לוחמי סתר ישראלים במדינות ערביות, סוכנים זרים וקשרים חשאיים שנרקמו עם סוכנויות ביון זרות. "מלשכה למוסד", ספרו של ד"ר אורי רוסט מקיבוץ מגן, חושף פרטים על הפיכתו של ארגון קטן לארגון ביון מבצעי שפעילותו חובקת עולם
*תמונה ראשית: ד"ר אורי רוסט. נחישות ויצירתיות של קומץ אנשים חדורי מטרה, שיצאו למבצעים נועזים הרחק מגבולות המדינה. צילום: יעקב גפן
בימים אלה יצא לאור ספרו של ד"ר אורי רוסט, חבר קיבוץ מגן, "מלשכה למוסד" אודות 14 השנים הראשונות של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ספר המבוסס על מסמכי המוסד שהוא למעשה סיפור הפיכתו של המוסד מארגון קטן בן עשרה עובדים לארגון ביון מבצעי שפעילותו חובקת עולם.
בספר, בהוצאת "מודן" והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, נחשפים פרטים רבים על הפעילות המבצעית ועל ההתפתחות הארגונית של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים בשנותיה הראשונות של המדינה (1949-1963).
"ייחודו של הספר במידע החשאי הלקוח מארכיון המוסד אשר נחשף כאן לראשונה לציבור נרחב", מציין ד"ר אורי רוסט, "ושהתמונה העולה מן הספר ממחישה את הנחישות ואת היצירתיות של קומץ אנשים חדורי מטרה, שיצאו למבצעים נועזים הרחק מגבולות המדינה. בין הדפים מתגלה סיפורם של לוחמי סתר ישראלים במדינות ערביות, של סוכנים זרים שגייס הארגון ושל קשרים חשאיים שנרקמו בין המוסד לבין סוכנויות ביון זרות ומדינות שנרתעו מקשר גלוי עם מדינת ישראל".
אם בשנותיה הראשונות של המדינה עסקינן, בספר מוצגת מעורבותו של המוסד בפעילויות שונות, שבאותן שנים היו עלומות ונסתרות מעיני הציבור בארץ ובעולם כולו עד אשר הן נחשפו ועשו כותרות. העלאת יהודי מרוקו בשנות ה-50, איתורו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שנחטף והועבר לארצות הברית או מבצע חטיפתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן ממקום מסתורו בארגנטינה והבאתו ארצה כדי להעמידו לדין.
כיתה מזרחנית בגבעת חביבה
רוסט (64), נולד בקיבוץ מגן להורים שהגיעו בגרעין נח"ל מתל-אביב ("ההורים שלי", הוא מציין, "היו בני גרעין ה'צבר' הראשון שהגיע לקיבוץ מגן"). הוא נשוי לענת, מנהלת מרכז היום "נווה אשכול", העמותה למען בני הגיל השלישי של המועצה האזורית אשכול, ואב לשתי בנות.
רוסט מעיד על עצמו כמי "שגדלתי בקיבוץ השיתופי, לינה משותפת וכבר בבית הספר התיכון 'מעלה הבשור' התעניינתי בהיסטוריה ולקראת השירות הצבאי דחיתי את השירות בשנה והלכתי לשנה ללמוד בכיתה מזרחנית בגבעת חביבה. שם למדנו במשך שנה גם ערבית ספרותית וגם ערבית מדוברת. התארחנו אז גם בכפרים ערביים ויצאתי משם ברמה שהביאה אותי לשרת ביחידת 8200".
את שירותו הצבאי עשה באותה יחידה מובחרת, עבר קורס קצינים ושירת במשך שנה במסגרת שירות קבע. כשהשתחרר חזר, כהגדרתו, לרפת של קיבוצו. "אני עוד מהדור שלא עשה אז תעודת בגרות", הוא נזכר, "ובעצם יצאתי לשוק בלי בגרות. אשתי ענת, אותה הכרתי במהלך השירות הצבאי, היא ירושלמית במקור, עברנו לירושלים, שם התגוררנו כמה שנים טובות".
