מאז ה-7 באוקטובר צייר הגרפיטי, בנצי ברופמן, גייס עצמו למען הנצחת הנרצחים והנרצחות בעוטף עזה וכן, חיילים וחיילות שנהרגו במהלך הקרבות * ברופמן הגיע ב-6 באוקטובר למסיבת הנובה וחזר לבית כמה שעות לפני שהחל הטבח * מאז הוא מצייר את הקורבנות ואף החל להציג ברחבי העולם * לדבריו: "אנחנו מצויים באובדן עצום"
*תמונה ראשית: צייר הגרפיטי בנצי ברופמן. צילום: Nick Heard
בנצי ברופמן הוא צייר גרפיטי. מאז ה-7 באוקטובר בנצי גייס עצמו למען הנצחה של נרצחים ונרצחות בעוטף עזה, אזרחים, חיילים וחיילות שנהרגו במהלך הקרבות.
כששואלים את בנצי, מהיכן אתה? הוא עונה: "אני איש העמק, עמק יזרעאל."
סיפור חייו של בנצי הוא סיפור על בחור שנולד עם מתת אל, כשרון ציור יוצא דופן, ודרכו מעידה על כך שהוא אינו כמו כולם, תמיד.
בנצי: "מאז שאני זוכר את עצמי – ציירתי. היו לי קשיים בבית הספר, הייתי ילד שטותניק בבית הספר. כשהגעתי לתיכון לא קיבלו אותי למגמת אמנות, בטיעון שאין לי ציונים מספיק טובים. הדבר יצר אצלי כעסים וכדרכם של בני נוער רבים בגיל ההתבגרות, התמרדתי. כיום בשל הילד והנער שהייתי, אני מגייס עצמי להיות בעבור ילדים החווים קשיים במסגרות החינוך. היום, אני יודע, שכשהייתי נער, התסכול, הקשיים וחוסר הבטחון הם שהובילו אותי למרוד.
"הייתי נער והרגשתי שרמסו את הכישרון שלי, הייתה חוסר הבנה והכלה אותי. אני פוגש ילדים ומפנה אותם אל היכולות והכישרונות שלהם, מעודד ותומך בהם. אצלי, מי שזיהה והעריך אותי, את כשרון הציור שלי, היו החברים שלי."
החיסרון שהפך ליתרון
אני מתבוננת בפניו של בנצי ברופמן, בחור יפה, שתי גומות חן בלחייו, עיניו בהירות ומישירות מבט. גבר גבוה ויפה. מדמיינת אותו כילד, כנער, ברור לי שהיה ילד שובה לב. הוריו עלו מרוסיה. בנצי הוא הילד השלישי לאחר שתי בנות במשפחתו. בנצי הילד הוא ילד יוצא דופן עם כשרון נדיר, אבל עם הרבה קשיי למידה בשל בעיות של קשב וריכוז. ילד שהתקשה במסגרות החינוכיות.
היום בנצי נשוי לאליזבת. אליזבת הגיעה מעולם הדיגיטל, העיתונות ובשנים האחרונות בחרה לעסוק בקידום הקריירה של בנצי – בתכנים של הקריירה שלו, וכפי שבנצי אומר: "אנו בבחירה יומיומית, מה נכון לנו ואף פעם לא מתוך ה'מה צריך…'. הילדות, הנעורים והחוויה המתמשכת של חוסר הצלחה במסגרות החינוכיות יצרו דרך שונה, יוצאת דופן ומימוש מרגש.
בנצי מסביר: "המתנה הגדולה ביותר שלי היא שניסו להפוך אותי לכישלון. יש יתרון בלהיות כזה. במשך שנים נתנו לי הרגשה שאני אפס, שאני לא שווה כלום, החיסרון הזה הפך ליתרון הגדול שלי. אין לי מה להפסיד, אין לי מה לפחד. המשפט: 'מה יגידו' לא קיים אצלי. בתחושה שלי, זה מה שפתח בפניי את הדלת. דווקא בשל הקושי יכולתי לסלול את הדרך שלי.
"בשנות העשרים שלי שאלתי עצמי שאלות לגביי דרכי, לגביי הרצונות שלי. הייתי צריך לסלול את דרכי, להיות בקשב פנימי ולהקשיב לתשובות שעלו בי. בחרתי ביושרה פנימית ובמחויבות פנימית. לקראת גיל שלושים, התחלתי לצייר גרפיטי ומאז השמים הם הגבול. כל השנים אני מתפרנס מגרפיטי בעמק יזרעאל, בכל הארץ ובשנתיים האחרונות פרצתי – אני מוזמן ומצייר בכל העולם."
בנצי מציג עצמו כאזרח עמק יזרעאל.
