גִבְעַת יְעָרִים הוא מושב בפרוזדור ירושלים השייך למועצה האזורית מטה יהודה. המושב ממוקם כ-2.5 קילומטרים סמוך לנווה אילן ולכביש 395, בין עין כרם לאשתאול. גבעת יערים היא מקום פסטורלי שכיום גרים בו תושבים ותיקים וחדשים – הן בבתים הפרטיים הישנים והן במבנים חדשים בהרחבה או שעברו שיפוץ. המושב אשר הוקם בשנות החמישים אוכלס על ידי עולים חדשים מהכפר 'גדס' שבתימן, אשר התגוררו בתחילה באוהלים ובנו את בתיהם בגבעה עד לסוף שנת 1950. כיום המושב מכיל הרחבה, שכונות ותיקות, מבנים ציבוריים, כבישים, גינות ציבוריות וגני שעשועים, מכולת, מגרשי משחקים, מרפאה ועוד. לקראת חגיגות ה-70 לגבעת יערים – שוחחנו עם ניסים בן יהודה, יו"ר הועד המושב של המושב, כדי לדבר קצת על העבר והווה, על חגיגות 70 בצל הקורונה וגם על העתיד.
ניסים בן יהודה נולד בשנות ה-50 של המאה שעברה, ארבע שנים אחרי שעלו התושבים על הקרקע של גבעת יערים. מלבד היותו יו"ר הוועד, ניסים עוסק ומתעניין בהיסטוריה של יהדות תימן. על האווירה, ההקמה והחיים במושב הישן, הוא מספר: "המשאיות שהביאו את התושבים לגבעת יערים הגיעו ב-10 למאי 1950. בשנים הראשונות היינו חסרי כל. הדלות הגיעה לידי ביטוי בתנאי מחיה מינימליים. אני ואחיי היינו יוצאים לשירותים בשטח – עד שבנו שירותים בתוך המטבח ואחר כך במקלחת. היינו מכסים בשמיכה את השירותים והמקלחת, כדי לשמור על פרטיות. היה אז עוני ודלות, אבל מה שמדהים בעיני הוא שלמרות העוני – תמיד הייתה שמחה ולא התלוננו – למרות התנאים, היינו שמחים ומאושרים.
הדדיות מדהימה
"ההורים שלי (סבי היה רב) היו אנשי אדמה, תורה ותפירה. בגבעת יערים לא עסקו בצורפות, למרות שעיסוק זה היה נפוץ מאד בקרב יהודי תימן. אימי עסקה בתפירה, ואביה היה חקלאי. במשפחתי היו רבנים ולמדנו תורה. יהדות תימן שומרת בעיקר על נושא הדת והתרבות היהודית ועל הערך שבלימודים. בין שנות ה-50' לשנות ה-70', אחרי מלחמת ששת הימים, חל שינוי במושב – בעיקר מבחינה חברתית, כי אין מקום להשוות את גבעת יערים של שנות ה-50' לזאת של 2020. למשל, אז בניגוד להיום, לא היו נועלים דלתות במפתח, לא היו גדרות ולא גבולות בין הבתים. היה חופש. ניתן היה להכנס לבית השכן או של החבר מבלי לשאול. אם מישהו התחתן, כל המושב היה מגיע לחתונה. ככה היה. הייתה הדדיות מדהימה. היום, קצת עצוב להשוות, משום שבעבר הצד החומרי לא היה קיים, הוא שאף לאפס! זה משהו שלא עניין את התושבים. מה שעניין את התושבים זה העתיד של הילדים ומה שיצא איתנו, בעיקר בשל המסורת הדתית החזקה, הרצון להתפתח ולקיים ערבות הדדית.
נסים בן יהודה: "הועד נותן מענה כמו עירייה, אין לו נגיעה לצד המוניציפלי, אך הוא עוסק בנושאי טיפוח הסביבה ומענה לתושב בנושאי חברה, תרבות, ניקיון ועוד. הדור המבוגר שחלקו עדיין בחיים (שיזכו לחיים ארוכים) חשבו שזאת טעות לבצע הרחבה, אבל אני עודדתי את הצעד של ההרחבה. רצינו לשלב את האוכלוסייה הקיימת עם אוכלוסייה חדשה, כדי שעוד 30 שנה לא יבדילו מי תימני, מי אשכנזי וכדומה"
"בעיני, התושבים הראשונים חוו בעת ההתיישבות משבר רציני: ההורים הגיעו מתימן עם פאות, מסורת ואמונה חזקה אבל לא קיצונית. כשהגענו למושב, מפלגת מפד"ל פתחה לנו בית ספר ממלכתי דתי שהיה מתירני. ישבנו בנים ליד בנות ולא היה מידור או הדרה. בשנים הראשונות, גזרו לכל אחד את הפאות וזאת הייתה מהלומה. מי שהגיע לבית הספר בלי פאות הפך לשיחת השבוע. גזירת הפאות הייתה עבור רבים טראומה.