ה'שנים הטובות' של אז מבחינה של רוסט התבטאו בין השאר בלימודי מכינה כדי להתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, בה הוא עשה עם השנים תואר ראשון, שני ושלישי ברצף, כשהוא מממן את לימודיו באמצעות מלגות ובעבודתו כעוזר מחקר בתחום היסטוריה ומזרח תיכון.
"במהלך התואר השני והשלישי", הוא נזכר, "הייתי עסוק בחצי משרה לטובת עבודת הדוקטורט וחצי משרה ברפת של הקיבוץ. במהלך סוף התואר הראשון נתקלתי בפתק על לוח המודעות לפיו מחפשים עוזר מחקר, ניגשתי והסתבר לי שממש זכיתי בפיס".
על מה מדובר?
"התברר לי שפרופ' מרטין גילברט, אחד ההיסטוריונים הידועים בעולם והביוגרף של וינסטון צ'רצ'יל, העביר לאוניברסיטה העברית בירושלים מסמכים רבים הקשורים למנהיג הבריטי המיתולוגי ואני הקמתי אז באוניברסיטה ארכיון של מסמכי צ'רצ'יל. זה קיצר לי את הדרך לכתיבת עבודת התואר השני שלי ובמידה מסוימת גם בעבודת הדוקטורט שלי שעסקה במזרחנים הבריטים שעיצבו את המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה כאשר צ'רצ'יל היה אז שר המושבות של הממלכה הבריטית. זה איפשר לי לרוץ למסלול של תואר שני ודוקטורט. עבודת הדוקטורט נושאת את הכותרת 'האוריינטליסטים הבריטים – דימוי הערבי ועיצוב פני המזרח התיכון המודרני'".
מחדלים בפרשת אייכמן ושלל מסמכים של חמאס
בימים אלה, כאשר מעורבותו של המוסד מעוררת השתאות והערצה בכל הקשור למלחמה נגד איראן, הפעולות המתועדות בספרו של רוסט, מהוות אבני דרך להבנת פעולותיו הנסתרות והגלויות של המוסד במהלך 77 שנות קיומה של המדינה.
"הספר", מציין רוסט, "נכתב בהזמנת המוסד. עם זאת, אנחנו לא ראינו את עצמנו כ'היסטוריונים מטעם'. כתבנו את ההיסטוריה כאילו אנחנו מנותקים מהארגון. כתיבת הספר נעשתה באובייקטיביות. כך, למשל, כתבנו על המחדלים בפרשת חטיפתו והבאתו לדין של אדולף אייכמן, כשבתחילת הדרך הגיע למוסד מידע אודות הימצאותו של אייכמן בארגנטינה ולא נעשה בהתחלה דבר בהקשר למידע הזה. היו גם נפילות של רשתות של המוסד. הכל מתואר בספר. אני גם חייב לציין שאף אחד, חוץ מהצנזורה, לא התערב לנו בתוכנו של הספר".
בימים כתיקונם, ד"ר אורי רוסט הוא היסטוריון ומזרחן המשמש כמרצה במכללת ספיר שבשער הנגב. הוא גם חוקר ב"מרכז המידע למודיעין וטרור". במסגרת אותו מרכז הוא פרסם לאחרונה מחקר המתבסס על מסמכים של החמאס שנתפסו כשלל במהלך מלחמת "חרבות ברזל", אשר העידו על כוונת ארגון הטרור לתקוף את ישראל ולהביא להשמדתה. במכללת ספיר הוא מלמד מגוון נרחב של קורסים, החל ממנהיגות בקבלת החלטות במלחמת העולם השנייה והמשך בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל ושירותי המודיעין ותהליכי קבלת החלטות, נושא שקשור לספר הנוכחי אודות השנים הראשונות בפעילותו של המוסד. בנוסף הוא מלמד קורס במכללת ספיר בנושא "מהאחים המוסלמים ועד דאעש" וקורס נוסף שעוסק בסוגיות מזרח תיכוניות בראי הקולנוע.