בנצי: "מבחינתי, עמק יזרעאל זה הבית. בית חם ואהוב. אני מתבונן על אנשי העמק, אנשים איכותיים, מתקיימת צניעות ברמה מסוימת, כולם מכירים האחד את השני, מאד מחמם את הלב. בעמק יזרעאל האווירה האנושית נעימה, מיטיבה ויש הרבה מאד אנשים מוכשרים ברמה האמנותית. אני מרגיש משפחה עם אנשי העמק, משפחה חמה. אנשים טובים, תומכים ומפרגנים לאורך שנים רבות. אני מרגיש שהעמק שומר עליי. אני נוסע בשנתיים האחרונות הרבה בעולם, כשאני חוזר ומגיע בדרכי הביתה ליוקנעם, הנשימה שלי מתרחבת ותחושת הבית עולה בי. אני מצייר ומוזמן למקומות רבים בכל רחבי העולם, מבוקש באמנותי – וכאן בעמק אני חש את האיזון, את הקשר למרחבים הירוקים ובעיקר לאנשים."
שליח לעשיית טוב
במשך כל השנים בנצי התפרנס מציורי גרפיטי אותם מינף לווריאציות שונות של ציור ופרנסה, כולל עשיית סדנאות ללימוד ציורי גרפיטי. מאז ה-שביעי באוקטובר כל שעשה עד אז הפך לנוסחה שהעמיקה, צמחה וגדלה. נוסחה האומרת: "מימוש, שליחות, ומשמעות". גם לפני פרוץ המלחמה מימש את שלושת הפרמטרים האלו.
מימוש היה בבסיס הדרך. שליחות הייתה דרכו לעשות טוב לאנשים עם מסרים, והמשמעות יצרה תוצאה מתוך הדרך בה פעל. עם פרוץ המלחמה, בתוך הכאוס, הכאב הנורא, לקח על עצמו לצייר את הרוגי המלחמה. בנצי הוזמן לצייר בתאריכים חמישי ושישי לאוקטובר במקום שהיה מסיבת הנובה.
בנצי: "מסיבת הנובה הייתה בלילה שבין שישי לשבת, הפעילות במתחם רעים התחילה יומיים קודם לכן. הוזמנתי למתחם לצייר. אשתי לא מאד אהבה את הרעיון להגיע לשם והביעה את חששותיה. היא דיברה על כך שהמתחם קרוב לגבול, שזה לא בטוח. הרגעתי אותה ונסענו לשם. הייתי חלש כתוצאה מקורונה.
"עזבנו ביום שישי את המתחם ברעים, ממש כמה שעות לפניי הפוגרום הגדול. מאז שהתחלתי לצייר גרפיטי, הרגשתי שיש בכך שליחות. הרגשתי שבכל פעם בו אני מצייר גרפיטי על קירות של ילדים, במסיבות יום הולדת, באירועים רבים – אני שליח בעבור עשיית טוב והגדלת הטוב. הרגשתי בר מזל בעצם זה שאני מממש את הכישרון שלי , מתפרנס מכך ויוצר משמעות בעבור ילדים ואנשים.
"מהשביעי באוקטובר המשמעות רק העמיקה והתרחבה. עד השביעי לאוקטובר הציור נותב לכיף, לשמחה. החל מהשביעי לאוקטובר ניתבתי את הציור להנצחה – הרגשות והנסיבות השתנו.
"לאחר ההלם הראשוני של השביעי באוקטובר, עם התחושה שניצלתי בנס, שהריי הייתי שם כמה שעות קודם, החלטתי להתנדב בקיבוצים עם ילדי העוטף ולעשות להם הפעלות גרפיטי, על מנת להשכיח מהם לפחות לשעתיים את הזוועות שעברו.
"במקביל קיבלתי פנייה מחבר'ה צעירים שאיבדו את חברם החייל שנהרג וביקשו שאצייר אותו. החלטתי שזה מה שאעשה, שאצייר ואנציח בדרך זו חיילים ואנשים שנרצחו. החלטתי להנציח את האנשים שנחטפו בגרפיטי, אותו ציירתי בשדרות ההסתדרות בחיפה."
מסתבר שהקירות עליהם צייר ברופמן את הנפגעים מהמלחמה, אכן יוצרים הדים בכל העולם ויוצרים הסברה ברחבי המדינה והעולם.
בנצי: "התמסרתי לצייר את הנופלים והחטופים ועם זה הזמינו אותי ללונדון, שם ציירתי גרפיטי של אם וילד עם הכיתוב באנגלית, 'החזירו אותם הביתה'. בברלין ציירתי ילד דומע האוחז דובי – ציור המביע את סיפורם של הילדים בשבי. באמסטרדם ציירתי אישה מוכה ודומעת, המסמלת את ההתעללויות והאונס שעוברות הנשים בשבי עם כיתוב.