"לא מזמן דיברתי על ילדי ועם אשתי והסברתי להם שאני מחלק את התקופות של המושב לשלוש תקופות: התקופה הראשונה, הנוגעת לעשרים השנים הראשונות (1950-1970) – שנים של עוני, הסתפקות במועט, חברה מגובשת ופתוחה בלי מפתחות לדלתות. התקופה השנייה, הנוגעת לעשרים השנים האמצעיות (1970-1990 ) – עשרים שנה בהן הדור שלי החל להיפתח, להבין יותר את העולם, תוך התפזרות לבתי ספר שונים ולא רק מקצועיים (אליהם נשלחו הילדים של שנות ה-50'). בשנים אלה ניתן היה לראות יותר חיילים שיצאו לקצונה, יותר בני נוער עם בגרויות – ויותר סטודנטים שהוציאו תארים וכיו"ב.
התקופה השלישית (1990 והילך), מאז ועד היום – היא תקופה של דור נאור וסובלני, דור חדש של הייטק, הוראה, מדע ופיתוח. התקופה האחרונה שונה לחלוטין והיא תקופה של דור אחר לגמרי! אני מאמין שאם הדור הקודם היה רואה מה יצא מצאצאיו – הוא היה מבין שהגאולה הגיעה בצורה של ההתפתחות והישגים מדהימים."
מה קורה היום במושב?
"כשהמושב קם היו 64 בעלי משקים. כך התנהל המושב עד לשנת 2004. הוועד המקומי נוצר עבור ניהול משקים ואילו הנושא המוניציפאלי טופל על ידי מטה יהודה. בעבר, נושא הניהול לא תפס מקום רב בחיי היום יום. בשנת 90' החל לצוף נושא ההרחבה במושב והייתי שותף לתהליך. מאז, כפועל יוצא, היה צורך למנות וועד לניהול המושב, עבור רווחת השוכרים והתושבים – לכן המדינה החליטה על הקמת ועד מקומי."
"הועד נותן מענה כמו עירייה, אין לו שום נגיעה לצד המוניציפלי, אך הוא עוסק בנושאים של טיפוח הסביבה ומענה לתושב בנושאים של חברה, תרבות, ניקיון ועוד. הדור המבוגר שחלקו עדיין בחיים (שיזכו לחיים ארוכים) חשבו שזאת טעות לבצע הרחבה, אבל אני עודדתי את הצעד של ההרחבה. רצינו לשלב את האוכלוסייה הקיימת עם אוכלוסייה חדשה, כדי שעוד 30 שנה לא יבדילו מי תימני, מי אשכנזי וכדומה. עם זאת, לצערי יש מקרים, שאמנם נדירים אבל עדיין קיימים, עויינות מצד ותיקי המושב ולעיתים מצד ילידיהם לגבי אנשים מההרחבה, עויינות שמופנית גם כלפי השוכרים. השוכרים והאנשים בהרחבה מקבלים לעיתים יחס לא טוב ואני אומר: למה שנכרות את הענף שאנו יושבים עליו?! הרי חלק מהתושבים שוכרים דירות אצל הוותיקים – וההרחבה מוסיפה עניין ואיכות חיים למושב.
"המסר שלי הוא באופן כללי שלא להתנשא או למדר אחרים, כדי שלא נעשה טעויות ושנחיה בשלווה. יש לי סיכום אופטימי לדברים: הילדים שלנו והנכדים שלנו שעדיין חיים במושב: לא נמצאים בהלך רוח של מידור וריחוק – ולדעתי עוד כמה שנים כל הנושא של 'הרחבה, שוכרים ותושבים ותיקים' ילך וישתנה. המושב יהיה סובלני והרמוני עם יחסים טובים בין כולם. חשוב לי שההבדלים יטשטשו ולא יהיה להבדלים מקום, אני רוצה שכולם כאן יהיו שווים."
איך חוגגים התושבים 70 שנה לייסוד גבעת יערים?
"לפני 30 שנה בחגיגות ה-40 הייתה חגיגה שלא הייתה כדוגמתה. היה אירוע שהייתי שותף לו ולא היה לו אח ורע. לצערי, השנה באה הקורונה וצמצמה בפנינו את האפשרויות. לכן אנחנו עוסקים כעת בשאלה: 'איך ומה נעשה?! איך ננציח 70 שנים של קיום בצל מגפה?'.
"יש לנו חברה בוועדת תרבות (אלינור) שכבר ארגנה בעבר חגיגות כמו שצריך, אבל הקורונה הגיעה וטרפה את הקלפים. הקצבנו תקציב לחגיגות ואלינור מצאה דרכים לחגוג בקורונה ב'טפטופים', כמו עם ערב תרבות וסרט מקסים, בו צילמנו מבוגרות שסיפרו סיפורים על העלייה מתימן. אנו נקיים תחרות אטרקטיבית במושב בסגנון 'המרוץ למיליון'. נארגן אירוע עם אוכל תימני ברחבת בית העם.
"בחלק מהבתים משתלשלים דגלים שחילקנו לתושבים המציינים את החגיגות, ובעתיד נחגוג אירועים נוספים במדשאה שבנינו ותשמש אותנו לחגיגות. החגיגה תתפרס על תקופה של מספר שבועות עם אירועים ומחוות שונות בימים שונים, בגלל הקורונה שלא מאפשרת התקהלות. אנו מזמינים את התושבים להגיע לכל האירועים ולפעול ע"פ ההנחיות של משרד הבריאות בנוגע להתנהלות במקומות סגורים או שיש בהם התקהלות."