זה שווה הסבר.
"אני מאוד אוהב קולנוע. אני מלמד את נושא המזרח התיכון דרך סרטים. בזכות התחביב הזה אני מפעיל בקיבוץ שלי מזה 14 שנים סינמטק שבמסגרתו אני מקרין לחברים סרטים במועדון".
מבלי לחשוף את זהותם האמיתית של המעורבים
עם כל הרזומה הזה התמסר ד"ר אורי רוסט במהלך תשע השנים האחרונות לכתיבת הספר "מלשכה למוסד", תוך שלכתיבת הספר היה שותף שי רז ז"ל, בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל-אביב, אשר שירת שנים ארוכות במגוון תפקידים במוסד, התמסר לכתיבת הספר כגימלאי של הארגון והלך לעולמו בטרם יצא הספר לאור. את הספר הקדיש רוסט לזכרו של שותפו לכתיבה.
כתיבת ספר על פעילות המוסד, גם אם מדובר על שנותיו הראשונות מלפני יותר מ- 60 שנה, היא נדירה במחוזותינו, כאשר מרבית פעילותו של המוסד לאורך השנים נותרה עלומה ונסתרת מהציבור. כיצד צלחת את המשוכה הזו?
"זו היתה יוזמה של מחלקת ההיסטוריה של המוסד. מישהו שהיה מעורב בפרויקט הזה והכיר אותי פנה אליי להצטרף ליוזמה הזו. לא היססתי לרגע. אמרתי לעצמי שמדובר כאן בהזדמנות לעשות משהו שהוא יוצא דופן שאף אחד לא עשה לפניי ואף אחד לא יעשה אחריי. זה ספר חד פעמי".
תסביר.
"אף אחד, כנראה, לא ייכנס לארכיון של המוסד כדי לכתוב על הנושא הזה, אולי על נושאים אחרים. נכון, שיצאו בעבר מספר ספרים על המוסד, אבל יש הבדל אדיר בינם לבין הספר הזה. אני מתבסס על הארכיון של המוסד ומחברי הספרים האחרים התבססו על סיפורים וזיכרונות ועל כתבות בעיתונות. הספר הזה מתבסס על מסמכים כמו שהם, כמו שעושים באקדמיה. מדובר בחומרים חד פעמיים".
עד כמה ניתן היה לחשוף את אותן פרשיות המוצגות בספר?
"החשיפה היתה מלאה. נחשפנו למאות ואפילו אלפי מסמכים עד שהגענו למוצר המוגמר. הגירסה המקורית שכתבנו היתה בהתחלה בהיקף של 900 עמודים ובסוף יצא ספר בן 350 עמודים. הגירסה המקורית הצטמצמה נוכח מגבלות צנזוריאליות. חוץ מזה, המטרה שלי היתה להביא את הספר למתכונת שבן אדם נורמלי יוכל לקרוא אותו, כי מי יכול לקרוא ספר בן 900 עמודים. מעבר לזה, חלק מהפרשות המתועדות בספר מופיעות בצורה עמומה מבלי לחשוף את זהותם האמיתית של המעורבים בהן, למעט אלה שכבר נחשפו בעבר ולא היתה בעיה לחשוף אותם בספר".
לא רק ארגון ביון ומודיעין
מבצעים בולטים של המוסד המתועדים בספר הם העלאת יהודי מרוקו, פרשת חטיפתו ואיתורו של הילד יוסל'ה שוחמכר, חטיפתו והבאתו לדין של הצורר הנאצי אדולף אייכמן וסיכול פעילותם של המדענים הגרמנים בגרמניה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.
מבצעים כמו אלה הנזכרים הם לא בדיוק מסוג המשימות המוטלות בדרך כלל על ארגון ביון כדוגמת המוסד. כיצד מוסברת פעילות ומעורבות המוסד בפרשיות הללו?
