בלדה לעוזבי קיבוץ  

נדחתה בקשת שני חברי קיבוץ שעזבו וחזרו בהם, לשוב ולהיות חברים, דרך תיקון פנקס החברים 

שניים, בני זוג, התקבלו לחברות בקיבוץ (נקרא להם – המבקשים), הם הרסו, כך סיפרו, מבנה ישן על קרקע שהוקצתה להם ובנו חדש תחתיו. לאחר תקופה, הם ביקשו מהקיבוץ לאשר להם לצאת ל"תקופת חופש". בקשתם אושרה, אך לא לפני שחתמו על "הודעת עזיבה מותנית", שמשמעותה: הודעה בדבר הפסקת חברותם במקרה בו לא ישובו לקיבוץ עם תום שנת החופש שאושרה להם.  

עוזבים או חוזרים לקיבוץ 

שנת החופש הסתיימה ובקשה שהגישו המבקשים להאריך את "תקופת החופש" נדחתה. משכך, הם הודיעו על חזרתם לקיבוץ.  לא חלף חודש, הם נמלכו בדעתם והודיעו כי "לאחר מחשבה נוספת, הם לא יחזרו לקיבוץ".  

בפגישה שהם קיימו עם מנהל הקהילה הוסכם על ביצוע שמאות לביתם בקיבוץ, כדי שניתן יהיה לקבוע את סכום החזר השקעותיהם בבית לעת ירכוש את הבית חבר אחר. לאחר מכן מסרה הנהלת הקהילה דיווח לאסיפת החברים בדבר הודעת העזיבה של השניים. משהגיעה הערכת השמאי בסך 650,000 שקלים, הסתייגו המבקשים, וטענו כי סכום השמאות נמוך מסך השקעותיהם בבית. במגעים שהם קיימו עם הקיבוץ, סורבה גם בקשתם "למכור את הבית לכל המרבה במחיר" (לרוכש שיתקבל כחבר בקיבוץ).  

בין לבין, חלפה שנה מהמועד בו הסתיימה "שנת החופש". המבקשים לא הגישו הערכת-שמאות נגדית מטעמם, אך הם הודיעו "על רצונם לחזור לקיבוץ". הנהלת הקהילה דנה בבקשתם והחליטה כי הם מוזמנים להציג מועמדותם "להתקבל מחדש כחברי הקיבוץ, בכפוף לאישור האסיפה".  

אם כך, השיבו המבקשים, רצונם הוא "בשלב ראשון לחזור כתושבים, ורק לאחר מכן להגיש בקשה להתקבל כחברים". הקיבוץ הבהיר להם כי לא זה המתווה שאושר להם וכי אינם יכולים לשוב כתושבים. הובהר להם כי בפניהם עומדות החלופות הבאות: "הסכמה לשמאות חוזרת או המחלוקת בעניין שמאות הדירה לבוררות או לעמוד מחדש להצבעה לחברות בכפוף להחלטת האסיפה". חודש נוסף חלף. המבקשים שקלו את עמדתם, הודיעו ש"הם מוותרים על האפשרות להתקבל חזרה לחברות", והוסיפו ש"הופתעו מרמת ההתנגדות והקשיים שהקיבוץ הערים עליהם". 

"מבקשים לחזור לבית שלהם" 

ניסיון לתאם מועד לשמאי מוסכם שיבצע שמאות לבית לא צלח, וכך חלפו להם חמישה חודשים נוספים, שבסופם חזרו ופנו המבקשים לקיבוץ, "ופירטו מדם ליבם את רצונם לשוב לביתם לקהילה ולקיבוץ". למנהל הקהילה שהופתע מפנייתם זו, הם אמרו ש"הם מבקשים לחזור לבית שלהם", ו"הקיבוץ הוא שהקשה על חזרתם ומבקש להעביר אותם מסכת ייסורים להתקבל שוב לחברות". בקשתם לא נענתה, ובחלוף מספר חודשים הם פנו בבקשה לרשמת האגודות השיתופיות "לתקן את פנקס החברים" של הקיבוץ, להוסיף את שמם לפנקס כחברים ולקבוע שהם חברים בקיבוץ. 