"הגרפיטי על קירות מרכזיים, זוהי אמנות רחוב עם מסר בעל משמעות, זוהי דרך הנוגעת להמוני אנשים במרחב. מבחינתי, מאז השביעי לאוקטובר, כולנו נמצאים במרחב רגשי עצוב. השכול היכה בכולנו. אנחנו מצויים באובדן עצום. ציירתי קרוב למאה ציורים של אנשים שנהרגו במלחמה, זוהי דרך להנצחה.
"בחודש מרץ השנה החלטתי לעשות תערוכה של כל הציורים בהם הנצחתי את הנופלים. זה לא היה פשוט. התערוכה הוצגה במכללת עמק יזרעאל. המימון לתערוכה היה ממימון המונים ומימון שלי. אף גוף ציבורי לא מימן תערוכה זו. כל התערוכה נעשתה בהתנדבות. הגיעו אנשים מכל הארץ. הגיעו משלחות של תיכוניסטים על מנת לראות את התערוכה.
"זו הייתה התערוכה הראשונה שלי. הייתה זו פריצת דרך בעבורי ובעיקר תחושת שליחות, על מנת להנציח את החללים הנרצחים והחטופים. הייתה זו תחושה שזו זכות בעבורי וחובה שלי בעבור הנופלים ובעבור בעיקר המשפחות השכולות. קיבלתי הרבה עזרה בדרך. ערב לפני פתיחת התערוכה קיבלתי שיחת טלפון מאדם מתל אביב, שספק שאל ספק ביקש אם אני זקוק לעזרה, אדם זר. בשיחת הטלפון הזאת הוא ציין ואמר: 'אתה זקוק לעזרה, אבוא ואעזור'.
"ציירתי במשך חודשים ללא תמורה כספית. הרצון להנציח בדרכי להגדיל את הזיכרון של נפגעי השביעי באוקטובר היה המניע והמנוע שלי. נוכחתי שבדרך הזו, המשפחות השכולות 'שמחות' עם הציורים של יקיריהם. התערוכה הזו תוצג בעולם. באוקטובר התערוכה תוצג במלבורן ואחר כך בניו יורק. בעבור המשפחות השכולות יש בכך הכרה בעולם על מה שקרה להם. יש בכך הסברה ברמה העולמית על מה שקרה לנו. בעבורי אני מקיים שליחות הן בעבור המשפחות השכולות והן עבור מדינת ישראל."
התרגשות והודיה
בעמק יזרעאל נהרגו 12 אנשים צעירים בקרבות ובמלחמה. בנצי צייר את כל החללים וכבר בשבעה מגיע למשפחות ומוסר להורים השכולים תמונות פורטרט של ילדיהם.
בנצי :" אני מגיע להורים שכולים, מביא את הציור שציירתי והתגובות אותם אני מקבל הם תגובות של התרגשות והודיה. אמר לי אב שכול שהציור של בנו מגדיל את הזיכרון של בנו. יש בכך תמיכה גדולה בעצב בכאב ובזיכרון של אהוב ליבם. בעבורי כל מי שנלחם הוא גיבור. יש כאן מצבים של חיים ומוות ולקיחת סיכונים שהם הכי משמעותיים בחיים."
אני שואלת את בנצי: "לאן פניך מועדות?" ובנצי עונה לי: "פניי אל הנודע ואל הלא נודע. מישהו באמת יודע מה זה הנודע? מסתבר שאף אחד אינו יודע."
בנצי ברופמן הוא צייר גרפיטי, לאורך חייו ועם התבגרותו הוא עושה בחירות לחיות מהלב, מחוכמת הלב ורצון הלב. מסתבר שכאשר אלו הבחירות, החיים מקבלים משמעות עמוקה והעשייה הופכת לשליחות והמימוש הוא מלא בכל הרבדים.
הייתי בתערוכה אותה הציג בנצי ברופמן במכללה האקדמית עמק יזרעאל. הגיעו משפחות שכולות, הגיעו אנשים מכל הארץ. לא הייתה עין אחת יבשה. הציורים נוגעים בכל הלבבות. הנגיעה בלב והריכוז הגדול של הציורים מנכיח את האבדן הגדול ומספר את הסיפור העצוב וקורע הלב של החללים במלחמה. תערוכה שמספרת את הספור שלנו. סיפור ההקרבה, סיפורי הגבורה – ובכך בניצי יוצר משמעות הולכת וגדלה. יש מסר בעבודתו של בנצי – זהו מסר בעבור כולנו, מסר בעבור הפוליטיקאים ובעבור כל אנשי הציבור. המסר הוא: "כשאתה עושה מהלב – אתה נוגע בלבבות. כשאתה מממש ופועל שלא ממקום של אינטרסים אישיים, אתה יוצר שליחות בעבור כולם ומשמעות גדולה בבחירת החיים."