"זה נכון. התפיסה של בן גוריון, ראש הממשלה באותם ימים, היתה שהמוסד הוא לא רק ארגון ביון ומודיעין, אלא ארגון שאמור לבנות את מדינת ישראל החדשה. לכן, בן גוריון הטיל על המוסד משימות כמו העלאת יהודים ממרוקו, מבצע חשאי שבמסגרתו הועלו ארצה כ- 25 אלף יהודים בדרכים לא דרכים. ראש המוסד באותם ימים, איסר הראל, ביקש מבן גוריון להטיל על המוסד את המשימה של חילוץ יהודים והעלאתם למדינת ישראל וכך היה. זה נשאר, בעצם, עד היום כשהמוסד היה מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה וחילוץ יהודים מסוריה ומלבנון. לגבי פרשת הילד יוסל'ה שוחמכר, זה קשור למערכת החברתית-פוליטית של ישראל. הילד, בן למשפחה חילונית, נחטף אז על ידי סבו החרדי שלא רצה שנכדו יהיה חילוני. המבצע לאיתורו של יוסל'ה שוחמכר היה קשור למאבק על צביונה של המדינה. לכאורה, גוף כמו המוסד לא היה אמור להתעסק בזה. זה גם עורר בזמנו ביקורת רבה. ראש המוסד, איסר הראל, פיקד על המבצעים האלה באופן אישי והביקורת נסבה אודות הטענה, שמשאבי המוסד היו צריכים לכת למשימות אחרות. לגבי אייכמן, זה היה יותר מובן".
כלומר?
"חטיפתו של אייכמן מביתו בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל היו חלק חשוב בהתמודדות של ישראל עם השואה. ארגון ביון חוטף אנשים. האם הוא חוטף מישהו שיכול להביא לו אינפורמציה או אדם כמו אייכמן, זה כבר עניין של הגדרת המשימה, אבל מבחינת דרכי פעולה זה לא מקרה החטיפה היחיד שהמוסד ביצע בתקופתו של איסר הראל. נכון, שככל שזה קשור לפושע נאצי, המקרה של אייכמן היה הראשון מסוגו. חוץ מהמקרה הזה, לא היו למוסד הישגים גדולים בהקשר הזה".
סיכול מדענים שמפתחים נשק
לא כך היתה ההתייחסות בפרשת סיכול פעולותיהם של המדענים הגרמניים במצרים בראשית שנות ה- 60, שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. מנהיג מצרים דאז, גאמל עבדול נאצר, קרא כל העת להשמדת מדינת ישראל והסתייע אז במדענים גרמנים כדי לפתח נשק מתוחכם על מנת לממש את שאיפותיו להשמיד את ישראל.
"זה סיפור מאוד מעניין", מציין רוסט, "כאשר פתאום התגלה למדינת ישראל שלמצרים יש אפשרות לשגר טילים ולפגוע בכל מקום במדינת ישראל. אז החלו מבצעי סיכול וניסיונות להרתיע את המדענים הגרמנים שלא ישתפו פעולה עם המצרים. צריך לזכור שאלה מדענים שהיו חלק ממערך פיתוח הטילים של המשטר הנאצי. בסופו של דבר המבצעים האלה הצליחו לא בתקופתו של איסר הראל, אלא בתקופתו של מאיר עמית, ראש המוסד שמונה לאחר הראל".
זה מזכיר לנו את סיכול המדענים האיראניים בשנים האחרונות וביתר שאת במלחמה האחרונה נגד איראן?
"נכון מאוד. זו אותה תחושה של איום קיומי על מדינת ישראל. אז הכריז מנהיג מצרים על כוונותיו להשמיד את ישראל, כמו מנהיגי איראן מאז שעלו לשלטון לפני יותר מ- 40 שנה".
כיצד מאופיין המוסד של שנותיה הראשונות של המדינה לעומת המוסד של ימינו? האם הפנומנליות שמיוחסת כיום למוסד בשל פעולותיו מעבר לקווי האויב דומה לזו של שנות ה-50 וה-60?
