במלוא הדרתה 

המקלחת הפרטית שהקים השרברב לאשתו כזכות לביטוי עצמי בתוך הציבורי כמשל להכלה, וגם להדרה, של היחיד בתוך היחד הקיבוצי 

*תמונה ראשית: "הבית למרגלות ההר" בבית אלפא לבעלי צרכים מיוחדים. יזמויות שמטרתן להגביר את ההכלה והאחריות ההדדית. צילום: דוד (דדה) עינב 

בקיבוץ אחד הקים האינסטלטור לאשתו מקלחת פרטית אל מול המקלחת הציבורית. האישה טענה שהיא לא יכולה לחיות את הציבוריות במקלחת ובעלה טען לזכות לביטוי עצמי בצינורות ובמים. הקיבוץ הכיל את התופעה והמקלחת הסוטה הייתה לאנדרטה ליכולת הקיבוץ לגלות יכולת להכיל. לפני מספר שנים הרסו את המקלחת, במקום להפוך אותה לאתר המסמל את תביעת ההכלה של חברי הקיבוץ לדורותיהם. תביעה זו לפשרה עמדה מול תביעת חברי הקיבוץ מעצמם שלא להסתגל לנורמות בורגניות ולבנות את זהותם המיוחדת. להגן על הזהות המיוחדת מפני ההסתגלות לסביבה, שהרי נגדה יצאו. מרד זה ניתב את בנייתה של הזהות הקיבוצית בייסודה. 

פצעי החברה 

בעצם הימים הללו יצא לאור ספר מחקר "יחיד ביחד: קהילה קיבוצית בין הכלה להדרה" בעריכת ארנה שמר ומנחם טופל (בהוצאת יד טבנקין ומוסד ביאליק) ובו אוסף מאמרים העוסקים בשאלות האחריות הדדית, יזמות חברתית חינוכית, יכולת של הכלה והגנה על השונים, על החלשים. ספר על הכלה והדרה בהקשר הקיבוצי ובמרחב הקיבוצי. 

הספר, שיצא לפני הסערה של ימי המלחמה הללו, מביא לקוראים תמונת נוף פנורמית של הדילמות הניצבות בפני הקיבוץ ברבדים שונים בתביעתו לעמוד בקווי המתאר של ייחודו, שכללו את הצו להיות פתוח לכלל החברה ובמיוחד לחוליות החלשות שבה. יש לזכור שהזהות הקיבוצית לא נבנתה כהעתק של החברה אלא ביקשה לתקן אותה, במובן מסוים לבנות לה אלטרנטיבה. גם חברי הקיבוץ, במיוחד בדור הראשון של המייסדים, חשו שעליהם להדיר את עצמם מעצמם. לעבור ארץ, שפה, הרגלים, להפוך לפועלים, לעובדי אדמה, והם צריכים לעשות זאת תוך הכלה של עצמם, של חבריהם, של הקהל האנושי הסובב אותם. 

הקיבוץ, שסירב להיות אפיזודה קצרת ימים, גילה בשנים הרבות לקיומו את החולה, את הזקן, את האומן, את הקהילה הגאה, את הנכה, את חולה הנפש. גילה את פצעי החברה בעולם אלים רווי מלחמות הזורע טראומות בלי הרף. חברי הקיבוץ גילו בתנאי מחסור את התביעה לא להירתע מלבטא בפועל את תקוותם, לא לגאולה משמים אלא להחלמה, לגילוי משאבי נפש וגוף. לעשות זאת לא בתהליכי טיהור אתני ולא דרך חזון העוועים הגזעני של האאוגניקה, אותה תביעה לשיפור המין האנושי והשבחתו דרך אלימות ויצירת היררכיה חברתית. (כמה השפיעה האאוגניקה על הפסיכולוגיה ומהלכי החינוך בארץ הוא נושא עדין שאחרי השואה נמחק מהזיכרון). הקיבוץ למד כיצד להבדיל בין האאוגניקה הגזענית לבין התורות החינוכיות שביקשו לשפר את מצבו של האדם ולהעלותו דרך החינוך המודרני העמלני, דרך ראיית האדם הצומח בחינוך עצמי הרגיש לזולתו. 

סדקים אנושיים 

בספר שלפנינו מחקרים רבים העוסקים בבעיות של הכלה והדרה בקיבוץ. הוא מתאר את החוליות החלשות בחברה ואת הדרכים לקבל עליהן אחריות. הזקן, החולה, הילד עם מוגבלויות. המאבק למען כל אלה יחד עם הרצון להתמודד עם החוליות החלשות בחברה שנגרמות על ידי הפוליטיקה ועל ידי היצירה האומנותית והפדגוגית. כך יצירת "כפרי חיים" למוגבלים בעשרות קיבוצים, רשת של בתי ספר הקולטים את אלו שנדחו ונשרו מהחינוך הממלכתי עבור תלמידים המתמודדים עם ניכור מערכת החינוך, יצירת תיאטרון רב לאומי למען השלום ובתים לקשישים. כל אלה כביטוי של רצון להניע ניסיונות חינוכיים שייאבקו בדרכו של המקופח חברתית.  

אלו הן דוגמאות לניסיון המוצלח לפרוש תמונה רחבה של רצון קיבוצי ללמוד על ההתמודדות עם הסדקים האנושיים המאפשרים עוול והדרה. אין זה עוד דיון פשוט בתמורות החלות בחיי הקיבוץ שמצביעות לא פעם על כישלון ה"יחד" והרצון להסתגל לחברה ההיררכית. בתוך האווירה הזו יש ניסיון להמשיך ולהתמיד ביזמויות שמטרתן להגביר את ההכלה והאחריות ההדדית. נפרשת כאן הפרובלמטיקה מצד אחד והניסיון לחדש מצד שני, הרצון להביא לחיים ניסיונות המבטאים רוח קהילתית שאינה מתעלמת ממצוקת האדם ולא נכנעת לה, ניסיונות המגלים את האנרגיה האנושית החבויה בהתמודדות המתמדת. אין קיבוץ המרכז את כל הניסיונות הללו יחד, אך בקיבוצים כולם ניתן לגלות יזמויות רבות המגלות גם כוח לנהל וגם יכולת לקבל השראה מעצם ההתמודדות כדי למצוא נתיב לעילוי האדם. 

עורכי הספר, מנחם טפול (מפלסים) מרצה בכיר במכללה האקדמית ספיר ומרכז המחקר החברתי במכון יד טבנקין וארנה שמר (צרעה) מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית וחברת הנהלת המחקר ביד טבנקין, חברים שניהם בהנהלת הארגון הבין לאומי לחקר קהילות שיתופיות. דרך העריכה הם מגלים גם אמפטיה וגם רצון עז לחשוף אמיתות החיוניות כל כך לבניין חברתי.  

בכיכר החטופים עומדת תערוכה בשם "יש מקום לדאגה". התערוכה מזכירה לנו מהי ערבות הדדית בזמן מלחמה, עד כמה יש בה צבעים קודרים וצווי תקווה של מחויבות לחיים ולמתים.