצהיר שאין לחיזבאללה כוונה לפתוח כעת במלחמה, סיכמתי את נאומו במשפט אחד עבור הקוראים שלי בפייסבוק:
"בעקבות נאום נאסראללה: אתם יכולים להיכנס לשירותים ולמקלחת מתי שבא לכם".
אבל מסתבר שהעניין הזה לא מוצא חן בעיני ראשי צה"ל, והשב"כ, והמוסד, וחברי הממשלה שלנו – כל אלו שלא עשו את מה שהיו צריכים לעשות לפני אוקטובר ואפילו ביום הנורא ההוא, וכל הגופים הללו חברו לעשות יד אחת ולמנוע מאיתנו ללכת להתקלח או סתם לשבת על האסלה בנחת, שקועים בהרהורים או בדפדוף בסמארטפון.
הם חייבים לקלקל לנו את זה, כדי שנרגיש שהם כאן, ושהם חשובים ובעלי ערך, למרות שבמבחן הכי גדול שלהם הם כבר נכשלו.
אז הם מחסלים בכירים.
זה כאילו עניין מסובך, ומצריך המון מודיעין, וידע, והתארגנות – כל מה שלא עשו לפני אוקטובר ולקראתו, כל מה שלא ידעו לעשות לפני רצח רבין ולקראתו, כל מה שאינם יודעים לעשות כל הזמן ולעצור את המלחמה המבישה הזו ולשחרר את החטופים – אבל לעומת כל אלה, מסתבר, לחסל בכירים זה קל.
זה אפילו לא מצריך הרבה שכל ואינטליגנציה, כי כולם יודעים שאחרי חיסול של בכיר יבוא בכיר אחר במקומו, כמו כשחוסל חסן מוסאווי והגיע נאסראללה במקומו, שהוא הרבה יותר גרוע מקודמו.
הדבר היחיד שהוא תוצאה ודאית של חיסול בכיר היא עוד נזק מתמשך לעניין החטופים, ולהרס הגליל, ולנזק ברכוש ובנפש בעקבות תגובת הנקם שמגיעה אחרי, ורק דבר אחד אנחנו לא יודעים ולא נדע כנראה בעתיד הקרוב – ואולי גם הרחוק – בוודאות:
האם נוכל יום אחד ללכת לשירותים ולהתיישב על האסלה בנינוחות.
אז אני מביט על ערמת חבילות ניירות הטואלט שקנינו וחושב: למה קנינו את כל זה? האם יבוא יום ועוד נשתמש בהן?
כשיבוא השלום, כנראה.