"לפעמים דומות, לפעמים שונות, כך אני מניח. אני לא בקי בעניין. אין לי יתרון יחסי עליך בכל מה שנעשה באיראן. ברור שהקונספט לסכל איום על המדינה הוא דומה".
אי אפשר להתכחש לכך, שלגבי מה שפורסם בקשר לפעילות המוסד במלחמה נגד איראן, זה פשוט מצית את הדמיון, כשהפגיעות במדעני הגרעין ובראשי משמרות המהפכה היו יותר מנקודתיות והגיעו עד חדרי השינה של היעדים לסיכול?
"אני יכול רק לומר בהקשר הזה, שהחדירה שלנו במצרים בתחילת שנות ה- 60 לא היתה ברמה של פעילות המוסד כיום. אז לא היו טכנולוגיות מתקדמות כמו שיש כיום. אז המודיעין היה צריך להסתמך יותר על מודיעין אנושי ועל מבצעים בשטח. היום יש לך הרבה יותר טכנולוגיה. זה עולם אחר. ברמה העקרונית, גם פעילות המוסד במצרים בשנות ה- 60 וגם הפעילות באיראן בחודשים האחרונים, נועדו להגן על ישראל מסכנות וממשטרים שמכריזים על כוונתם להשמיד אותנו".
לא מתבקש עכשיו כבר לשקוד על ספר המשך לגבי פעילות המוסד ולא להסתפק בשנותיו הראשונות?
"זה לא רלבנטי. הספר הזה נכתב כשישה-שבעה עשורים לאחר קרות המאורעות שמתועדים בו. אני לא יודע מתי יתאפשר לכתוב ספר על פעילות המוסד באיראן. זה כנראה יקרה לא בימי חיי".
לא מדגדג לך באצבעות לנבור שוב בארכיוני המוסד ולעמוד מקרוב על הפעילות באיראן, שהוגדרה כ"פנומנאלית" וככזו שהיא מעבר לדמיון הפרוע ביותר?
"האמת היא שלא. אני היסטוריון ולכתוב מה קרה אתמול, מעניין אותי פחות ממה שקרה לפני 60-70 שנה. מה לעשות, מלחמת העולם השנייה מרתקת אותי יותר מכל תקופה אחרת".
בניגוד לכללי הסודיות והעמימות
חשיפת פעילות המוסד, הן במלחמה נגד איראן וגם נגד החיזבאללה במלחמת "חרבות ברזל" (עיין ערך מבצע הביפרים), היא בניגוד לכללי הסודיות והעמימות שהיו נקוטים בעבר. כך, למשל, היה בעת שהותר לפרסם את שמו של ראש המוסד, שבחמישה העשורים הראשונים של המדינה היה חסוי לחלוטין. הזמנים השתנו.
"במלחמה האחרונה הרבה פעולות נחשפו זמן קצר לאחר שבוצעו", מסכם ד"ר אורי רוסט, "הנטייה האישית שלי היא להעדיף את החשאיות של פעם, אבל אולי אני פשוט שמרן שלא הפנים שהעולם השתנה, שאנחנו חיים בעולם אחר. אני מקווה שהספר הזה ייתן פרספקטיבה היסטורית לראות שלא המציאו את הגלגל אתמול. גם בעבר עשו סיכולים, גם בעבר העלו יהודים ארצה, עשו דברים גדולים. הצלחותיו האחרונות של המוסד, כמו גם היוקרה והאמון הרב לה הוא זוכה בקרב הציבור, לא החלו אתמול. הם היו עוד בסוף שנות ה-50, שהיו מי שהגדירו את המוסד, כבר אז, כאחד מארגוני הביון הטובים ביותר בעולם. הדימוי שניבנה למוסד כאחד מארגוני המודיעין הכי טובים בעולם, את הבסיס שלו ניתן למצוא בספר. הבסיס להילה וליוקרה שאופפת את המוסד ניבנה כבר בתקופה הראשונה להקמתו".