באמצעות עו"ד יצחק אבידני תארו המבקשים ש"התקבלו לחברות בקיבוץ במעמד של עצמאות כלכלית. במעמד קבלתם לקיבוץ הם שילמו דמי כניסה, דמי טיפול וכספים נוספים, ואולצו לרכוש מבנה קטן וישן שישמש אותם למגורים. הם השקיעו מאמצים רבים וכמיליון שקלים לצורך הריסת הבית הישן ובנייתו מחדש. סכום זה הושקע על בסיס התחייבות הקיבוץ כי הם יקבלו את המגרש עליו בנוי הבית".  

טוענים לאפליה על רקע התחזקות דתית 

הם הוסיפו וטענו כנגד המסמכים וההסכמים "הסטנדרטיים, המקפחים והחד צדדיים, עליהם החתים אותם הקיבוץ", וטענו ש"אין להם משמעות משפטית מחייבת". לטענתם "על רקע התחזקותם הדתית" הם ביקשו לצאת לחופשה בת שלוש שנים", אך הקיבוץ "הכתיב להם לבקש חופשה בת שנה אחת בלבד". לטענתם, דרישתם הקיבוץ מהם "לעבור מחדש ועדת קבלה לחברות בקיבוץ" נגועה באפליה, שכן אף חבר שיצא לשנת חופש לא התבקש לעשות כן". הם הוסיפו ש"הובהר להם, כי על רקע התחזקותם הדתית לא יתקבלו לחברות בקיבוץ". עוד הם הלינו, בין השאר, כי החלטת הקיבוץ בעניינם לא הייתה סבירה וכן שלא ניתנה להם "זכות הטיעון" להסביר באסיפה את רצונם לחזור לקיבוץ.  

מנגד, הסביר הקיבוץ, באמצעות עו"ד יוסף משיח, כי המבקשים חתמו על הסכם חברות לפיו מקום מגוריהם הוא בקיבוץ וכי הועמדה לרשותם יחידת קרקע. אין בקיבוץ כוונה לקדם מהלך של שיוך דירות, אמר הקיבוץ, ולכן לפי "הסכם הדיור" עליו חתמו המבקשים, במקרה בו "פקעה חברותם עליהם להשיב את הבית", בכפוף ל"מנגנון מוסכם של השבת כספי ההשקעה". הקיבוץ דחה את טענות המבקשים בדבר אפליה לעומת משפחות אחרות שיצאו לשנת חופש ואמר כי משעה "שבחרו המבקשים לא לשוב לקיבוץ בתום שנת החופשה, נכנסה לתוקפה הודעת העזיבה המותנית עליה חתמו".  

חוקרת שמינתה רשמת האגודות לברר את הבקשה לתיקון הפנקס המליצה לדחות את בקשתם.  

"לא הרימו את הנטל" 

עוזרת רשמת האגודות השיתופיות עו"ד אסתר כהן סולל, שדנה בבקשה לתיקון פנקס החברים אימצה את ממצאי החקירה שנערכה, והדגישה "שהמבקשים חתמו על הסכם הודעת עזיבה מותנית אשר משמעותו הייתה ברורה להם: אם לא יחזרו בתום שנת החופשה, אזי אי-חזרתם תחשב כעזיבה". היא דחתה את טענות המבקשים בדבר הפלייתם לעומת אחרים, בהעדר כל הוכחה לכך. היא הסבירה כי לא התקיים "הליך של הוצאת המבקשים מהקיבוץ". כל שנעשה היה "דיווח לאסיפה על עזיבת המבקשים". משכך, לא נדרשה הצבעת החברים לעניין זה, וגם לא היה מקום לתת למבקשים "זכות טיעון באסיפה".  

עוזרת הרשמת קבעה כי "המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו כי החלטות הקיבוץ התקבלו מטעמים זרים, פסולים או אסורים". היא הוסיפה ואמרה שמשרד הרשמת "אינו מחליף את רשויות האגודה ואת החלטותיהן ככל שהן התקבלו בהתאם להוראות החוק והתקנון ועל כן אין מקום הרשמת להחליט האם החלטה היא סבירה אלא רק אם התקבלה שלא כדין". לנוכח קביעתה, ש"ההחלטות בעניין המבקשים לא התקבלו בניגוד להוראות הדין או לתקנון האגודה הרי שאין מקום לבחון את סבירות ההחלטה שכן זו שמורה לפררוגטיבה הניהולית של הקיבוץ". 

סוף דבר, פסקה עוזרת הרשמת כי "המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הכרה בהם כחברי האגודה", ומשכך, היא דחתה את בקשתם.